כעבור כמה ימים שבהם הייתי חסרת סבלנות וכל דבר הקפיץ אותי- רצתי לפתח המחנה והתנשפתי כשהגעתי, לא יודעת ממה יותר- אם מהתעייפות או התרגשות. ואז הסתכלתי לשמיים כל שתי שניות. כעבור חצי שעה נאנחתי והתיישבתי ושקעתי במחשבות. אסף, שחזר, בא והתיישב איתי. ניכר בו ש'לנשום אוויר של בני תמותה' באמת עשה לו טוב- הוא נראה רענן יותר לכמה מפלצות תוקפניות. "מחכה למשהו?" שאל והנהנתי ונשכתי שפתיים. סיפרתי לו מה קרה והוא חייך בעגמומיות. הסתכלתי עליו בשאלה והוא משך בכתפיים. "הדמויות לא משהו. תביני כשתפגשי אותם." אמר, טפח לי על הכתף והלך. התבלבלתי. 'הדמויות לא משהו?' מה זה אמור להביע? קייטי וריין לא היו כאן- הן חזרו הבייתה עם המשפחות שלהן. וליאון התרחק ממני. נאנחתי והסתכלתי בלי לצפות לשום דבר על השמיים. השעה הייתה ארבע אחרי הצהריים, ומחוץ למחנה כבר היה קריר אבל במחנה היה חמים ונעים, כמו בחודש מאי. בסוף ראיתי כנפיים של עיט- כנפיים שחורות- אבל לא התרגשתי, כי חשבתי שזה באמת עיט. אבל אז זה התקרב, וקלטתי מה אני רואה- וקפצתי לעמידה. בלאקג'ק? הפגסוס הלך והתקרב, ושמעתי אותו צוהל ומישהו צועק. נרתעתי לאחור בלב דופק והרגשתי איך אני מאדימה. 'להירגע,' חשבתי ובלעתי רוק. שוב הייתה לי בחילה, אבל של התרגשות. בסוף פרסי נחת והסתכל על המחנה, ואז ירד מבלאקג'ק. קפאתי במקום. לא יכולתי לחשוב. היה לו שיער שחור, עיניים ירוקות מהממות כמו הים, והוא החזיק בעט...אנקלוסמוס כנראה. הנער מאחוריו היה שחור עור, עם עיניים רציניות ושחורות, ומשהו בהתנהגות שלו הזכיר לי את האדס. הרגשתי שאני הולכת להתעלף. ניקו? "שלום," אמר כנראה ניקו וחייכתי לעצמי חיוך גדול. "ש..שלום," גמגמתי. טוב, לפחות לא התעלפתי. פרסי עדיין סקר את המחנה. נשמתי עמוק. ניקו סקר אותי מלמעלה למטה וזזתי באי נחת. "רק...רק אתם פה?" שאלתי. 'בבקשה שהם לא שמעו על הספרים', חשבתי בייאוש.

ניקו הנהן ונשמתי בהקלה. הוא הרים גבה. חייכתי במבוכה. טוב, סך הכל, שניהם נראו כמו נערים רגילים- לא היה מה לפחד מהם,ואם הייתי רואה אותם בקניון (הייתי חייבת לחשוב כמו בספרים) אפילו בקושי הייתי מעיפה בהם מבט. אבל אני ידעתי מי הם. החצויים החזקים בהסטוריה. בהיתי בהם בלי לשים לב ובלב דופק כל כך חזק, שחששתי שאתעלף כל רגע. ניקו הנהן משום מה. "בת האדס?" שאל אותי והסתכלתי עליו. חשבתי מה להגיד. "מבורכת," אמרתי לבסוף. פרסי נרתע ממני והתנגש בבלאקג'ק. שמתי לב שהוא וניקו לא החליפו הרבה מבטים או יצרו קשר עין בכללי. "אז מי את בת שלו?" שאל בן פוסידון והפך את העט לחרב בלי לשים לב. חייכתי בהיסוס. ראיתי את הכיתוב 'אנקלוסמוס' ביוונית עתיקה על החרב. נחשול. "קריוס," אמרתי בשפתיים שנדמה שאיבדו כל תחושה. פרסי בהה בי ואז באדמה. ניקו הגניב אליו מבט ואז הסתכל עליי. "את בת של טיטאן? ואוו. מרשים. עכשיו..." הוא היסס. "האדס. כן?" שאל והנהנתי בלב דופק שניקו בטח הרגיש. הוא בלע רוק. "זה יסביר הרבה." מלמל ושתקתי. פרסי גם שתק. אוקיי, התחלתי להבין את מה שאסף אמר. ההתרגשות התחילה להתרחק ממני לצערי והקלתי. "אז..." התחלתי להגיד, ואז שמענו הליקופטר. הסתכלתי בשמיים בבילבול עצום. מה קורה פה? פרסי קילל ביוונית עתיקה, משהו שהייתי שמחה לוותר מלשמוע עליו. ניקו עשה פרצוף והסתכל לשמיים. "זוזו!" נשמעה צעקה של נערה מתוך ההליקופטר, ופרסי, כמו אחד שציפה לזה זינק קדימה בקפיצה אדירה ודחף גם אותי. בלאקג'ק מחה והמריא ונעלם. ניקו פלט קריאת בהלה ונעלם לצללים. בום! גדול נשמע, וראינו עננת עשן. הנערה שצעקה השתעלה. פרסי קילל שוב ועזר לי לקום. נעמדתי ברגליים רועדות. פרסי החזיר את החרב למצב עט והזדקף בסחרור. "אויי, אלים. איפה ניקו?" הוא מצמץ כמה פעמים. "ניקו?" הוא צעק ואז שמענו חבטה. "אני בסדר!" אמר ניקו מאיפושהו ופרסי נשם בהקלה. שפשפתי את העיניים. "ואוו. רגע. איך אני מבינה אותכם? אתם לא-" "בקסם," פרסי קטע אותי. "כירון הזהיר אותי שלא תביני אנגלית אמריקאית כמו שלי. עשינו קסם.." הוא השתתק, ואז נזכר במשהו והלך קדימה. מצמצתי ובאתי גם. ניקו הופיע לידי וקפצתי בבהלה. הוא חייך בעגמומיות. "מצטער." אמר והנהנתי ברעד. המשכנו ללכת בעקבות פרסי, שעזר לנערה עם שיער בלונדיני מתולתל לקום. היא נאנקה וקמה. ההליקופטר נעצר, וגם הלב שלי. כמובן. רייצ'ל.

"מצטערת. אני לומדת לטוס במסוק. כלומר...אני כבר יודעת כמה שנים. אבל..." היא משכה בכתפיים בחוסר אונים. הנהנתי בהלם. פרסי חייך קצת. "זאת אנה. רייצ'ל, האנה. האנה, רייצ'ל. אז.." הוא היסס. "מה היה העניין הקטן ההוא עם האדס?" שאל וניקו נדרך לידי. קפאתי. "איך אתה יודע?" שאלתי והוא הניד בראשו. "כירון סיפר לי על כל המסע שלכם והכל. אני יודע." אמר ברוגז. "עכשיו..." "אני צריכה נבואה," קטעתי אותו בקול רועד ופניתי לרייצ'ל. "תוכלי?..." היא הנהנה ועצמה עיניים, ופרסי מצמץ ותפס אותה שנייה לפני שהיא נפלה. עשן ירוק יצא ממנה, ואז שמענו שלושה רייצ'ליות בבת אחת:

"בת הטיטאן את אביה תשמיד

ארבעה חצויים יצאו ליער באופן אחיד

התיבה אשר מצאו בג'ונגל תאיר את דרכם

האלים יעזרו פה לכולם

וזה יהיה סוף מסעם"