קמתי כעבור לא יודעת כמה זמן, אבל הרגשתי כמו חדשה. לפי התחושה שלי התחיל יום חדש, וריין אישר לי את זה בהנהון כשהסתכלתי בפליאה לשמיים. חייכתי ואכלתי ושתיתי בשעה טובה. כבר יכולתי לעשות את זה. קייטי הגיעה מותשת לשולחן מסיבה שלא הבנתי וקרסה ולקחה לה אוכל גם. ליאון הגיע גם והסתכל בצלחת בעקשנות. מה, חזרנו לברוגז ליאון? בסדר. שיהיה, לא אכפת לי. העיקר שאני איתכם ובטוחה שוב. "אנחנו מתקרבים." קייטי דיווחה ואכלה. הסתכלתי עליה. "מתקרבים לאן?" שאלתי וריין לידי הרים גבה. "למחנה." הסביר והנהנתי והרגשתי גולה בגרון. "הקרב תכף יתחיל," ליאון מלמל לצלחת וראיתי שהוא רעד. ריין הסתכל עליו בתהייה והרגשתי מתח מסביב לשולחן. קייטי זזה מליאון וישבה כמעט בקצה השולחן עכשיו וקברה את הראש בצלחת, גם מסיבה שלא הבנתי. הבנתי שהשניים האלה היו ביחד יותר ממה שהם הראו. ליאון פרץ בבכי פתאום ופערנו את הפה. "מה קרה ליאון?" שאלתי וריין הנהן בהלם והסתכל עליי בשאלה. משכתי בכתפיים. ליאון מחה את העיניים ומשך באף. קייטי הגניבה אליו מבטים תוך כדי שהיא אוכלת. "א..אני...אסון...פוסידון..." גמגם והסמיק ולא הסתכל על אף אחת מאיתנו. הוא קם ופינה את הצלחת לכיור. אחרי זה הוא הלך לחדר ושמענו אותו טורק את הדלת ונועל. "מישהו כאן בגיל ההתבגרות" קייטי מלמלה וחזרה לאכול בנחת כאילו דבר לא קרה. החמצתי פנים. היא עוד לא עברה את זה בעצמה, אז למה היא מדברת על זה ככה כאילו גיל ההתבגרות זה פיקניק? ריין חייך בהיסוס. זה מה שהתגעגעתי אליו כשהוא לא היה- הוא תמיד התייחס בשוויון לכולם. השקט והרוגע חזרו פחות או יותר ללואיזה, וליאון אפילו התחיל לחייך אליי קצת בהתנצלות. חייכתי אליו חיוך של 'הכל טוב' והוא הנהן בעגמומיות וחזר לחדר בראש מושפל. "מה יש לו?" ריין שאל ובהה בדלת שליאון סגר בפעם המיליון באותו יום. היססתי מאוד אם לספר לו, אבל בסוף החלטתי שלא. משכתי בכתפיים והוא נאנח. בדיוק אז קייטי הנהגת(היא התעקשה לנהוג בספינה כשגילינו שיש לה גם אפשרות לנהוג בה ולא שהיא משיטה את עצמה) הצביעה קדימה.

""אהויי קפטן! הגענו!" קראה וצחקתי ורצתי לסיפון. אכן ראינו את כל המחנה מתארגן לקרב וריין התנשף. ליאון גם הגיע (אדום כולו משום מה) והסתכל. "כירון." אמר בהתפעלות והצביע על הקנטאור, שנראה מרשים בלבוש קרב וקשת. כירון חייך חיוך גדול כשהוא ראה אותנו ונופף לנו בשתי ידיו. הספינה נעצרה ונעלמה. מצמצנו ונפלנו לרצפה בצרחה. מה קורה פה? דבר כזה מעולם לא התרחש בספרים. גם הים נעלם ואכשהו הנחיתה על הרגליים לא כאבה, ומיד הופיעו עלינו שריונים וסופי חזרה אליי. מצמצתי וחיבקתי אותה וריין צחק והצביע עליי. עשיתי לו פרצוף חמוץ והצלפתי בסופי לכיוון ריין. הוא נרתע לאחור ובעקבות זה שמתי לב מה אנחנו לובשים. השריון של ריין היה בצבע כחול ולא צהוב כמו של ילדי אפולו האחרים, מסיבה שלא הבנתי. קייטי קיבלה שיריון בצבע ירוק שהיו עליו ענני סערה והיא סובבה את החנית שלה. נשמעו רעמים והיא צחקה. חייכתי בהיסוס. אני קיבלתי שיריון אפור עם ציור של שלד עליו, כמו בת האדס. מוזר. התבלבלתי לגמרי מהשריון שלי, אבל לא היה זמן לדון בזה. הלכנו לכירון לשאר המחנה, שהתכונן גם ולבש שריונים. היה אפשר לשמוע חרבות ודיבורים מתוחים ונרגשים מכל פינה. כירון הנהן אלינו במבט רציני כשראה אותנו שוב. "שלום לכם שוב." אמר וחייך, אבל העיניים שלו נראו חוששות מפני הבאות. בלעתי רוק והסתובבתי גם, ביחד עם צוות לואיזה. ליאון חזר לשאר ילדי הפייסטוס וחזר אלינו עם שיריון בצבע כתום עז וציור של כבשן עליו. חייכתי אליו והוא קרץ לי וצחק. הרגשתי שהשלמנו סוף סוף. צחקתי איתו.

כל המחנה הלך לגבעה והתאסף מאחוריי צוות לואיזה וכירון בכוננות. היה אפשר לשבור את המתח בסכין. ואז לאט לאט הם הגיעו- תחילה ראינו קנטאור שחור עם קשת וכירון עשה פרצוף חמוץ. סימנתי לו להרגע והמשכנו להסתכל. לאט לאט ראינו ים של קנטאורים שחורים וחומים. כשהאיש עם העיניים האדומות רוכב על סוס רגיל(השבח לאלים) בראשם. ראינו גם אישה עם שיער בלונדיני וילד מאחוריה. "אמא!" נערה שנראתה כמו האישה בדיוק רצה קדימה אבל חסמנו אותה. היא התחילה לבכות וליילל שהיא רוצה את אמא שלה. אמא שלה גם נעשתה עצובה על הסוס והסיטה את המבט. הרגשתי שהיא מרגישה אשמה. 'מי אלה?' תהיתי. כירון ניסה להרגיע את הילדה עם השיער הג'ינג'י ולחש לה דברי הרגעה. חלק מהחצויים האחרים החליפו מבטים מבולבלים. "בת קריוס. כירון. קייטי. ליאון. אריאל. שוב שלום." אמר האיש עם העיניים האדומות וצחק ביחד עם כל המחנה שלו. בלעתי רוק. הוא מכיר אותנו? ולמה אליי הוא לא פנה בשם שלי?