רצנו ורצנו לספינה, אבל נדמה שהאי מתרחב ומסתחרר. ריין התנשף. "אתם מרגישים בזה עכשיו?" שאל. הנהנתי וליאון נפל. עזרנו לו לקום שלושתינו, אבל התעקבנו יותר מידי כשנתנו לליאון להתאושש. קייטי תמכה בו כשהוא עבר לישיבה רועדת והענק הגיע אלינו וליקק שפתיים ענקיות. "טעים! ארבעה חצויים שלי, שאני עומד לקחת ולנשנש." הוא צחקק. התנשמתי. ריין ניסה לדבר שוב ושוב ולא הצליח. בסוף הוא הסתובב לענק והלך כמה צעדים אחורה. אני הלכתי כמה צעדים קדימה, עד שהגעתי לקייטי אבל עדיין לא הסתכלתי אחורה. הסתכלתי על הספינה שלנו עם יד נגד השמש, למרות שבקושי הייתה שמש כי התחיל החורף והיה אחרי הצהריים. הספינה עדיין הייתה רחוקה, למרות שיכולתי להישבע שזה שאנחנו מתקרבים אליה רק מרחיק אותנו עוד יותר ושהענק קשור לזה אכשהו. אולי הוא עושה קסם. אולי האי קסום. שמעתי עוד צעדים, אבל קלים יותר משל הענק. גם האחרים שמעו כנראה כי הם הזדקפו ואפילו ליאון הסתכל מלא כאב קדימה. לא ידעתי מה זה, אבל זה בטח לא טוב. "שנאכל אותם עכשיו?" נשמע קול צרוד של בן צעיר בערך בן 30. הענק הרהר. "עוד לא, מינוטאור שלי. עדיין לא." אמר והרגשתי שה..הוא אמר מינוטאור? מאוכזב, אבל שיערתי שהוא הנהן. ריין הלך עוד כמה צעדים אחורה. "אתם לא תאכלו אותנו," אמר. התרשמתי מכמה שהאומץ שלו גדל.

"או ש?..." הענק שאל. "או שנראה לכם מה זה," אמרה קייטי והחזיקה בחנית שלה. ליאון הנהן ונעמד במאמץ כשהוא נשען על קייטי, עדיין רועד. "כן. ויש את האש שלי." אמר והבעיר את ידיו. הענק היסס והמינוטאור נסוג לאחור. "אדוני. אולי כדאי שנלך?" מלמל. קיוויתי שהענק יסכים לו. "לא ממש." אמר הענק והתאכזבתי. ליאון נשען גם עליי עכשיו ותמכתי בו. "רצים בעוד שלוש," לחשתי וגררתי את ריין אליי והיא הסתכלה עליי בחוסר הבנה. "שתיים," המשכתי ללחוש וליאון הנהן וכיבה את האש שלו, "עכשיו!" צעקתי ונשמע רעם. היה חשמל סטטי באוויר ורצנו לספינה. הענק והמינוטאור רצו במהירות אחרינו, אבל הגענו לספינה. כבר חשבתי שניצלנו כשריין נעצר והתנשף. "לא...יכול...לרוץ....כשחטפו אותי....נשבר...משהו..." מלמל וקרס על הברכיים, רועד כולו. קייטי פערה את העיניים ורצה אליו וגם אני, אבל ליאון עשה פרצוף ונשאר ליד הספינה כשהוא נשען עליה בשילוב ידיים. קייטי תמכה בריין ואני עמדתי בינהם עם המבט לספינה. טעות שנבין אחר כך. הענק והמינוטאור הגיעו אלינו- המינוטאור הגיע ראשון, מתנשף כולו אבל עם חרב ביד. לענק לקח עוד זמן להגיע, אפילו שהוא רץ. חייכתי קצת. קייטי עברה לעמוד מאחורי ריין, שבכה והתנדנד קדימה אחורה, מחזיק ברגליים שלו, שכנראה כאבו. הסתכלתי עליו בדאגה. האי עדיין הסתחרר באופן מוזר בלי שהייתה לנו סחרחורת. המינוטאור נעמד מאחוריי ובחן אותי. לפתע אז הרגשתי משהו כמו צביטה חזקה במיוחד בגב, צמרמורת בין החזקות שהרגשתי בחיי, קרסתי על הברכיים והכל כאב לי. "לא!" קייטי צעקה ואני עברתי לעמוד על ארבע, כשתקועה לי חרב בגב. השתעלתי והרגשתי חום בפה. הראש שלי הסתחרר והרגשתי בחילה כשהבנתי שזה דם. העולם התחיל גם להחשיך, אבל קייטי שלפה את החרב מהגב שלי והכאב הוקל רק בקצת. הרגשתי שהמינוטאור מרוצה. 'מצחיק,' אני זוכרת שחשבתי במעורפל. 'תולעת ספרי פרסי ג'קסון נהרגת בידי המפלצת הראשונה שפרסי נלחם בה.' ריין הפסיק לבכות ונראה המום והסתכל עליי. ליאון רץ אלינו, מתעלם מהכאב שלו. היינו קילומטר מהספינה. העולם השחיר יותר ויותר, ובאופן מפתיע הרגשתי שאני מרחפת. כבר לא כאב לי כמעט. "קייטי," חרחרתי. רציתי להגיד לה שלא תדאג, כי כבר לא כואב לי, אבל אז הכל החשיך סופית ואיבדתי את ההכרה.