נחתנו וכירון קיבל אותנו. הוא חייך אלינו והלב שלי דפק. תמיד רציתי לראות אותו. "ברוכים הבאים." אמר ופרש ידיים. הסמקתי. "אז אתה כירון," אמרתי והוא הנהן. "את לא מתפלאת לראות שאני קנטאור," ציין וצחקתי במבוכה. "כן טוב-" התחלתי להגיד. "את מכירה את ריק ריירדן, אני משער מכך." הוא קטע אותי והנהנתי ומצמצתי. "וגם אתה?" אמרתי והוא הנהן. קפאתי. אריאל עקב אחרי השיחה בערנות, אבל קייטי סקרה את המחנה. "אליםאדירים." אמרה את המילים מחוברות והצביעה על הביתנים. חייכתי. "כן. הביתנים" אמרתי והיא פערה את הפה. היו שתי שורות ביתנים שלא ראינו את הסוף שלהן משני הצדדים, ומאחוריי השורה בצד שמאל היה יער חשוך. לפני המחנה, עוד בסטיפס כשלא היינו בטוחים אם הכל דמיון או לא, ראינו בחזיונות את הביתנים וציירנו אותם, סתם לכיף. כירון הסתכל לאופק. "בואו, עכשיו המדורה" אמר והוביל אותנו למדורה ענקית. הלכנו אחריו בשתיקה. עכשיו היה חודש אוגוסט, החופש הגדול, אז היה חמים ונעים. "מתי המסע כבר?" אריאל לחש לי. עוד משהו שעשינו לפני שבאנו- בסטיפס זימנו המון את העתיד וראינו שיהיה לנו מסע. סטיפס הוא אתר של המון אנשים ואפשר להתכתב בו איתם, עם אנשים מכל הארץ. "אני לא יודעת. בינתיים אל תספר על זה לכירון," לחשתי לו בחזרה והוא הנהן וחזר ללכת עם כירון. הגענו למדורה ונדהמתי.

היו שם נערים שישבו ליד המדורה וחלק התחילו להסתכל עלינו. היו גם עוד מדורות, אבל כירון הוביל אותנו לזאת. מסתבר שהמדורה לא באמת מחליפה צבעים, ויש כמה מדורות ומסביב לכל מדורה יושבים אנשים(אולי יותר נכון להגיד חצויים וסאטירים) שחלק מהם הסתכלו עלינו עם שיפוד אוכל ביד. המדורות גם הרגישו מוזר- לא כמו מדורות רגילות, ממש יכולת להרגיש בתוכך את האש. שתקתי בהלם. יכול להיות שריק ריירדן שיקר לגבי כמה דברים במחנה? המוח שלי הסתחרר. כירון שם לב שאנחנו המומים, וחייך והציג אותנו לאחרים. פתאום הם התנשפו והתבלבלתי. כירון פער את הפה, מצמץ וכרע בכרך. "בת קריוס," הוא מלמל וחלק מהחצויים האחרים התנשפו בבהלה. "קריוס?" ואז כולם התנשפו שוב כשסימן הופיע מעל קייטי, אריאל וליאון. "זאוס, אפולו והפייסטוס." כירון מלמל וליאון נראה המום. "כן," הוא אמר. תהיתי אם הוא מכיר את הספרים של ריק ריירדן. עם ליאון לא דיברנו עד היום, רק ראינו אותו בחזיונות. היה נחמד לדעת שנהיה ארבעה במסע. חייכתי. אריאל צחקק. "אז תלכו לביתנים עוד מעט." כירון אמר והסתכל עליי. "ואיתך אני צריך לדבר קודם." הוא אמר לי והנהנתי בפרצוף חמוץ, תוהה על מה הוא כבר רוצה לדבר איתי ולמה דווקא איתי. אני תמיד חייבת להיות היוצאת דופן בכל דבר? התיישבנו ארבעתינו ליד המדורה וקיבלנו מרשמלו. חייכתי שוב ואכלנו. הממ, טעים. התחלנו אפילו קצת לדבר עם שאר החצויים, ואז כשנגמרה המדורה וכולם חזרו לביתנים כולל שחף אריאל וליאון כירון הלך אליי. כמעט שכחתי מהשיחה, מה שאפשר לי להינות כמו כולם במדורה. "בואי, בת קריוס." הוא אמר לי והלכתי איתו. "אז את בת של טיטאן. את יודעת את זה, נכון?" הוא שאל אותי ונעצר. הנהנתי בהיסוס. היה משהו לא נכון בזה שהוא קרא לי 'בת'. "כן. קראתי-" התחלתי להגיד אבל אז הפסקתי כי לא רציתי להגיד שאני יודעת את העתיד. "כן," אמרתי במבוכה. הוא הנהן. "בסדר. יש לך רק אח אחד כרגע. קריוס לא בדיוק מסתובב בעולם. אז תיהיי איתו" הוא אמר לי והנהנתי בהתרגשות. שמעתי את הקול של האח בראש באחד מהחזיונות.

כירון חייך אליי והצביע קדימה. האח הגיע אליי. "זאת בת קריוס החדשה," אמר לו כירון והנער הנהן. "טוב, להתראות" כירון אמר לי והנהנתי והוא דהר משם. חייכתי במבוכה לנער שסקר אותי במבטו. "אני מכיר אותך." אמר. שתקתי. "שמעת אותי בראש." הוא המשיך והסמיק. הנהנתי במהירות. "כן. רבת עם מישהי והיא צעקה: 'יא בן קריוס!'" אמרתי בחיוך והוא צחק. "כן. עשינו משהו..." הוא השתתק. "אבל כירון לא יודע על זה אפילו. אז אל תספרי לו, טוב?" הוא לחש והנהנתי. "אחוות אחים." התבדחתי והוא צחק. הסוד החדש שלי ללהכיר אנשים חדשים: לצחוק איתם. זה תמיד עובד, וככה הם רוצים להמשיך להיות איתך ולא רואים שאתה ביישן בעצם. "בסדר. בואי לביתן," הוא אמר לי והלכתי אחריו בהיסוס.