""צריך לעשות איתו משהו," אמרתי והצבעתי עליו ביד רועדת. חלק מהחצויים נרתעו, אבל אחד מהם התקרב והנהן תוך כדי. הוא התכופף ונגע באיש האדום, שנראה עכשיו כאילו הוא חולם וישן עמוק. חייכתי למראה והתאפקתי מלצחוק בכוח. קייטי הסתכלה עליי כאילו שהיא לא מבינה מה קורה לי ואז הנידה בראשה. ריין נשך שפתיים והתקרב, מחזיר את הקשת למקומה. כל הקנטאורים הרעים הלכו, אבל אחד נשאר- זה שהרג את בן ארס. הוא נראה המום ממה שעשה, ועדיין החזיק בחרב שאיתה הרג אותו. לקחתי אוויר והתקרבתי אליו, עם יד על סופי ליתר ביטחון כי בכל זאת, עד עכשיו הוא היה רשע. הוא הסתכל עליי ונרתע לאחור, מוריד סוף סוף את היד עם החרב. עיניו נמלאו דמעות. "תודה, אני מניחה" גמגמתי והוא הנהן ומשך בכתפיו, כנראה לא היה מסוגל לדבר. "גם אני לא סבלתי אותו." אמר וחייך חיוך מאולץ. צחקתי. הוא הסתכל עליי בחוסר הבנה, ואני הבנתי שזאת לא הייתה בדיחה. הסמקתי ומיהרתי להפסיק. "כל הכבוד, זה דרש הרבה אומץ" כירון אמר מאחוריי וקפצתי. הוא חייך. הקנטאור הרע לשעבר חייך במבוכה. "הכל בשביל ידידי הוותיק." אמר וכירון והוא התחבקו. נרתעתי לאחור ונתקלתי בקייטי, שהגיעה בינתיים אליי. היא עשתה פרצוף מרוגז ודחפה אותי קדימה. התייצבתי ועכשיו ראיתי שכולם עברו אלינו גם. צחקתי במבוכה וקייטי גיחכה ואז הסתכלה על הקנטאורים, שהכריזו על הפסקת אש בלי מילים. היה שקט, ואז מחנה החצויים הריע שוב. כירון צחק והקנטאור נראה כמו מישהו שרוצה לקבור את עצמו. "זה אפשרי," אמר לי קולין כשחזרנו למחנה. מצמצתי. "אז אתה באמת קורא מחשבות!" אמרתי והוא צחק, מהנהן. "כן. תהיתי מתי תשימי לב." אמר בחיוך וגיחכתי. הוא החטיף לי. "אז מה, אתה, בן קריוס?" שאלתי בחשש והוא משך בכתפיים. "עוד לא הכירו בי. הגעתי למחנה באמצע הקרב," השיב ומצמצתי בהפתעה. "היי, צמד חמד, אפשר קצת עזרה כאן?" שמעתי את קייטי מקטרת במרירות. הסתובבנו וראינו שכל החצויים סוחבים את בן ארס המת. הנהנתי בחיוך ואני וקולין החלפנו מבטים וסיכמנו בשתיקה שנמשיך לדבר שיחה ארוכה אחר כך. עזרנו להם להביא את האיש לכירון, שדיבר בינתיים ארוכות עם הקנטאור הרע לשעבר עם מילות עידוד בעיקר.

כירון הודה לנו והמשכנו ללכת משם, מדברים במרץ. "אז איך ידעת מה לעשות אם הגעת רק עכשיו?" שאלתי את קולין בחשדנות והוא חייך חיוך מרוצה מעצמו. "את קוראת מחשבות, תשמעי אותי." אמר ועצם עיניים בכוח. התבלבלתי, אבל אז שמעתי את קולין מדבר אלא שהוא לא הזיז את השפתיים בכלל: 'התאמנתי בבית...התאמנתי בבית..' חשב שוב ושוב וצחקתי. "הבנתי," אמרתי בחיוך והוא פקח את העיניים והתנודד בחוסר משקל לרגע. ייצבתי אותו. "תודה," מלמל ומחה זיעה מהמצח והתנשף. "אף פעם לא שידרת מחשבה למישהו?" שאלתי מופתעת והוא הניד בראשו. "אוקיי, נוכל להתאמן ביחד!" אמרתי בהתרגשות והוא הנהן וצחקנו. "אני חושבת שאנחנו באמת אחים," אמרתי בחיוך והוא הנהן וקרץ. "כנראה." אמר והרגשתי שהוא לא כך כל מצפה לזה. צחקקתי והוא עשה פרצוף חמוץ וסימן לי ללכת. המשכתי ללכת מצחקקת עד שנתקלתי בכירון. הוא יצב אותי. ברצינות. מה הקטע עם ההיתקלויות שלי היום? חייכתי מובכת. הוא חייך אבל נראה לא ממוקד והרגשתי שארועי היום ערערו אותו וגרמו לו לחשוב. חייכתי ומשכתי בכתפיים והלכתי. הוא הנהן כיודע מה חשבתי והסמקתי ומיהרתי לחזור לביתן. קולין כבר היה שם וגם האח הנוסף, שקיבל אותי כשרק הגענו למחנה. מצמצתי כי כמעט שכחתי ממנו. התאמצתי לא לחשוב על זה וחייכתי באומץ ועשיתי שלום עם היד. הוא נופף חזרה וגיחך. קפאתי. "אני יודע ששכחת אותי. זה בסדר," הרגיע אותי וצחקתי במבוכה. קולין והאח צחקו. "איך קוראים לך?" שאלתי והתיישבתי על המיטה. 'כמה טוב להיות כאן בלי להלחם או מסע קרוב,' חשבתי בעונג והסתכלתי על אחיי החדשים שהסתכלו עליי..

"אסף. נעים מאוד." אמר בן קריוס וחייכתי אליו. "אני האנה." אמרתי והוא הנהן ומשך בכתפיו. "כבר ידעתי את זה." אמר וצחקנו כולנו ואז יצאנו שוב החוצה כמשפחה. אריאל וקייטי הצטרפו אלינו והלכנו לכניסה של המחנה. משום מה ראיתי מיניבוס מגיע למחנה ומצמצתי ועצרתי. "מה קורה פה?" שאלתי בחשדנות וכירון גם הגיע. אנשים ירדו מהמיניבוס. חלקם נראו מבוהלים, חלקם אדומים מהתרגשות וחלקם מבויישים ורוצים להיות בכל מקום אפשרי רק לא פה. קולין תפס אותי בכתף והסתכלתי עליו בחוסר הבנה. "חצויים חדשים." הסביר לי והופתעתי. "למה אנחנו לא הגענו ככה?" שאלתי והוא חייך ומשך בכתפיים. "מעכשיו תגיעו ככה," כירון אמר לי והנהנתי ושחררתי את הכתפיים. קולין עזב אותי והסתכלנו על החצויים החדשים והמבוהלים. אחד מהם חשב 'מה קורה פה? מה קורה פה?' שוב ושוב בבהלה וצחקתי. קולין חייך ואסף גם צחקק. זה שחשב מצמץ ונרתע לאחור, ואיבד שיווי משקל כשנתקל במיניבוס והתייצב, אדום כולו. כירון חייך אליהם בהרגעה. "הכל בסדר. ברוכים הבאים," אמר והם הנהנו והחליפו מבטים. "מה קורה פה? איפה אני?" שאל אחד מהם בקול עכשיו ומצמצתי והחלפתי מבטים עם קולין. הוא הנהן הנהון כמעט בלתי מורגש והסתכל מרוכז על החצויים. אחת מהם (לצערי היא נראתה סנובית) הסתכלה עליי בריכוז. "קראת פרסי ג'קסון?" שאלה אותי משום מה ומצמצתי ונרתעתי לאחור. "כן- כלומר איך-" גמגמתי והסתכלתי עליה. היא חייכה חיוך מרוצה מעצמה ושילבה ידיים. היא חזרה ללעוס את המסטיק שלה. כל החצויים החדשים האחרים הסתכלו עליה המומים חוץ מאחד שבהה כאילו שהוא עומד להתעלף מכירון, שצחק. "תמיד ידעתי שאני קוראת מחשבות, טוב לקבל אישור" הנערה אמרה וצחקקה.