מי ההורה האלוהי שלך?" שאלתי אותה והיא הפסיקה למחוא כפיים. המבט שלה נהיה זועף משום מה. "הרמס." רטנה ומצמצתי. "אז למה הוא לא-" "בא לשחרר אותי?" היא קטעה אותי והקול שלה היה מר כמו השוקולד המריר בעולם וגרם ללב שלי להתכווץ, "כי המקום הזה חסין לקסם, טיפשונת. אחרת הוא כבר מזמן היה בא." היא נשמה עמוק. "חרטום, חצויי או מה שזה לא יהיה לא יכול להשתמש בכוחות שלו כאן." אמרה במרירות. בלעתי רוק. "אבל את בת הרמס. האל של המנעולים והמפתחות. למה את לא משחררת את עצמך?" שאלתי. היא נחרה. "אמרתי לך, המקום חסין לקסם. רק הקיקלופים יודעים הכל." אמרה ומצמצתי. "הקיקלופים?" שאלתי. "טייסון?" הוספתי בתקווה למרות שידעתי שהסיכויי קלוש. אלכס צחקה צחוק מר. "היית חולמת. טייסון טוב מידי בשביל כל זה. לא. סתם צמד חמד מרושע שחטף אותי כשטסתי למחנה על הפגסוס שלי." אמרה ומצמצה. התכווצתי. "קרה לו משהו?" שאלתי ברעד והיא משכה בכתפיים. היא רעדה. "הוא מת." מלמלה ושתקתי בהלם. "מצטערת." מלמלתי והרגשתי גולה בגרון. היא הנידה בראש. "אז מתי תבואו?" שאלה ומצמצתי. "אה..." אמרתי במבוכה. היא נאנחה. "לא חשוב. ניפגש בקרוב," אמרה והתעוררתי כשקייטי טלטלה אותי. אכשהו אלכס ידעה שאני מתעוררת ומצמצתי וקמתי ושפשפתי את הראש. "מ..מה-" מלמלתי. מצמצתי נגד השמש. קייטי חייכה. "יום חדש, בת קריוס. ישנת המון. המסע צללים התיש אותך," אמרה. נשכתי שפתיים וקמתי. קייטי הלכה לסיפון והצצתי החוצה. ואז הרגשתי שהאדמה(או העץ, לא חשוב) מסתחררת מתחת לרגליי. ישנתי לפחות עשרים וארבע שעות. שברתי שיא. בלעתי רוק ויצאתי החוצה. עדיין הרגשתי מותשת וקרסתי על הסיפון בישיבה. ליאון הסתכל על הים. "אז מה," אמר בן הפייסטוס כשהוא עדיין מסתכל על הים. "שוב כאן. את מי צריך להציל?" שאל וקפאתי. הוא חייך לעצמו. "שמעתי אותך כשנכנסתי לחדר. דיברת מתוך שינה. מי זאת אלכס?" שאל וקימט את המצח.

קייטי בהתה בו ואז הסתכלה עליי בשאלה. ריין הסתכלה גם על הים, אבל רחוק מאיתנו ככה שלא שמע את השיחה. היה שליו. נאנחתי וסיפרתי להם על החלום/מה שאני רואה כל לילה בעיני רוחי. קייטי צמצמה עיניים. "את מתקשרת איתה כל הזמן?" שאלה והנהנתי בעגמומיות. "מה זה משנה? היא חטופה." אמרתי. ליאון שפשף את העיניים. "צודקת. איך נציל אותה?" שאל והרהרתי. "אם יש משהו שלמדתי מהמסע הקודם..." פתחתי וריין הגיע אלינו בחיוך, "זה שתמיד יש תקווה. זוכרים? ריין נחטף, והצלנו אותו. אני נחטפתי, והצלתם אותי. ליאון..." השתתקתי והסמקתי במבוכה והוא לא הסתכל עליי, "שום דבר. בכל אופן אנחנו חייבים להציל גם אותה." אמרתי בנחישות ונעמדתי מסוחררת. קייטי פערה את העיניים. "נאום מוטיבציה מרשים. אבל איך זה עוזר לנו?" שאלה וחייכתי. 'הרמס,' חשבתי פתאום. "הרמס. הוא אל הדרכים גם, לא?" שאלתי ושחף וליאון החליפו מבטים מודאגים. "כן," אמרה קייטי. חייכתי חיוך גדול. "הוא יעזור לנו. הוא גם אבא של אלכס." אמרתי והם חייכו. "אבל איך נמצא אותו? זה שהוא אבא שלה לא ממש עוזר לנו." אמרה קייטי. שתקתי בדאגה וקימטתי את המצח. ריין הסתכל עליי ונעמד. הוא גם הסתחרר קצת, והתבלבלתי. הוא לא מותש!. פתאום הספינה הסתובבה סיבוב שלם סביב עצמה וצעקנו כשהיא התרוממה באוויר ומיהרנו לעשות חיבוק קבוצתי, אפילו ליאון. "אההה!" ריין צעק והועף למים. אחרי זה הוא עלה לפניהם וירק מי ים. "למה אני תמיד זה שמועף למים?" שאג וצחקנו. הוא שחה חזרה לספינה ועלתה עם הסולם הקסום שהופיע ברגע שהיא נגעה בגוף הספינה. היא התנשפה. "לא מצחיק." אמר ברוגז אבל חייך לעצמו. ואז שוב צעקנו כי הספינה הועפה אחורה. הלב שלי דפק והתרוממתי לאוויר כשאני מחזיקה בליאון, שקילל. "תורידי אותי!" הוא צעק והחטפתי לו. "זה לטובתך, דביל. הספינה משתוללת." אמרתי לו והוא עשה פרצוף והשתתק, תודה לאלים. קייטי עפה עם ריין במאמץ, ופתאום קלטתי שאני כמעט לא מתאמצת. כנראה גדלתי. הספינה נעלמה. לא ראיתי אותה בכלל. ליאון סקר את הסביבה עם היד נגד השמש. "אני לא רואה כלום." מלמל. שתקתי. ואז נזכרתי במשהו. השטיח! איפה- נאנקתי כשמשהו כבד הוטח בפנים שלנו וליאון החליק ממני וקילל שוב. יש לו אוצר קללות מרשים ביותר.

ליאון עלה באש וצעקתי בבהלה והרפיתי ממנו. מהר תפסתי בשטיח ונפלתי למים. צעקתי בבהלה וקייטי טסה אחרינו כשליאון מקלל. להפתעת כולנו לא פגענו במים- רפסודה הופיעה ונחתנו עליה. השטיח נעלם, והבנתי שהוא רפסודה עכשיו. חייכתי חיוך גדול. השבח לאלים על שטיח קסום. ריין נאנק והתיישב, וליאון פלט מי ים לים. "מה קרה כאן עכשיו?" קייטי שאלה בהלם והנדתי בראש. גם אני הייתי מבולבלת. ליאון נשכב בעייפות על הרפסודה ועשיתי פרצוף. לא הוא זה שסחב אותו. נשכבתי גם ובהיתי בשמיים. "לאן הספינה נעלמה?" ריין מלמל ברעד ומצמצתי. "לא יודעת," אמרתי, אפילו שהרגשתי בן- אבל לא אמרתי להם את זה עדיין. שתקנו ושטנו בשקט. הרפסודה נראתה כמו הרפסודה באי של קליפסו, רק שתודה לאלים היא סחבה גם את הבנות.