הגיע הערב והתחלתי לפחד ולהרגיש נוכחויות. למה הרוחות חייבות להיות הכי פעילות דווקא בלילה? למה לא ביום? התפללתי שהן לא יהיו לידי, כי הפעם לא יכולתי לברוח למחשב. הענק הביא לי ארוחת ערב בליווי הזומבי והסתכלתי עליהם חצי באדישות חצי בכעס. הוא הניח אותה מולי. "אני יודע שאת אלרגית לגלוטן, ככה שלא תוכלי לאכול את כל הארוחה." אמר וצחק. הזומבי חייך חיוך קלוש ואז הגניב אליי מבט. התעלמתי ממנו. לא רציתי להגיד שאני יכול לאכול כאן כמעט הכל-היה שם סך הכל אורז, בשר וסלט. למזלי גם לא חשבתי על כלום, אז הייתי מוגן גם מהזומבי. הם הלכו והשאירו אותי לבד. חזרתי לפרצוף עצוב ונרדמתי בכיסא אחרי שיחה קצרה עם זאוס בראש, שאמר לי לא לדאוג בעיקר. הסתכלתי עליו בעיני רוחי בחוסר אונים, אבל משהו אמר לי להאמין לו. ואז חלמתי שמחנה החצויים עולה באש. התעוררתי למחרת בבהלה ובצעקה שלמזלי אף אחד לא שמע, בטוח שהאיש עם העיניים האדומות יבוא אליי עם לפיד וישרוף גם אותי. הזומבי הביא לי חלב וקרונפלקס עם חלב. הוא עזר לי לשתות ואז שחרר אותי מהחבלים. הופתעתי. "מה קרה?" שאלתי ושפשפתי וניערתי את הידיים. מיד הגיעה רוח נעימה והסמקתי והרחקתי אותה מהמערה, אלא שאז בלב דופק הבנתי שלא אני זימנתי אותה. לא היה לי מושג מי- זה היה יכול להיות הזומבי עצמו או אביו. הוא הסתכל עליי. "את מתנהגת יפה." אמר והלך במהירות כי הענק הסתכל עלינו מהצד. נשכתי שפתיים כשהווילון שוב נסגר. 'מתנהגת יפה?' מה זה אמור להביע? עברו עוד יומיים, שבהם בעיקר הסתובבתי הלוך ושוב במערה, כמו חיה בכלוב. ומוזר, אבל הרגשתי בה מוגן. הנחתי שהזומבי שומר עליי אכשהו בקסמיו כמו בג'ונגל. המחשבה עודדה אותי מלהתייאש לגמרי כי התחלתי לחשוב שחברים שלי שכחו ממני. במה כבר תרמתי למסע? בלעורר קנאה? השפלתי את המבט שוב בכיסא ושוב בכיתי בשקט.

כעבור עוד יומיים של בדידות הענק הגיע שוב והסתכל עליי. הסתכלתי עליו שוב בחזרה בתהייה. "מה קרה?" שאלתי. בארבעת הימים האלה ששהיתי במערה רזיתי מאוד, ונהייתי חלש יותר ויותר. ואני לא בן אפולו. הענק הניד בראשו והסתכל שמאלה. גם שם המערה הייתה, אבל ראיתי בליטה מסויימת. "כלום." מלמל הענק ויצא החוצה. הזומבי הציץ אליי, אבל הענק גרר אותו משם. נאנחתי בקול ואז שמעתי דפיקה במערה וקפצתי בבהלה. הענק לקח ממני את סופי לצערי על היום הראשון ושמעתי שהוא מתכנן לעשות העתקים שלה לצבא של האיש האדום, כמו שאני כיניתי אותו בגלל העיניים. זה לא מצא חן בעיניי. "האנה! נו בת קריוס, בשם שמיים." שמעתי את ריין ופערתי את הפה. "מה..." גמגמתי בקול סדוק ואז שמעתי לחישות ואת הקול של ליאון. "האנה, אלה אנחנו. מצטערים על האיחור. הענק הקים הגנות מסביב למקום הזה." שמעתי את בן הפייסטוס והעיניים שלי התמלאו דמעות. כמעט כבר איבדתי תקווה שהם יבואו והנה הם ככה ידידותיים. הלכתי לכיוון הקולות ברגליים רועדות ובלב דופק. "מה קורה?" שאלתי אותם כאילו הכל בסדר. הרגשתי שריין מחייך וחייכתי לעצמי ונשענתי על הקיר, מחולשה. "אנחנו ננסה לחלץ אותך." אמר בן אפולו ושמעתי את קייטי נאנחת. "מה זאת אומרת 'ננסה?' ברור שנצליח." אמרה וצחקתי ברעד. ואז שמעתי את הענק חוזר ונבהלתי. "תהיו בשקט! הוא חוזר," לחשתי וליאון דפק עם היד על קיר המערה. "אני שומע. אנחנו כבר יודעים את לוח הזמנים שלו בעל פה. עקבנו אחריו." מלמל ומיד השתתק כשריין עשה "ששש!" הסתובבתי במהירות ומיהרתי לחזור להראות חסרת תקווה לענק שחזר. הוא הסתכל לכל הכיוונים כמחפש משהו. הזומבי גם הגיע, אז רוקנתי את הראש ממחשבות. זה לא היה קשה- האבא בן התמותה שלי התגלה כחצויי שקורא מחשבות אז הייתי מאומנת בזה.

"קרה משהו?" שאלתי באדישות. הענק גירד בראש ואז את האוזן הענקית שלו. "חשבתי ששמעתי קולות. שמעת משהו בת קריוס?" שאל אותי והנדתי בראש בשיא האדישות ומשכתי בכתפיים למרות שהלב שלי דפק והייתי צריך ממש להתאפק כדי לא להתרוצץ בבהלה. "לא," אמרתי. "אבל האי גדול מאוד. למה שלא תלך לחפש את הקולות?" הצעתי ומיד התחרטתי על זה. שמעתי את חבריי מתנשפים מאחוריי באימה ונצמדתי לקיר כשהענק הפנה את ראשו ימינה. 'בבקשה' התפללתי. "כן. צודקת. רעיון טוב." הוא הסכים איתי והלך. עצרתי את הנשימה עד שהזומבי גם הלך ואז שחררתי אותה. שמעתי אותם מתקרבים שוב ואת קייטי ממלמלת משהו. זה נשמע כמו 'זה היה קרוב,' ואז ליאון לחש 'כן' ולאחר מכן הם פנו לדבר אליי. "אוקיי בת קריוס. איך נעשה את זה?" ריין שאל. חשבתי כמה דקות חשובות- הענק יכול לחזור כל רגע. לחשתי להם את התוכנית, והענק חזר בדיוק כשאמרתי את הדברים האחרונים. "בסדר." ליאון לחש וריין שוב אמר "ששש! הוא כאן," והם השתתקו. חייכתי לעצמי ומיד חזרתי להבעה אטומה שוב. "טוב. מי שהם לא היו, הם לא כאן כבר." הוא אמר לי. "חבל, קיוויתי לאכול אותם." מלמל והקצת שהיה בבטן שלי התהפך. "טוב נו, אותך אני אוכל אם החברים שלך לא יבואו בקרוב." הוא צחק ומחא כפיים. בלעתי את הקיא שהיה לי בגרון והתאמצתי לחייך. "רעיון מושלם." אמרתי בלב דופק. הוא הנהן.