שנתיים עברו מהמסע, וכבר הייתי מומחית להכל והכרתי את המחנה כמו את כף ידי. באותו יום חזרתי לביתן האדס בחיוך. קריוס כבר מזמן היה בטרטרוס, כועס ומחכה לחזור בעוד אלפי שנים לחצויים אחרים. להפתעתי, קולין היה בביתן- הוא היה אמור להיות בבית. סגרתי את הדלת והוא קפץ והסתובב אליי. "היי, האנה." אמר בהקלה שלא הבנתי אבל חייכתי אליו. "מה קרה?" שאלתי. הוא נראה מוטרד. "לא משהו חשוב. פרסי רוצה אותך." אמר בהיסוס ובלי להסתכל עליי. קפאתי במקום. "אוקיי, תודה" מלמלתי והוא הנהן והסתכל עליי בדאגה. "מה אתם עושים בכלל? אתם מסתודדים ביחד כבר שנים." אמר. הסמקתי במבוכה. "שום דבר," שיקרתי ויצאתי מהביתן במהירות, מרגישה שהוא מופתע. הלכתי במחנה מוטרדת ישר לכירון. הוא חייך אליי גם חיוך מוטרד כשבאתי אליו. הוא החלים יפה מהקרב נגד בן ארס והלך רגיל. "כירון?" שאלתי בניסיון להסתיר את הפחד שלי. הוא הנהן. "פרסי רוצה אותך, נערתי." אמר בפעם המיליון בשנתיים האלה- אני כבר בת 19. הנהנתי בלב כבד והלכתי לפני שהוא ישאל שאלות כמו קולין. "היי," אמרתי כשהגעתי לביתן פוסידון. פרסי היה שם ובחן מפה ענקית במבט עייף ולא הסתכל עליי כשהגעתי או השיב לי. החמצתי פנים וסגרתי את הדלת. בפנים היה ריח ים חזק מאוד שלא אהבתי, כי כידוע אני שונאת מים. הסתכלתי על פרסי. "זה עכשיו." אמר. בלעתי רוק בתקווה שלא שמעתי טוב. "בטוח?" שאלתי בפחד והוא הנהן ושפשף את המצח. השפלתי מבט זועף. "הספר שלך," אמר פרסי. התאפקתי מלהאנח והוא הופיע לי בידי. לפתע יכולתי להבין מה כתוב בו: 'מדריך לשאול'. מקסים. בהיתי בו בהפתעה משולבת בפחד וכל מה שפרסי רצה לעשות התחבר לי. "אתה צוחק עליי?" שאלתי והוא הסתכל עליי בזעף. פרסי, לא הספר. מיהרתי לסגור את הפה. "ברור שלא." מלמלתי. פרסי שם את המפה בתיק הענק שלו לטיולים כשהוא ממלמל דברים ביוונית עתיקה, ששמחתי שאני עדיין לא מבינה. אחרי זה הוא חיכה שאקח את התיק שלי וחזרתי אליו איתו במבט אטום.

הלכנו לכירון ואמרנו לו שאנחנו הולכים למחנה יופיטר כסיפור כיסוי לבקר את החברים של פרסי- עוד לא ראיתי את הרומאים, פרסי אמר את האמת, והאנה רוצה מאוד לראות את הייזל וכולם. כירון הנהן והלכנו כל אחד לפגסוס שלו- אני לקלומפיס ופרסי לבלאקג'ק.