הענק שוב הלך, ואני חזרתי לחברים שלי בשמחה. שמעתי שגם הם חוזרים. "בסדר," לחשתי כי עדיין שמעתי שהענק ליד המערה, "תתכוננו. אני אתן לכם סימן." "אוקיי," ליאון לחש והרגשתי שהקיר מתחמם בגללו. חייכתי לעצמי וחזרתי להראות כמו שה תמים כשהענק חזר. הוא התמתח ותפר לעצמו בגד ענקי בחברתי. הבגד נראה יפה, ומיד נזכרתי ביריבות של אתנה והעכבישה הענקית ההיא ,ארכנה. חייכתי לעצמי. "בגד יפה," אמרתי והוא הסתכל עליי. "הממ? כן, נכון? למדתי מאתנה בכבודה ובעצמה," אמר בגאווה והנהנתי בהתפעלות. אתנה הסכימה ללמד ענק? אוקיי, זה חדש. רשמתי לעצמי לחקור עליה. "כל הכבוד. איך אתה שורג ככה? תמיד רציתי לדעת לשרוג," אמרתי את האמת והתקרבתי קצת למרות שפחדתי מהמחט הענקית, שנראתה כמו חרב גדולה במיוחד. נרתעתי ממנה אבל התאמצתי לא להראות את זה והתקרבתי בכל זאת במעט האומץ שנותר לי. בקושי אכלתי בימים האחרונים, אז הלכתי בזהירות כי המערה הסתחררה לי. בכל זאת לא בטחתי באוכל שכאן שיהיה בלי גלוטן- או גרוע מזה, מורעל. הענק חייך לעצמו והתכופף. מוזר, הרגשתי שאנחנו מתיידדים בדרך משונה כלשהי. בהיתי בו והוא סימן לי להתקרב והסתכלתי בסקרנות אמיתית. "הנה. את רואה, קטנטונת?(טוב, הוא לא יודע שאני ג'נדרפלואיד) "-...עושים ככה, ואז מכניסים את המחט ככה-" הוא הדגים לי ממש כמו אמא שלי ובהיתי במחט העולה והיורדת בפליאה אמיתית, "ואז סוגרים את התפר ככה." סיים בלולאה ומחאתי כפיים בהתפעלות כנה. הייתי יכולה להתחיל אפילו להנות בחברתו אלמלא ידעתי שהוא רוצה לאכול אותי ואת חבריי ולפתח עוד חרבות כמו סופי ושהוא מאיים על הזומבי לעבוד בשבילו ו...הרשימה לא נגמרת. הוא צחק. "הנה. רוצה לנסות?" הציע והנדתי בראש ונרתעתי לאחור. "אני... גרועה בתפירה." שיקרתי. האמת שלא הייתי בטוחה שאני אוכל בכלל להחזיק את המחט בלי לדקור את עצמי תוך כדי. בינתיים שמעתי את ריין משדר לי במחשבותיו אליי 'נו כבר בת קריוס!' ועשיתי פרצוף חמוץ וחזרתי להתרכז בתוכנית. "בכל מקרה, למה שלא תצא קצת החוצה?" הצעתי והרגשתי תנועה מאחוריי הקיר. "יש שמש מאירה, שמיים יפים והציפורים מצייצות. בטח גם חם מאוד ונעים" אמרתי. ב'שמש' התכוונתי לריין ובחום' התכווונתי לאש של ליאון, וב'שמיים' לקייטי. שמעתי שהם נושמים בהקלה ומכינים את עצמם. זאת הייתה התוכנית, וזה היה הסימן להתחלה. הענק הרהר בדבריי, ולשמחתי לא שם לב שהדגשתי כמה מילים והזכרתי את כל הצוות שלי.

הוא הנהן לשמחתי והתמתח, מניח את הבגד הלא גמור על הרצפה ולידו את המחט. "צודקת בת קריוס." הסכים איתי וקם. שמעתי רעם מקייטי ונבהלתי. לא! לא ככה! הוא הסתובב מיד(הענק, לא הרעם) לקיר שמאחוריו היה צוות לואיזה והתאמצתי בכל מאודי להראות תמימה ולא מבינה מה קורה. "שמעת משהו?" שאלתי בלב דופק. שמחתי על החושך במערה- הוא הסתיר שהחוורתי. הענק הטה אוזן בהקשבה, ואז משך בכתפיים. "ה...צוות שלך. הוא לא כאן, נכון?" שאל בחשדנות ובלעתי רוק. מה אם גם הוא קורא מחשבות? לצערי הרגשתי שכן. "אה...לא?" אמרתי, יודע שהוא לא יאמין לי. הוא הרים גבה ולחרדתי הרגשתי שהוא יודע שאני משקר. הוא התקרב לקיר המערה. הלכתי אחריו. "אתה לא יכול לצאת," צייצתי באומץ והוא הרים גבה עוד יותר. "מדוע? אמרת מקודם שכן." אמר ודחף אותי ימינה. הייתי חייב לחשוב על משהו, מהר. שמעתי שריין מתנשף באימה ואת ליאון לוחש לו דברי עידוד. תלחש לו אחר כך! נלחצתי עוד יותר, מה שלא ידעתי שאפשרי. הרגשתי שקייטי קפואה במקום אבל מתאמצת להתרכז בתוכנית. "אבל אתה לא יכול לצאת! מסוכן בחוץ," אמרתי בצעקה כשצץ לי רעיון. הוא הסתובב אליי, מרים עוד יותר את הגבה, אם זה אפשרי בכלל. בלעתי רוק. "למה?" הוא שאל עם יד אחת על ידית שרק עכשיו ראיתי. זאוס אמר לי שרק הענק יכול להשתמש בה. "כי כמו שאמרתי, השמש מאירה וחם בחוץ. השמיים כל כך בהירים שלא תרגיש טוב," אילתרתי אלתור מצויין. האף של הענק התרחב לחרדתי, ושמעתי שהוא חושב 'בוגדת.' 'איך הוא יודע מה הסימן?' תהיתי במתח עצום. "בסדר." אמר והוריד את הידית. עצרתי את הנשימה, ומיד שמעתי רעם עצום כל כך שהאוזניים שלי צלצלו חמש דקות עד שהן התאוששו. הדלת קרסה ברעש גדול, וראיתי את ליאון עם אש על הידיים, אריאל מחזיק בקשת בהיכון ואת קייטי עם מבט מפחיד. היו עננים בחוץ. הלב שלי דפק בהתרגשות לראות אותם שוב..

הענק נרתע לאחור. "רגע. כשאמרת שהשמש מאירה ושחם בחוץ התכוונת לצוות שלך?" הוא שאל ומשכתי בכתפיים, רועד כולי מהקלה על כך שלא אצטרך לשקר עוד. אני שונא לשקר. "אולי. אריאל בת אפולו, (אמרתי ככה, כי לא ידעתי מה הענקים והאלים יודעים) –"וליאון שולט באש. קייטי בת זאוס." אמרתי וחייכתי במאמץ. עמדתי לקרוס מרעב ותשישות. הענק שאג והתכוון לחבוט בי, אבל קייטי דחפה אותו אחורה ברוח עצומה והוא נפל. ברחתי החוצה למאחוריי ריין, שירה בחץ וקשת לכל הכיוונים. התחמקתי מהחיצים ויצאתי החוצה במהירות. ליאון ירה אש על הענק, ואני וקייטי ברחנו כשריין וליאון מאחורינו. שמעתי את הענק שואג. "בת קריוס! זה לא נגמר!" אמר וברחתי כל עוד נפשי בי. הכאב ברגל מזמן כבר עבר לשמחתי. "איפה הספינה?" צעקתי. ריין לידי הצביע קדימה. בלי לשים לב, ליאון וקייטי רצו מהר מקדימה ואני וריין הלכנו מאחורה. התחלפנו ושוב התחלקנו לקבוצות, מה שלא מצא חן בעיניי בכלל. איך נתפקד כצוות אם הם לוקחים ללב כל דבר קטן ומתפלגים? ואז ראיתי גוש קטן בצורת ספינה ומיד שכחתי מהמחשבות המדכאות ורצתי מהר יותר, למרות שהרגליים שלי מחו. "לא רחוק מכאן!" צעק ריין כעבור כמה זמן, מה שנראה לי מיותר כי כבר הבנתי איפה היא. אבל הנהנתי והמשכנו לרוץ. עלינו לספינה ואני הסתובבתי הלוך ושוב בכל מקום. האדרנלין עוד היה בי ולא יכולתי לשבת. הפרעות הקשב וריכוז שלי כמו שיש לכל חצויי לא עזרו במיוחד. הספינה הפליגה די מהר יחסית לבדרך כלל, אבל לי זה נראה איטי. ואז העולם הסתחרר כולו. "מהר יותר!" צעקתי לשמיים והתמוטטתי, תכף מתעלף. לעולם התחלפו הצבעים- פעם הכל היה כחול, פעם הכל היה צהוב, פעם אדום. בהתחלה חשבתי שזה ההילות שאני רואה תמיד שיש לאנשים, אבל אז הבנתי שלשם שינויי המצב הבריאותי שלי ממש לא טוב. החזקתי את הבטן. ריין הושיט לי מים ובננה וחייך אליי, זוכר חיזיון משותף שהיה לנו. הנדתי בראש. לא רציתי לאכול עדיין. הוא הופתע אבל החזיר את הדברים. שתיתי מים בזהירות (כי לא אכלתי ושתיתי ימים שלמים) והלכתי לישון.