הנהנתי, עדיין המומה אבל הלב שלי חזר לפעום כרגיל. קולין גם נראה המום ואסף מצמץ כמה פעמים. "כן את קוראת מחשבות. כולם כאן מיוחדים ושונים בו זמנית," אמר כירון והחצויי שבהה בו סוף סוף נרגע ובלע רוק. "שונים?" גמגם והנהנו. "כלומר?" שאל. הנערה הסתכלה עליו בבוז. "עם כוחות על." אמרה. הילד השפיל מבט המום ואחד מהם שם לו יד על הכתף. נראה שכל החדשים עשו שיחה ארוכה במיניבוס. המיניבוס נסע משם וחזר לאן שזה לא יהיה. כירון חייך. "בואו עמי. נעשה לכם סיור," אמר והסתכל עלינו הוותיקים. חייכנו אל החדשים, שהנהנו בחשש ובאו אחרינו. "ואוו," אמר אחד מהם כשרק התחלנו ללכת והסתובבנו אליהם. הוא טלטל את הראש ומישש את כל הגוף. "אני מרגיש....אני מרגיש..." מלמל שוב ושוב והנערה הסתכלה עליו בריכוז כזה שידעתי שהיא מנסה לקרוא את המחשבות שלו ולדעת מה הוא מרגיש. היא הסתכלה עליי בחדות, אבל התעלמתי ממנה. "בבית?" כירון השלים את החצויי, שהנהן בהלם. גם כל החצויים החדשים האחרים הנהנו, אפילו הנערה. כירון חייך. "זה משום שהנפש שלך סוף סוף מצאה את מקומה," אמר וצחקק. הסתכלתי עליו. לא חשבתי על זה, אבל מחוץ למחנה הרגשתי שונה- כאילו שהנפש או הנשמה שלי אבודה ולא בבית, בשונה מכאן. כאן היא כאילו אמרה 'יש!' שוב ושוב וצחקה באושר. הסמקתי. כירון הסתכל עליי בריכוז והנהן. "כן. כאן הנפש שלכם בבית סוף סוף, ומרגישה שלמה- עוד סיבה לזה שקוראים לכם 'חצויים'." הסביר וכולנו הנהנו בשתיקה. כירון חייך והמשיך בסיור. מצמצתי והמשכתי ללכת. "מגניב, הה? לא שמתי לב לזה עד שהוא אמר," אמר קולין באושר ושרק. הנהנתי בשתיקה. "אני לא רוצה לחזור הבייתה," מלמלתי ואסף צחק. החצויים החדשים נבהלו ממנו והתרחקו מאתנו כמה שיותר. חייכתי לעצמי והרמתי את הראש אליהם.

כולם התרחקו מאיתנו חוץ מהנערה החדשה, שהסתכלה עלינו כשהיא לועסת את המסטיק שלה ומנפחת בלונים. "תכף לא ישאר לך חמצן לבלונים," קולין הזהיר אותה והיא מצמצה ונחנקה. צחקנו והחלפנו כיפים. "ברוכה הבאה למחנה החצויים, שוטה שכמוך." אסף גיחך והמשיך לצחוק. היא האדימה מכעס והתרחקתי ממנה. שמעתי רעם. 'או או,' חשבתי בעגמומיות. היא ירקה את המסטיק. "כולכם פשוט-" התחילה להגיד אבל התחיל לרדת גשם. היא מצמצה וצעקה ונרתעה לאחור. קייטי עמדה מאחוריה ומשכה בכתפיים כשהסתכלנו עליה המומים. "שונאת סנוביות כמוך." אמרה והנערה ניסתה להחטיף לה, אבל קייטי התחמקה בקלילות בזכות המסע והחטיפה לה בחנית. הנערה נפלה ויבבה, ואנחנו צחקנו. "מגיע לך." אמרתי בחיוך. "את לא יודעת עם מי את מתעסקת." הוספתי והיא מיהרה לקום סמוקה. "אה, כן? מתערבת שאני כן." התריסה והסתכלה עליי באותו ריכוז מוזר. חסמתי את המחשבות שלי והיא מצמצה. "ותפסיקי לקרוא את המחשבות של כולם!" פקדתי וקולין הנהן ושילב ידיים. נראה שהיא לא יודעת מה לעשות עם עצמה והיא התפתלה במקום ובסוף השפילה את המבט. "אוקיי...אני רק מנסה ללמוד לשלוט בזה," אמרה ובכתה פתאום. פערתי את הפה והאחרים נהיו גם מופתעים. התקרבתי אליה עם יד אחת על סופי- עד כדי כך פחדתי ממנה. לא האמנתי לזה שהיא בוכה. "בסדר. אני יכולה ללמד אותך, תרגעי," אמרתי בתקיפות והיא שיהקה כמה פעמים ונרגעה. "מקום חדש. חוקים חדשים," קולין אמר והנהנו. הנערה נשכה שפתיים. "בת כמה את?" שאלתי. "12," היא מלמלה. עדיין ירדו לה דמעות. משכתי בכתפיים, כי שמעתי אותה חושבת 'את כועסת עליי?' שוב ושוב. קולין הניד בראשו, ואסף משך בכתפיו והלך באופן שנראה כאילו שהוא אומר 'נגמרה ההצגה, מה יש לאכול?'

חייכתי. "בואי. נראה לי שאת בת קריוס," אמרתי והתחלתי ללכת איתה. היא מצמצה ובאה איתי בריצה. "כירון הקנטאור אדיר," אמרה בהתנשפות. "לא חלמתי שאני אפגוש את כירון בחיים שלי. חשבתי שאמא שלי משקרת כשהיא אמרה ש-" היא השתתקה והפסיקה ללכת פתאום. היא הסמיקה. "אבל אני לא בת קריוס," מלמלה. נעצרתי ובהיתי בה. "אז בת מי את?" שאלתי בחשדנות, מהדקת את היד עוד יותר על סופי. כל האחרים חזרו לביתנים, ונשארתי לבד איתה. זה לא מצא חן בעיני- משהו אמר לי להיזהר ממנה והרגשתי סכנה. הנערה נשמה עמוק. "פוסידון," אמרה והסתכלה עליי במבט מוזר.