"אממ כן?" ריין אמר. קייטי צחקה והוא נרתע. ארד הרים גבה. "מה קרה?" שאל. "שום דבר. פשוט חשבתי שנוכל להשתמש בה אכשהו." קייטי אמרה, עדיין באותו חיוך ערמומי. בלעתי רוק. "איך?" שאלתי. קייטי שיחקה בידיה. "יש בה אור. קשה להסביר. אפשר להשתמש בו," אמרה. "איך?" שאל ליאון והתקרב אלינו מהעצים. קייטי נהמה בתסכול וליאון מצמץ. "האור יהרוג את קריוס." הסבירה. ריין הנהן. "תכנית טובה." אמר. ליאון נחר. "זאת התכנית היחידה שלנו, אתה מתכוון." הוא רטן. ארד חייך. "טוב, שיהיה לכם בהצלחה. אני חוזר לכירון ואני יעדכן אותו שאתם בסדר" אמר. הנהנתי בצער וחיבקתי אותו והוא הסמיק ונעלם במסע צללים במהירות. ליאון צחק עליי. הפעם אני נחרתי בבוז עליו והתעלמתי ממנו. קייטי חייכה. "בסדר. בואו." אמרה בת זאוס והובילה אותנו למערה של קריוס. הרגליים שלי הלכו ונעשו כבדות יותר ויותר ככל שהתקרבנו ובסוף ריין וקייטי גררו אותי בהבנה. נצמדנו למערה האפורה. "המדורה הענקית תעזור לנו," קייטי לחשה. תהיתי איך היא יודעת את העתיד. ליאון בינתיים בהה בשמיים. "אוקיי," ריין אמר וקייטי חייכה בהיסח הדעת והעבירה לי את התיבה. "למה אני?" מחיתי. קייטי הסתכלה עלייי במבט רציני. "את הבת שלו. לך זה יעבוד הכי טוב." אמרה. בלעתי רוק כי בכלל לא ידעתי מה לעשות. ריין וליאון הנהנו. "טוב," הצלחתי להגיד והתחלתי ללכת לפתח המערה, רועדת כולי ומרעידה את התיבה תוך כדי. כשהגעתי לפתח שלה ראיתי את קריוס ליד המדורה אוכל ארוחת ארבע וצוחק ממשהו. נשמתי עמוק. פתחתי את התיבה, ולהפתעתי לא היה בה כלום- רק אור חזק כמו מיליון שמשות שמכווונות לך לעיניים. עצמתי עיניים בחוזקה והסבתי ממנה מבט, ושמעתי את קריוס שואג במחאה ומרעיד את כל המנהרה ואת הלב המבוהל שלי. "האנה!" קייטי צעקה מאיפושהו וליאון וריין גם אבל לא את השם שלי, אלא צעקת פחד. כל האיזור רעד כמו ברעידת אדמה-

ואז התיבה התחממה כמו תפוח אדמה חם ופלטתי צווחה בעיניים עצומות והשמטתי את התיבה, שנפלה בקול קירקוש. פתחתי עינייים בזהירות תוך כדי שאני שמה יד על המצח מהאור העצום וראיתי להפתעתי שהתיבה עפה באוויר. נרתעתי לאחור וברגע האחרון לא נפלתי לתיהום. עצמתי שוב עיניים הפעם גם עם הידיים בלב דופק ובגוף רועד מפחד. "שונא אותך!" שמעתי את ליאון צועק משום מה ואז אש נורית. אויי. יש קרב? למה אני לא שומעת את המפלצות אם ככה? 'האור מגן עלייך', שמעתי את האדס. 'אה,' חשבתי בחזרה. ואז אלים הופיעו לפניי גם במציאות- האדס, פוסידון והרמס. "בואו," אמר האדס ונתן לי יד. נעלמנו לצללים אבל מיד הופענו ליד קייטי ההמומה והיא נרטבה כולה במים בגלל פוסידון ועשתה פרצוף זועף. צחקתי עליה והיא נחרה אבל גם צחקה לשמחתי. "אני שמח על השמחה, אבל עדיין יש ענק להביס," אמר הרמס. הוא היה לבוש בגדים לבנים והמטה שלו היה בידו. לא ראיתי לא את ג'ורג' ולא את מרתה ותהיתי אם ריק ריירדן המציא גם אותם או שהם פשוט לא פה כרגע. פוסידון חייך בנועם. "ורק אל וחצויי יכולים להביס ענק" אמר אל הים. האדס בהסכמה באי רצון בולט עם פוסידון. "אז קדימה. נשלב כוחות" אמר. "מה זאת אומרת 'נשלב כוחות?' " קייטי הצליחה להגיד. ליאון הנהן בהסכמה וקימט את המצח. "אתם תירו את הכוחות שלכם לקריוס," האדס אמר. "הכל?" שאלתי בהלם. אבא חייך. "הכל." אישר. "אוקיי," קייטי מלמלה ונשמה עמוק. "ברקים?" שאלה וחיפשה במבטה משהו. "אבא שלך לא יכול לבוא," אמר פוסידון. קייטי השפילה את המבט בצער. "הוא חשוב מידי." הוסיף פוסידון. עשיתי פרצוף והתקרבתי לקייטי. "אבל אני כאן. ואנחנו כאן. זה מספיק" אמרתי. קייטי חייכה קצת. "כן" ליאון אמר והתקרב גם וריין גם אחרי היסוס. היה חם מאוד ליד ריין, והבנתי שהוא מתכונן לעלות באש. בלעתי רוק. קריוס נעמד מולינו.

"חצויים קטנים ומסריחים," הוא רטן והרעיד את האדמה- המערה התחילה לקרוס! ברחנו ממנה בצעקות בזמן שהוא יורה עלינו כדורי אבנים. האלים ניסו להשיב מלחמה, אבל נראה שהם לא מצליחים להרוג אותו, לא חשוב מה הם עושים. הצטרפנו אליהם והתחמקנו מהאבנים. קייטי עופפה באוויר וזימנה ברקים ורעמים במבט מפחיד. היו סביבה עננים אפורים והצטמררתי מהקור. ליאון ואריאל ירו על קריוס אש. "היי!" צעקתי כדי שגם קייטי תשמע. היא והאחרים הסתכלו עליי. "בשלוש כולנו יורים את הדברים על קריוס," אמרתי. הם הנהנו והתכוננו. נדרכתי. עמדתי לשלוט פעם ראשונה באדמה כמו בת האדס ראוייה לשמה כמו שצריך, וזה דרש המון ריכוז. התרכזתי באדמה, אפילו באבנים שעפו עדיין מעלינו, מנסות לפגוע בנו. "אחת," אמרתי ברעד בגלל הפחד והריכוז באדמה. קייטי נחתה והתכוננה גם עם החנית שלה. "שתיים," מלמלתי ועצמתי עיניים. התכופפתי כשהרגשתי סלע מעליי וקייטי צעקה בפחד אבל מיהרה לשתוק. "שלוש!" צעקתי וקייטי מצמצה וירתה ברקים וגשם על קריוס מהחנית. ריין וליאון ירו אש. אני מוטטתי את האדמה מתחת לכל מקום שקיריוס הלך בו והאלים הצטרפו אלינו כשהם הבינו מה אנחנו עושים. פוסידון שלח נחשול מים מהקלשון שלו, הרמס רטן משהו ואז שלח נחשים, ('מי האוייב שצריך להביס?' שאל ג'ורג' ומרתה גלגלה עיניים וצחקתי וגם ג'ורג') ג'ורג' ומרתה היו נחשים לבנים יפייהפיים והם הובילו צבא של נחשים מכישים אל קריוס כשהרמס נותן להם פקודות ביוונית עתיקה. הנחשים היו בצבעים רגילים של נחשים, חאקי כזה. הקרב החל.