"ביאנקה?" שאלתי בתקווה שלא שמעתי טוב. ליאון הנהן לצערי. הלב שלי דפק. ספר להדרכה בשאול. ביאנקה. משהו אמר לי ששני הדברים קשורים זה לזה. בלעתי רוק באימה והחוורתי. קייטי הסתכלה עליי. "משהו לא בסדר?" שאלה. שתקתי. "לא," מלמלתי. שיקרתי. בקושי התאפקתי לא לרוץ במעגלים עם ידיים מנפנפות בפאניקה בספינה."אני הולכת לישון." הוספתי. ליאון הנהן והלכתי למיטה שלי בחדר המיטות. התכסיתי, אבל לא הצלחתי להירדם חמש דקות. למה שאני אהיה בשאול? הצטמררתי שוב מהמחשבה. אני שונאת חושך. אני שונאת רוחות. מדהים שהאדס בירך אותי בכוחות שלו בכלל. בסוף נרדמתי אכשהו וחלמתי על אבא האדס, בארמון שלו. הוא ישב בכיסא בתוך חדר מסויים בארמון וחיכה לי. הסתכלתי מסביב. היו בחדר מיטות עם כילות אדומות כדם, קיר שנראה בן מאה שנה מאחוריהן. חזרתי לאבא. "היי," מלמלתי. הוא חייך. "אז קיבלת את המתנה שלי" אמר. הנהנתי בחשש. "אבל למה אני אהיה בשאול, אבא?" שאלתי בפחד. הוא חייך שוב למשמע המילה 'אבא.' מבוגרים הם מוזרים. "אני חושש שאת יודעת. היו לך חזיונות מאפולו," אמר האל. בלעתי רוק. כן, היו לי. "אבל-" התחלתי להגיד בלי לדעת איך להמשיך. הוא הנהן. "אני יודע. זה יהיה קשה. אבל זה שווה את זה למען כולנו," אמר, התכופף וליטף לי את הראש. נרגעתי קצת. התיישבתי מולו והסתכלתי עליו. כשהסתכלתי הרגשתי צמרמורת וייאוש ושמעתי את צעקות הייסורים משדות הייסורים כמו מרחוק מאוד, אבל בגלל שהייתי הבת המאומצת שלו, הוא לא עשה לי דבר. חייכתי בהיסוס. "בסדר," אמרתי והוא הנהן בעידוד. התעוררתי וגיליתי ששחף מסתכלת עליי. היא חייכה כשפקחתי עיניים. "שלום. למה אמרת 'האדס' כל שתי שניות מתוך שינה?" שאלה. חייכתי חיוך מאומץ וקמתי. "לא חשוב. קדימה, יום חדש" אמרתי. היא חיכתה. מצמצתי. "נו, באמת זה שום דבר" מחיתי בקול הכי משכנע שלי. היא גלגלה עיניים וחזרה לסיפון. חייכתי בהיסוס וקמתי והתארגנתי. לא שמחתי לשקר, אבל לא הייתה לי ברירה- אם הם ידעו על התוכנית שלי ושל פרסי ושל האדס, הם ימחו נגד הרעיון. הם יתווכחו וינסו לשכנע אותנו לא לעשות את זה. אבל אין לנו ברירות. בסוף הלכתי לסיפון אחרי זה וראיתי את ליאון מסתכל על הים ואריאל הסתכלה עליו גם כמה מטרים לידו. שחף גם הסתכלה על הים ובכללי היה שקט שלא הצלחתי להגדיר אותו.

"מה קורה?" ליאון שאל אותי כשראה שאני בכניסה לחדר המיטות. חייכתי. בדרך כלל אני שואלת את השאלה הזאת. הכלב חומי בא אליי וכשכש בזנבו בהתלהבות והריח לי את הנעליים בעניין. יש לי חתולים בבית. בלעתי רוק. עדיין הייתה לי הרגשה רעה לגביו. ליטפתי אותו והאכלתי אותו בצלחת שלו שהייתה ליד מיטת הכלבים ולידה הייתה גם קערת מים. הצבי היה...לא ידעתי איפה. הזדקפתי בזמן שהכלב אכל. "הכל בסדר. קרה משהו כשישנתי?" שאלתי אחרי שסיימתי להאכיל והתיישבתי על הספינה, משפשפת ידיים מהאוכל של חומי. ליאון הניד בראשו, אבל אריאל הנהנה. "נלחמנו במפלצת או שתיים." אמרה בת אפולו ועשתה פרצוף לליאון, שהחזיר לה פרצוף חמוץ ואז קימט את המצח. "הם אמרו משהו על השאול וקריוס, אבא שלך. אולי את תביני מה הן אמרו ולמה." אמר והם הסתכלו עליי. שתקתי והסתכלתי עליהם כביכול בשאלה. "מה?" שאלתי, מנסה שהקול שלי לא ירעד. 'בבקשה שהם לא ידעו על ביאנקה,' התפללתי להאדס. הייתה לי הרגשה שהוא מקשיב לשיחה. ליאון כחכח בגרון, אבל קייטי דיברה במקומו. הוא שילב ידיים והסתכל עליה. "שאת צריכה להחזיר מישהו מהשאול ושזה יהיה מטורף לעשות את זה. ומשהו כמו שקריוס ישמח לאכול אותך לארוחת הבוקר שלו," אמרה והסתכלה עליי. הרגשתי בחילה למחשבה על האבא הטיטאן שלי. "אוקיי," אמרתי בקול של 'נו, אז? אני מביסה טיטאנים בעצמי לארוחת הבוקר.' חייכתי אליהם וליאון נרתע. "הכל בסדר," אמרתי וצחקתי. ריין הרים גבה אבל לא אמר דבר. "שיהיה," אמר. קייטי נאנחה לשמיים והלכה לחדר המיטות. חייכתי לליאון, שהסתכל עליי ונראה שקוע במחשבות. "את יודעת מה פירוש השאול, נכון?" שאל ואז מחה כשהלכתי גם לחדר מיטות, מתעלמת ממנו. "את גרועה יותר מארטמיס!" שמעתי אותו אומר וצחקתי ושמחתי לשמוע שגם הוא. קייטי חייכה אליי וגם ריין צחק.

נכנסתי צוחקת למיטה, וקייטי נרדמה במיטה העליונה שהייתה לידי גם בחיוך ומצחקקת לעצמה כמוני. כשהצלחנו להירגע, נרדמנו שתינו ומתישהו גם ליאון הצטרף לחדר המיטות ונשכב מתחת למיטה של קייטי. כשקמנו כולנו כמו חדשים לקול צפירת הצופר של הספינה, הלכנו לסיפון בעייפות. ראינו לפנינו ארמון ובהינו בו. "איפה אנחנו?" ליאון שאל ושפשף את העיניים. אני וריין התמתחנו. קייטי הסתכלה על הים. "אין לי שמץ." אמרה. ליאון עשה פרצוף והסתכל על הים. "יש פה ארמון מרשים," שמענו קול חדש וקפצנו בבהלה. הסתובבנו וראינו מלך שמן למדי עם בגדי קטיפה אדומים ומעיל פרווה אדום מסתכל עלינו. "אתה חצויי?" שאלתי בחשדנות מיד, מכוונת את היד לסופי. ליאון שם לב אליי והכין את ידיו לירות אש, שוכח שיש גם לו חרב עכשיו. "מי אתה?" ריין שאל, גם עם יד על הקשת שלו.