אחרי שעשינו את זה והתלהבתי מלראות את כולם חזרנו למחנה החצויים. פרסי הלך לקרוס במיטה שלו ואני הלכתי לכירון בהיסוס. "כירון?" שאלתי והוא פנה אליי וחייך. "חזרתם! מה קרה?"שאל. כיוון שלא שאל בדאגה, הערכתי מאוד את העובדה שהוא הבין שצריך לא לחטט. "אפשר לחזור הבייתה?" שאלתי והוא הנהן. חיבקתי אותו והוא צחק והלכתי אחרי זה לביתן קריוס שוב. עברתי מביתן לביתן. ארזתי את הדברים שלי, נפרדתי מחבריי וכעבור כמה ימים ביליתי עם חברות שלי בישראל, החברות מהבית ספר. הלכנו בין חנויות קניות והתלבטתי מאוד איך לספר להן הכל- את כל מה שעבר עליי. שתיים כבר ידעו, נשארה רק אחת עד שכל החבורה תדע. עומר חברה שלי התגלתה אף כבת הפייסטוס ששולטת באש ואלה חברתי כבת זאוס. רק לירדן לא סיפרנו, והיא דיברה עכשיו בהתלהבות על כל מה שנקנה. "חשבתי לעבור שם," אמרה אלה והצביעה לחנות משקפיים. "אני צריכה לתקן את המשקפיים שלי." הסתכלתי עליהן והן באמת נראו לא משהו. הנהנתי. ירדן קפצה במקום כדי לראות שלט גבוה. "אז כדאי שנזוז. רצינו גם לקנות בגדים." אמרה ונאנחתי וחזרנו ללכת, כשאני קולטת שלא הסטתי את נושא השיחה לדברים הזויים. אופס. השפלתי מבט בדאגה ואז ירדן הסתכלה אחורה. "אתם שומעים משהו?" שאלה. "מכונית מותנעת," אמרה עומר ושלחה לי מבט רב משמעות שלמזלי הספקתי לראות. שמענו משהו שאכן נשמע כמו מכונית מותנעת או משהו, אבל הרגשנו דרקון בסביבה ומה שירדן כמעט ראתה, היה שובל עשן ממנו. השבתי מבט רציני ואלה עברה מעומר אליי וקלטה את העניין לשמחתנו. רק ירדן נשארה מבולבלת והסתכלה אחורה. "ואוו. משהו גורם שם פקק רציני." אמרה והסתכלנו. אנשים התחילו לצאת מהמכוניות ולשאול אחד את השני מה קורה. הנשימה שלי נעצרה כשראיתי את הדרקון מסתכל עליהם בעניין מאחוריי כל הפקק. המבט של כל בני התמותה פסח עליו, כולל של ירדן ועבר אוטומטית לחנות הקרובה. אלה החווירה והרגשתי איך האוויר מתקרר. ירדן נהייתה מודאגת. עומר כחכחה בגרון. "בואו נמשיך ללכת." אמרה והיא ואלה חזרו ללכת, אבל ירדן נראתה מרותקת ואני מצאתי תוכנית. מטורפת, אבל בכל זאת תוכנית. "ירדן! האנה!" עומר אמרה בלחץ. "באות, באות!" ירדן אמרה ורצה אליהן. הן המשיכו להסתכל אחורה כשראו שלא באתי. עצמתי עיניים בריכוז וקראתי למישהו. "אה...האנה?" אלה שאלה בחוסר הבנה.

"האן, מה את עושה?" עומר שאלה אותי. היה לה כינויי לכל אחת מאיתנו. לא השבתי לה כי הייתי צריכה להתרכז. בינתיים בני התמותה התחילו לצרוח ולמהר לחזור לנסוע. הדרקון התחיל לעבור בעניין בין המכוניות וגרגר גרגור ענקי. לשמחתי כשפקחתי עיניים ראיתי משהו לבן גדול הולך ומתקרב אלינו וצחקתי. ירדן נבהלה. "מה קורה פה?" שאלה ואלה הנהנה, גם היא בבהלה אבל היא גם נופפה בידיה כמסמנת לי להפסיק לקרוא לקלומפיס. כמובן שסיפרתי להן הכל. (איך לא? היה אדיר לדבר על זה בפתיחות איתן.) עומר נהייתה כועסת כי זימנתי פגסוס ליד ירדן, אבל התעלמתי מזה. היא עוד תודה לי, וידעתי את זה בביטחון עכשיו כי הדרקון קלט את ריח החצויים שלנו והתקרב אלינו כשהוא מרחרח. ירדן פלטה צווחה עכשיו משום מה ונצמדה אליי כשהיא רועדת. לשמחתי קלומפיס נחת עלינו, אבל ירדן לא שמה לב אליו בכלל. זה היה מוזר. סימנתי בפראות לעומר לנהוג ולאלה לעלות והושבנו את ירדן לפניי, שהייתי במאסף כדי להילחם עם כל הכוחות שלי. עומר המריאה ונסקנו לשמיים. "אעאעאעאע!" ירדן צעקה וחיבקה את אלה, שרעדה. "מי מספרת לה הכל?" שאלה אלה ברעד. עומר החזיקה חזק יותר במושכות והבנתי שהיא. הן סיפרו לירדן ההמומה הכל. היא לא פחדה. רק חברות אמיצות היו יכולות להיות החברות שלי, אפילו כשעוד לא ידעתי על הכל. בגלל הדברים שראיתי מידי פעם ברחתי בלי סיבה מבחינתן ובואו נגיד שסיבכתי את כולנו. בינתיים שלחתי אש לדרקון בעוד ירדן מבינה דברים, אבל זה רק גרם לו לשאוג ולהמריא. יבבתי. "בסדר...אז אנחנו עפים על פגסוס כרגע?" ירדן שאלה והשפילה מבט. "אנחנו נמלטות מדרקון וזה מה שמדהים אותך?!" עומר שאלה בהלם. ירדן צחקה במבוכה וליטפה את קלומפיס במבט מהורהר. אלה גם צחקה, לפחות עד שהמשקפיים שלה עפו למטה במהירות. היא צעקה. "המשקפיים שלי!" קראה ועומר הסתכלה למטה בעוד הדרקון שואג שוב, קרוב יותר. "האן, תעשי משהו!" עומר אמרה לי ונחתה בבת אחת מתחת לכל העננים. הדרקון בא בעקבותינו והסתובבתי אליו לאט, המומה. מקרוב השיניים שלו נראו יותר מפחידות. בלעתי רוק בלחץ והרבצתי לו עם האוויר, אבל הוא זז רק קצת ואז חזר. התכווצתי שוב, אולם אז ירדן לחצה לי על הכתפיים בחוזקה. "מה שזה לא יהיה האנה, את מסוגלת!" פקדה. אלה תפסה בינתיים את המשקפיים באוויר. "יש!" קראה וחזרנו למעלה בבת אחת שוב.

"היי! בשר טחון!" שמעתי קול לפתע והסתכלנו שמאלה בהלם. הדרקון גם הסתכל להקלה רגעית. הילד, שהיה לו שיער בלונדיני, שלח אליו ברק והוא נעלם. "מי אתה?" עומר שאלה והילד הסתכל עליה. הוא חייך. "אני לא הייתי פה," אמר. ידעתי שהוא אומר את זה כי הוא בן זאוס ופוחד מהמפלצות. "אבל מי-" הילד עף מאיתנו הלאה כאילו לא רוצה לענות. ויש לציין שהוא היה בלי חיית רכיבה. בהינו בו המומות ואני גם מותשת. 'אין כמו לחזור הבייתה,' חשבתי לעצמי. קלומפיס צהל כמסכים איתי.