ושוב עברו כמה ימים בלי שיקרה כלום. חיכיתי בקוצר רוח לצוות שלי ובינתיים הסתובבתי במקום האדום. הוא היה נחמד, אם מתעלמים מזה שזה בית כלא לחצויים. היה בו מסדרון ארוך, שירותים, מטבחון, שדרכו הגיע האוכל שלי, מיטות ענקיות, ואפילו חדר משרד ענקי. חזרתי לכורסא ביום העשירי בפרצוף עגום. 'אני אשאר כאן לנצח,' חשבתי ונאנחתי. טוב, לחשוב חיובי. כבר התחיל הבית ספר מזמן. עכשיו היה אמצע ספטמבר. חייכתי למחשבה. אין לי שיעורים. יש לי הרפתקה כמו שתמיד רציתי. התכווצתי למחשבה הזאת. לא רציתי להיחטף. מצמצתי לסלק את הדמעות. נרדמתי שוב לתוך סיוט בכורסא. בחלום הייתי בארמון צבעוני למדי, כמו של ההודים. בהיתי בו בפליאה. מלך שחור עור ושמן ישב בכיסא מלכות שהיו מולו שטיחים צבעוניים מאוד. המשרת שלו הגיע, רועד. הוא לעומתו היה רזה, אבל גם שחור עור. הוא החזיק מגש ריק בידו. "כ..כן מלכי?" גמגם המשרת ומיד נזכרתי בקליגולה. חייכתי. ידעתי שהם לא יראות אותי. המלך ההודי השמן התרתח והמשרת התכווץ ונסוג קצת לאחור לדלת שהייתה מאחוריו. "הבטחת לי את הדס." רטן המלך וסימן למשרת להתקרב באצבע שמנה. בלעתי רוק. שוב רוצים אותי. רעדתי. המשרת נראה כמנסה לחשוב על משהו שירגיע את המלך שלו. "א...אנ..י יודע. יש קצת עיכובים-" מלמל אבל המלך הרים יד והיכה במשענת הכיסא הצבעוני שלו. "אני. רוצה. אותה.עכשיו. מצידי תגרום לה לבוא לכאן אפילו עם חברות שלה. לא אכפת לי! אני רוצה אותה." נהם והמלך פלט יבבת פחד והנהן במהירות. הוא השתחווה, ואז מיהר להסתלק. החלום התחלף השבח לאלים. נשמתי בהקלה, אבל לצערי בחלום ראיתי אישה עם הפרצוף הכי מפחיד שראיתי בחיים שלי.(טוב, השני. הראשון היה של קייטי)

היה לה שיער לבן ארוך עד המותניים, עור חיוור כמו הירח, ונדמה שהיא מרחפת ולא הולכת כשהיא רדפה אחריי. פלטתי צעקה וברחתי קדימה. ניסיתי לראות איפה אני. זה נראה כמו חנות בגדים סגורה, כי ראיתי לידי שורות על גבי שורות של חולצות ומכנסיים ופה ושם שמלות. אבל היה חשוך, ובחוץ היה לילה ואורות פנסים. הלב שלי דפק בחלום. נצמדתי לקיר והתנשפתי. האישה תפסה אותי והצמידה אותי לקיר עוד יותר. העיניים שלי נפערו באימה. היא נראתה כמו זומבי יותר מאלכס. "מ...מה את רוצה ממני?" גמגמתי והיא לחששה. מצמצתי. או-קיי, מפלצת. כלומר אפשר להרוג אותה ולשלוח לטרטרוס. לרגע התמלאתי תקווה, אבל אז התכווצתי כשהיא דיברה. "להרוג אותך. וגם את חברות שלך." היא לחששה והצמידה פגיון לצוואר שלי. כמעט התעלפתי, למרות שלא הייתי בטוחה אם זה אפשרי להתעלף בחלום. "עזבי אותה!!" שמעתי קול מוכר פתאום והאישה נבהלה אבל לא עזבה את הידיים שלי, שהיו פרושות לצדדים על הקיר הכחול בחושך והיא החזיקה אותן. "מי אתה?" היא צעקה ולידי הופיע מישהו שחור. הסתכלתי עליו. מיד חייכתי בתקווה כשראיתי שזה האדס. הוא שילב ידיים וריחף באוויר בזעם. הייתי נרתעת לאחור אם הייתי יכולה עכשיו. האישה פלטה קללה בשפה שלא הבנתי ונעלמה בפוף! הסתכלתי על האדסבהכרת תודה, אבל אז הוא נאנח ונעלם. התעוררתי בצעקה בחדר האדום שוב בלב דופק. התנשפתי ופקדתי על עצמי להירגע.

לשמחתי אף קיקלופ לא בא והייתי עדיין בכורסא הרכה והנעימה, ליד האש. שתיתי מים ביד רועדת מהכוס שלי והנחתי אותה במגש אחרי זה. בהיתי במגש. ואז נזכרתי. המלך ההודי! כמעט הקאתי. בום! נשמע רעש גדול פתאום והאש התלקחה עוד יותר. נצמדתי לכורסא בפחד, והאדס הופיע לידי. בהיתי בו המומה. הוא הרים גבה וראיתי שהוא מבליע חיוך. "שלום האנה. טוב לראות אותך שוב. איפה חברות שלך?" שאל והשפלתי את המבט. "לא כאן," לחשתי. כמעט בכיתי מהקלה. הוא שתק. "מצטער. עכשיו הן יהיו כאן." אמר ועצם עיניים רגע. כעבור רגע קייטי וריין הופיעו, בלי ליאון. פערתי את הפה, וקייטי מצמצה כמה פעמים ואז הסתכלה אחורה ושוב קדימה, עליי. ריין התנודד במקום בעיניים עצומות, מהמסע צללים בטח. "האנה! אלים אדירים, את בסדר?" קייטי אמרה בבהלה ורצה לחבק אותי. בכיתי והיא מלמלה דברים להרגיע אותי. "מצטערת שלא באנו," היא בכתה גם ורעדה. אחרי זה היא התנתקה ממני ומחתה את העיניים. ריין הנהן בהסכמה איתה ברעד. "כן. אבל עכשיו אנחנו כאן. מה לעשות?" שאל ריין באופטימיות והאדס הרים גבה. בלעתי רוק. "המקום חסין לקסם." אמרתי וקייטי הסתכלה עליי. "אז איך הצלחתי לעשות ברקים?" שאלה ומשכתי בכתפיים, מבולבלת. האדס כחכח בגרון. "אני יכול לעזור לכם לחלץ אותה. זמנית." אמר וקייטי הסתכלה עליו בדאגה. "מה זאת אומרת זמנית?" שאלה. שתקתי וחשבתי על החלום של המלך ההודי. האדס לא השיב, אלא גרם לכולנו לשלב ידיים במעגל ובין רגע היינו בספינה. "שיט נעים" אמר ונעלם. ריין וקייטי בהו בי.