ככה עברו הימים, שכמעט לא דיברנו בהם חוץ מדברים הכרחיים, שגם הם היו בטון מדוכא. קייטי הייתה עם עיניים נוצצות מדמעות כל הזמן, וליאון הסתכל עליי לשנייה ואז שוב על הים תמיד. רציתי להגיד לו סליחה שחלמתי גם על זה גם, אבל הקול שלי תמיד נתקע, ועד שכבר היה לי אומץ הוא כבר הלך בכעס לחדר או האלים יודעים לאן. נשכתי שפתיים וחזרתי להסתכל על הים, שהתחיל לעצבן אותי. למה הוא לא יכול להיות קצת פחות מטלטל את הספינה? וגם, לא ידעתי בעצם על מה אני רוצה לבקש סליחה- הרי זאת לא אשמתי שחלמתי על זה גם, נכון? מפלצת הופיעה שוב למחרת בבוקר, אבל נלחמנו בה באדישות ותיקשרנו בלחימה רק באמצעות מבטים. טוב, אני גם קוראת מחשבות אז גם זה עזר. אבל גם זה שהתגבשנו מאוד. קרסנו על הסיפון אחרי שהמפלצת נעלמה וקייטי שוב בכתה, מה שעשה לי צביטה בלב. ליאון הסתכל עליי באומללות וגם הוא בכה, ואז כרגיל הסתכל שוב על הים. הוא נהיה כל כך שקט שזה הפחיד אותי. מה יקרה לו? מה פוסידון אמר? נשמתי עמוק. "ליאון-" התחלתי להגיד והוא הלך, אחרי שעשה לי סימן של 'תעזבי את זה'. קייטי נרדמה על הסיפון וכיסיתי אותה בשמיכה מהמיטה שלה, ואז קרסתי בעצמי במיטה שלי. חלמתי על אור אדום. מרתק. שמעתי ברקע את הקול של קריוס, אבל לא הבנתי מה הוא אמר. גם לא היה לי אכפת לי כל כך עכשיו. רציתי רק להחזיר את אריאל. אחרי זה חלמתי שאריאל אומר לי משהו, אבל לא הצלחתי להבין מה. ואז חלמתי שאנחנו שוב רצים במדבר מהחצויים הערבים ואני וקייטי מחזיקים את התיבה תוך כדי, אבל האירוע השתנה- הפעם באמצע הריצה פתאום הייתי לבד ובלי התיבה, ולא הפסקתי לשקוע בביצה הטובענית. בכיתי וצעקתי לעזרה, אבל אף אחד לא עזר לי, רק אחד החצויים הסתכל עליי בחיוך מרושע כשהוא ממשיך לעשות את החול לטבעוני עוד יותר ממה שהיה ככל שהזמן חלף. קמתי בצווחת אימה לעוד יום אומלל ושעליתי לסיפון, מלא בחילה מהחלום. בפרסי ג'קסון תמיד אפשר למות אפילו בחלומות, מה אם לא הייתי מתעורר? הייתי טובע בביצה? הרמתי את הראש באומללות כשהספינה שלנו עצרה משום מה ליד מה שנראה חוף ים שהיה בו ג'ונגל. מיד נהייתה לי בחילה שוב כי נזכרתי בזומבי ובג'ונגל שהיינו בו. קיוויתי שפוסידון לא רוצה שנהיה גם ביער הזה. ואז הספינה נעצרה משום מה קרוב לחוף. מצמצתי וקייטי ואני החלפנו מבטים תוהים. ליאון גם בא במהירות והסתכל על משהו שהיה בחוף. "תראו." אמר והצביע, וכך קרה שמישהו לראשונה זה ימים ארוכים השמיע קול שהוא לא בכי. עקבתי אחרי האצבע שלו וקפאתי כשראיתי מה הוא ראה. ענק כחול דג דגים עם הידיים. הוא הזכיר לי את הענק שאני פגשתי, רק שהכחול לא נראה נחמד בכלל. 'אריאל כאן,' זאוס אמר לי פתאום ומצמצתי. לא שמעתי אותו שנים, אבל הלב שלי התחמם לידיעה שהוא לא נטש אותנו. וגם, זה הסביר למה הספינה עצרה- פוסידון שלח לנו ספינה חכמה במיוחד כנראה, אם היא יודעת שאריאל כאן, כמה חצויים אנחנו ולמה אנחנו אלרגים במזון. "כולם לרדת מהסיפון!" פקדתי וליאון וקייטי קפצו וירדנו בסולם הקסום. פגעתי בנחישות באדמה והסתכלתי מסביב, נחוש למצוא את אריאל.

הנמל נראה בן אלף שנה. הלכתי על החול הרך וליאון וקייטי הלכו מצדדיי בשתיקה הקבועה שהייתה בימים האחרונים. לשם שינויי הלכנו יחד- אריאל לא היה כאן, אז לא יכולנו 'להתחלק לזוגות'. זה היה נחמד דווקא. "אז למה אנחנו כאן?" ליאון שאל לבסוף אותי. שתקתי וקייטי שילבה ידיים והסתכלה מסביב. בזמן שאריאל לא היה, נעשינו קשוחים יותר בעקבות מה שקרה לאריאל וכל הלחימות במפלצות. "ואוו." אמרה קייטי פתאום והצביעה על הווילון הכתום הענקי שהיה בחדר בנמל. הענק עלה על הנמל ויצא מהמים עם משהו אפור ביד שלי. התאפקתי מלהקיא מהריח של הדגים. הוא הסתכל כמחפש משהו, ואז הלך לחדר עם הווילון הכתום שעכשיו גיליתי שמילא את התפקיד של הדלת. לתדהמתי ראיתי את אריאל יושב מאחוריו על כיסא עץ, קשור בחבלים ועם מחסום פה. הוא נראה חבול מאוד ועם שיער פרוע. הנחתי שהעובדה שהוא בן אפולו הציל אותו ממצב גרוע יותר. הוא נראה אפילו במצב טוב יותר מהפעם האחרונה שראינו אותו מהמקרה עם הפירמידה- כן, הוא עדיין היה חיוור, אבל הוא היה פעיל יותר. קמצתי אגרופים וקייטי לידי פערה עיניים וקפאה כשראתה גם את אריאל. "הנה הוא," ליאון מלמל והחוויר. "כן." אמרתי וחרקתי בשיניים. אריאל גם הציץ אלינו וזז בפראות כשהענק התקרב אלינו כדי למשוך את תשומת ליבו אליו. מצמצתי. מעשה חכם. אני במקומו הייתי מסגיר אותנו בטעות מרוב שהייתי מתלהב לראות את חבריי שוב. הוא הצליח בתוכנית שלו. הענק הכחול הסתכל עליה, ואז הוא צעק צעקה מחרידה. קייטי סתמה אוזניים. זה בהחלט הסיט את תשומת ליבו של הענק ממנו והוא סטר לו עד שהוא התעלף, מה שגרם כמעט לי להתעלף גם מהמחשבה על מה שאריאל עבר בזמן האחרון. ואז הוא חזר ללכת ישר לכיוון שלנו. "מי הקטנים שכאן?" הוא מלמל לעצמו ורחרח תוך כדי שהוא משמיט את הדג לסירה הקרובה. הבטן שלי קפאה ואני ליאון וקייטי החזקנו ידיים. קייטי רעדה. "קטנים?" מלמלה ברטינה. הסתכלתי עליה בזעם. מה נראה לה שהיא עושה? מתייחסת לזוטות כאלה...לחרדתי הענק הסתכל למטה וראה אותנו, ככה, מפוחדים. הוא חייך לעצמו וצחק. "אהויי! הפיתויי הצליח. בת קריוס שבה לקחת את אריאל," אמר בחיוך ועמדה לי גולה בגרון. ליאון החוויר עוד יותר, מה שלא חשבתי שאפשרי. "אנחנו לא קטנים." התלוננתי והוא הרים גבה. אריאל התעורר בינתיים, טלטל את הראש, הסתחרר קצת במקום ואז הסתכל עלינו באימה.

""אה כן? אז מי אתם?" שאל הענק וכרע על הברכיים. נשמתי נשימה עמוקה. מי אנחנו, באמת? הצוות הכי מוזר שיצא לאלים לראות? בת שלא באמת בת, מישהי שפעם בת ופעם בן.. "אנחנו..." מלמלתי וליאון הזדקף דווקא. "אנחנו צוות לואיזה! האנה בת קריוס היא המנהיגה שלנו," בן הפייסטוס אמר באומץ והצביע עליי. התכווצתי. 'המון תודה, ליאון.' חשבתי ברוגז. 'אז ככה אתה נוקם בי? ענק יאכל אותי לארוחת בוקר?' המשכתי לחשוב אבל הענק הרים אותי ביד אחת וצעקתי בפחד. קייטי נרתעה לאחור ואריאל עקב אחריי הקורה באימה. ליאון נראה כמתחיל לקלוט את הטעות שהוא עשה, והייתי דופק לעצמי עם היד על המצח אלמלא הייתי לכוד ביד ענקית וכחולה. ומזיעה. ומריחה בריח של דגים. הצטמררתי וניסיתי להחליק לים. כן, הייתי מוכן אפילו ליפול למים. לא הצלחתי ונאנחתי. הענק הרים אותי לגובה העיניים שלו והסתכלתי עליו ברוגז. בסרטים הכי אהבתי קטעים כאלה, אבל עכשיו משום מה זה לא הצחיק אותי. שמעתי שאריאל מקיא ועשיתי פרצוף מבוהל. "למה לקחת את אריאל?" שאלתי וניסיתי שוב להחלץ. הענק חייך. "אני יודע מי את." אמר והסתכל עליי בריכוז. "אולי...יותר נכון להגיד מה את." לחש וקפאתי. ליאון והסתכל עליי באימה מלמטה ושחף הסתכל על אריאל. "המנהיגה של המסע הזה?" נסיתי להסיח את דעתו מהם כי הוא כבר התחיל להסתכל על שחף וליאון שדיברו אחד עם השני בלחש,(לפחות אני לא שמעתי כלום מלמעלה) והענק הניד בראשו. בלעתי רוק.