"היי" זאוס אמר. פערתי את הפה ואז חשבתי שאולי זה לא מנומס מול מלך האלים וסגרתי אותו במבוכה. בלעתי רוק. קייטי עדיין הייתה קפואה במקומה ולגמרי יכולתי להבין אותה. "היי" עניתי בביישנות ונראה שזאוס התאפק לא לצחוק. "אתם יודעים למה אני כאן נכון?"הוא שאל. הנדנו בראש כולנו. מלך האלים נאנח. "טוב אז אני אצטרך לספר לכם.." אמר. חיכיתי בהתרגשות ומתח. הגנבתי מבט לשחף, והיא עדיין הייתה קפואה והמומה. זאוס דיבר בינתיים: "אני כאן בשביל לתת לכם אזהרה ועוד משהו" אמר."מה?" שאלתי. אני שונאת מתח. זאוס צחק בחיבה. "סבלנות ילדה". אמר בחיוך. "אני לא יכול לספר לכם מה בדיוק, אבל סכנה קרבה אליכם, אנא היזהרו. ובהקשר אלייך ילדה שלי, בואי הנה" אמר לקייטי שכמעט התעלפה באותה השנייה. קייטי התקרבה אליו באיטיות וזאוס כרע על ברכו וכך עשתה גם קייטי. זאוס לחש לה משהו והושיט לה את החרב ואת המתקן שלה. תהיתי מה הוא אמר לה, אבל קייטי נראתה מרוצה מזה. החרב הייתה מברזל כנראה- 'לא,' חשבתי לעצמי. 'מארד שמימי.' היא נראתה כמו מקל ארוך מאוד בצבע אפור ומרשים. קינאתי. לי יש רק את סופי. מעניין אם גם היא מארד שמימי. קייטי נתנה לאבא שלה חיבוק ומלמלה: "תודה אבא" ופרצה בבכי. חייכתי לעצמי. זאוס ליטף את כתפה ונעלם משם.

קייטי רצה אלינו בצרחות של אושר ובכי של שמחה. אריאל חייך אליה. "קייטי, אולי תרדי קצת למטה ותתאמני עם החרב החדשה?" בן אפולו שאל את בת זאוס וקייטי הנהנה בראשה ורצה למטה. אריאל ניגש לליאון ואליי. הסתכלנו עליו בחוסר הבנה. "בואו נארגן לה איזה משהו נחמד וכיף להערב, אני יכול להכין עוגה" אמר והנהנו בהתלהבות. "קייטי חוגגת ארבע עשרה היום גם." הוסיף אריאל. הנהנו שוב. 'קייטי תשמח,' חשבתי. היא חלמה על הרגע הזה תמיד מאז שהיא הייתה קטנה. "אני יכולה לקשט טיפה" אמרתי. הרי אני בעיצוב גרפי במגמה שלי. ליאון הוסיף: "אני יכול לסדר את הספינה שתראה חגיגית ולהוציא חטיפים" בחיוך."זה נשמע מצוין!" אריאל אמר בחיוך והנהנתי. ליאון ואריאל הלכו להתחיל להתכונן ושמעתי שאריאל במטבח וליאון מוציא כל מיני דברים. 'מאיפה אני אשיג קישוטים?' חשבתי מוטרדת. ואז שמעתי קול של צחוק מהשמיים. "בשביל זה אני כאן," הקול אמר בחיוך והסתובבתי המומה.

"אני אפולו," הוא הסביר והנהנתי והתחלתי לחייך. "מגניב," אמרתי ומצמצתי. "אתה... לא הולך לשיר שירי הייקו, נכון?" שאלתי בחשש והוא צחקק. "לא. אני לא כמו אפולו שבפרסי ג'קסון- תודה לאלים." הוא אמר באנחת הקלה וצחקקתי. הוא חייך אליי. "אז יש לך בעיה בעיצוב, ילדונת?" אל השמש שאל אותי והנהנתי וחזרתי לפרצוף רציני באחת. הסברתי לו מה קרה והוא הנהן לשמיים במבט מהורהר ונעלם. דאגתי. מה, הוא מתעלם ממני? אבל לא- מיד ראיתי קישוטים של מסיבות בכל פינה. רקדתי במקום והרגשתי שהשמש בדיוק מולי. 'תודה, אפולו' חשבתי.  החלטתי לא לספר לאריאל שהחמיץ את אפולו. חשבתי גם להכין מקום לאימונים לחרבות בשביל שחף ופיניתי את הכיסאות והשטיחים שגררנו לסיפון ביומיים היחידים שהיינו עליו במשמרות וחיכיתי להם בהתרגשות. אריאל חזר לבדוק מה קורה. הוא מיד אחרי זה הלך שוב וחזר עם עוגת שוקולד. חייכתי אליו והוא הניחה אותה על הרצפה. ליאון לא בא משום מה, אבל לא השקעתי עליו הרבה מחשבה.

אני ואריאל רצנו למטה ומשכנו את קייטי לסיפון. היא התבאסה מזה שהפרענו לה להתאמן. בסוף היא נאנחה ושמה את החרב החדשה בנדן, ובאה איתנו. עלינו איתה למעלה והיא ראתה את ההפתעה שאירגנו לה. היא התרגשה והודתה לנו. חייכתי לקייטי בערמומיות ושלפתי את סופי, שנצצה לאור השמש. סוף סוף שכחתי מהחלום על אבא ויכולתי לשמוח באמת. קייטי חייכה ונלחמנו קצת בחרבות החדשות שלנו. צחקתי. ליאון הגיע לבסוף והוא ואריאל עשו קרב אש. 'אריאל הצליח לעשות אש!' חשבתי בשמחה והסתכלתי עליהם. טעות. קייטי הנחיתה לי את החרב שלה על הראש שלי. נאנקתי ותקפתי אותה חזרה. צחקנו והתנשפתי. קייטי הבינה שהתעייפתי והיא הפסיקה לתקוף, תודה לאלים. חייכתי אליה ואז הסתכלנו על אריאל וליאון. שלא כמו שכולם חושבים, לילדי אפולו גם יש יכולת לשלוט באש- אפולו הוא גם אל ה ש מ ש, הרי. ולשלוט באש אצל ילדי הפייסטוס זה לא כזה נדיר כמו בפרסי ג'קסון, מסתבר. עוד שקר של דוד ריק. בהיתי בהם, תוהה מה עוד נגלה שהוא שקר בספרים. אחרי שעה וחצי בערך הלכנו כולנו לדוכן חטיפים וחתכנו את העוגה. הם אכלו מהעוגה ואני לא, כי אני אלרגית לגלוטן. הסתכלתי עליהם בחיוך ואמרתי "עוגה כזאת ליומולדת שלי " הם צחקו. "ברצינות" הוספתי. אריאל התפקע מצחוק משום מה ועשיתי פרצוף חמוץ אבל התעלמתי מזה, כי לא באמת שינה לי האוכל במסיבות. הדבר הראשון שלמדתי כאלרגית לכל מיני מאכלים, זה שלא באים למסיבות בגלל האוכל, אלא בגלל האנשים הטובים והאווירה השמחה. חייכתי לעצמי וחזרתי לאכול מהקצפת. דיברנו קצת על מפלצות. "מעניין שהן לא נראות כמו בתיאור שלהן בספרים," הרהרתי בקול רם ואריאל חייך אליי.

"מפלצות הן פחד, שנאה מי שלא חצוי רק יצחק ולא יבין, חצוי ישמח" אמר וחזרה לאכול מהעוגה. בהיתי בו בחוסר הבנה. הוא חייך אליי. קייטי כחכחה בגרון. "בכל זאת, מעניין באמת שהן לא כמו בספרים." אמרה והנהנתי בהסכמה. ליאון הסתכל עלינו. 'הוא הבן היחיד כאן,' חשבתי עליו בצער. "אני לא קראתי את פרסי ג'קסון הזה שאתן מדברות כל הזמן, אבל אני מבין" אמר. חייכנו כולנו והמשכנו להפליג.