את חברכם תמצאו, אם את החידה תפתרו: בקופסה תעזרו, ולבקתה תגיעו: גורלכם נחרץ, את אוייבכם תשמידו: להחריב או להציל, חורבן או גאולה: שלום או להתראות: ממני הרמס, אל החידות"

"טוב, זה די ברור" אמרתי והם הסתכלו עליי. "כן? אז מה הפיתרון?" קייטי שאלה. היא עדיין נשמעה מיואשת. כחכחתי בגרון. "נמצא את ליאון. נעזר בתיבה. נגיע ל...בית כלשהו. נשמיד את אבא שלי, זהו" אמרתי. ריין משך בכתפיים כשקייטי הסתכלה עליו. "אל תסתכלו עליי. אני שונא חידות." אמר ולהפתעתי דיבר בזכר- כנראה איתנו הוא הרגיש בטוח. משכתי בכתפיי וחזרתי להרמס,שעדיין עבד על מה שזה לא יהיה. "פתרנו את החידה" הכרזתי. הוא הסתכל עלינו והנהן. "מה עכשיו?" שאלתי. הוא נקש באצבעותיו ומצמצתי. בין רגע היינו במה שנראה כמו חנות בגדים. התכווצתי, כי נזכרתי בחלום על האישה שרדפה אחריי. קייטי וריין סקרו את המקום. הוא עדיין נראה סגור. 'מה, החנות הזאת לא נפתחת אף פעם?' חשבתי. נכנסנו לחדר שנראה כמו מחסן. היו שם בגדים, כצפויי, כבכל מחסן של חנות כזאת. הם עדיין היו בתוך הניילונים. זה נראה כמו חנות בגדים רגילה. שלפתי את החרב שלי, וריין וקייטי היו בהיכון עם הנשקים שלהם. "איפה ליאון?" קייטי לחשה. הצטמררתי. הרגשתי נוכחות. שמעתי שהדלת של המחסן נסגרת ואני וריין קפצנו וקייטי צרחה בבהלה. מישהו הדליק את האור בחדר- וראיתי...את האישה מהחלום. בהיתי בה. היא חייכה. היא נראתה כאילו היא מרחפת במקום ללכת, היה לה שיער ארוך מאוד בצבע הירח, והיא לבשה שמלה והיו לה כפפות לבנות בידיים. היא זמזמה שיר. "איפה ליאון?" דרשתי לדעת בקול רועד. קייטי התעשתה במהירות להפתעתי ושמחתי. "כן! מה עשית לו?" שאלה ושילבה ידיים. ריין הנהן. האישה רק חייכה, וכעבור רגע הייתי קשורה בחבלים וליאון היה קשור לידי. הוא התנשף. היה לו מחסום פה. כשהוא ראה אותי, העיניים שלו נפערו והוא צעק צעקה- שנחסמה, בגלל מחסום הפה. פתחתי את הפה שוב ושוב אבל מיד סגרתי אותו מרוב הלם. קייטי וריין קפאו והביטו בו בהלם ועיניים פעורות. "ליאון!" קייטי קראה. ליאון רעד. 'אני מצטער האנה' שמעתי אותו חושב. "מה?" שאלתי בקול. הלב שלי דפק. ליאון הסתכל עליי בצער. 'היא אמרה שאו שאני אמות, או שאני אסגיר אותך למלך'. ליאון המשיך לדבר לי במחשבה, והבנתי שהוא לא יכול לדבר והוא זוכר שאני קוראת מחשבות. רעדתי וכעסתי עליו.

"ליאון!" אמרתי בכעס וריין וקייטי הסתכלו עליי ונראו מבולבלות. טוב, הן לא קוראות מחשבות. ליאון השפיל את המבט. 'רציתי לחיות' אמר וראיתי שהוא בוכה. לא היה אכפת לי. "גם אני רוצה לחיות," אמרתי בכעס. קייטי פערה את הפה, והסתכלה על האישה, שעדיין חייכה כאילו אנחנו בערב חג. "שלום האנה" אמרה בקול רך. שתקתי. קייטי הכינה את החנית שלה, והיה חשמל סטטי בכל המחסן. ריין הכין את הקשת ליריה. "תשחררי אותם." אמר ריין בתוקף. "או ש?..." האישה שאלה בחיוך, כאילו אנחנו ילדים קטנים. ריין רעד מכעס וירה עליה חץ ראשון. האישה גלגלה עיניים ופשוט הופיעה במקום אחר. "נו באמת." נזפה בריין ושמה לו מחסום פה. ריין מחה. האישה קשרה גם אותו. המצב נראה אבוד ואני וקייטי החלפנו מבטים.

הערת הכותבת:

סליחה שהפרקים נראים מוזר, עשיתי טעות בוורד