המשכתי לקרוא עד שנמאס לי, וסגרתי את הספר. אני יודעת את כל פרסי ג'קסון בעל פה, כולל גורלו של אפולו והיה משונה לקרוא את זה עכשיו. נאנחתי וחשבתי מה לעשות עכשיו. אני אהיה שבוע בבית. אולי להיות פחות בבית? לא. בסוף נרדמתי וחלמתי חלום מוזר מאוד. קייטי ריין וליאון היו איתי והסתכלו עליי. ליאון מצמץ כמה פעמים ושפשף את העיניים. "גם אתן חולמות עכשיו?" שאל ונרתעתי לאחור. "איך אתה יודע?" שאלתי ברעד. רק פעם אחת בחיים שלי היה לי חלום צלול- אבל לא ככה. ההרגשה עכשיו הייתה של חלום רגיל, רק שהייתי מודעת לכל מה שאני עושה ולאחרים. קייטי הנהנה וריין הניד בראש להפתעתי. "אני רואה את זה בעיני רוחי." מלמל בן אפולו וכולנו הסתכלנו עליו בבלבול או בתימהון. ואז חייכתי. זה כבר קרה לנו פעם- לפני המסע, אבל רק אני וריין היינו כאן. "זה כמו אז," שיערתי וריין הסתכל עליי ואז חייך והנהן. "מה כמו אז?" ליאון שאל ומשכתי בכתפיים. הסתכלתי מסביב. היינו ככל הנראה באולימפוס- אבל בצד אחר שלו מזה שכירון הביא אותי אליו לפוסידון. כאן לא הרגשתי כאילו שאני הולכת לקרוס כל רגע, ושיערתי שזה שזה רק חלום עוזר. אבל ריין...הסתכלתי עליו בדאגה, ואכן נראה שהוא לא מרגיש הכי טוב. חזרתי להסתכל מסביב, מנסה להתעלם מהדאגה- האלים שלנו לא היו שולחים אותנו לכאן אם זה היה מסוכן בשבילנו, נכון? סקרתי את הסביבה, מנסה לראות את ההבדלים מהביקור הקודם שלי באולימפוס- אני מודה שבחלום הרגשתי שאני לא קורסת, והנה, ריין כן קורס. וגם כאן היה המון דשא, והיינו בתוך מקדש. היו מדרגות מימיני ועוד מלא מלא מקדשים שהנחתי שהם של האלים. ואז שמעתי צעדים מקדימה והסתובבתי שוב. זאוס היה לפנינו וחייך אלינו בחום. "בואו איתי בבקשה," הוא ביקש והנהנו והלכנו איתו. "אבא," קייטי מלמלה והאדימה. בטח היה לה מוזר לקרוא לאל בן אלמוות אבא שלה. חייכתי לעצמי. "מה קורה פה?" היא שאלה, אבל זאוס שתק. נאנחתי.

בסוף הגענו למין חדר כס- היו שם כיסאות ואנשים הסתובבו בו. זאוס סגר מאחורינו את הדלת והסתכל עלינו. פערתי את הפה. זה החלק היחיד שנראה בדיוק כמו בספרים- משכן האלים, שריק ריירדן צדק בתיאור שלו כשרייצ'ל אליזבת' דר הייתה בו. בלעתי רוק. "האנה," שמעתי קול וזאוס התיישב בכיסא שלו. האדמתי. אכשהו ידעתי מי דיבר אליי- אני כל הזמן מרגישה קשורה אליו, גם במהלך כל הספרים. "האדס," אמרתי ברעד והוא הנהן. רצתי אליו וחיבקתי אותו. הוא הופתע, אבל התאושש מהר והשיב לי חיבוק. ריין חייך ואז הלך לאביו אפולו, שחייך אליו בחום והשיב חיבוק. קייטי ישבה על אבא שלה כמו ילדה קטנה והם דיברו בינהם. "אני מאמץ אותך בזאת סופית כבת שלי," האדס אמר וליטף אותי. חייכתי אליו והוא צחק. "אני מניח שכל הספרים הרגשת קשורה אליי?" שאל והתחלנו ללכת באולימפוס יד ביד. הנהנתי בלב דופק-עם אבא שלי זה אף פעם לא קרה לי. "טוב...אז הנה. אני עדיין לא יודע מה משמעות הקשר הזה, אבל אני מוכן להיות אבא שלך." הוא אמר וחייך אליי. הופתעתי מכמה שהוא הרבה יותר נחמד מבספרים, אבל התאמצתי לא לחשוב על זה וחייכתי. לחרדתי האדס צחק כיודע מה עובר לי בראש ופרע לי את השיער. "כן. אני קורא מחשבות כמוך. אז אני מניח שאנחנו מתאימים לתפקיד הזה של האב ובת." הוא היסס לרגע ואז המשיך "ואם תזכירי את פרסי ג'קסון לידי שוב-" "אני לא יעשה את זה," אמרתי והסמקתי קשות. הוא חייך אליי, אבל ידעתי שזה חיוך של 'יופי, כי אם כן אני עכשיו הורג אותך.' צחקתי ברעד והוא נאנח. מצמצתי כשקלטתי שאנחנו שוב בחוץ והוא חייך. "שנחזור?" שאל והנהנתי בשתיקה. חזרנו וגיליתי שקייטי רצה ממקום למקום וליאון צוחק עם הפייסטוס. ריין סיכם עם אפולו את המסע, ואז הראה לו את הכוחות שלה. אפולו חיבק אותו שוב ושמחתי לראות שהוא גאה בו.

"מה קורה?" שאלתי וקייטי הפסיקה לרוץ לרגע וחייכה. "שום דבר," נראה שהיא מתענגת על המילים והבנתי אותה. אחרי המסע, היה כיף להגיד 'שום דבר.' חייכתי וליאון צחקק וירה אש על קייטי אחרי שהפייסטוס לחש לו משהו באוזן. קייטי צעקה והמריאה. זאוס צחק ומחא כפיים. "כן! כל הכבוד, ליאון." אמר בחיוך והפייסטוס וליאון התפקעו מצחוק. קייטי נחתה מרוגזת ורעם נשמע. הפייסטוס הפסיק לצחוק, אבל ליאון שלח שוב אש לקייטי והם התחילו קרב. נרתעתי לאחור אבל האדס עצר אותי. "מה...אבא..." היה לי מוזר מאוד להשתמש במילה 'אבא,' בהתחשב בזה שהפעם האחרונה שקראתי לאבא האנושי שלי ככה הייתה בגיל 4. יש לנו כינויים מצחיקים אחת לשנייה, וגם הידיעה שהוא לא בדיוק אבא שלי לא בדיוק עוזרת. האדס חייך כשהוא שמע את המילה ואז הרצין. "בסדר. שחף, זה מספיק. נראה לי שליאון הבין" אמר אל המתים וליאון התנשף. כולו היה רותח והשיער שלו העלה עשן. נזכרתי בליאו וצחקתי והצבעתי עליו. הפייסטוס חייך אליי כיודע על מה אני חושבת (מה שבהחלט היה אפשרי) וזאוס גם. כמעט שכחתי שזה רק חלום, כשזאוס אמר לנו שאנחנו צריכים ללכת. חיבקתי חיבוק גדול את האדס, וריין את אפולו וקייטי את זאוס. התעוררתי בעצב במיטה שלי.