,לא באו בסוף. אבל נחשי מי כן," אמרה בחיוך ומצמצתי. אבא שלי נראה מבוהל פתאום והתחיל להתרחק. "אויי לא," מלמל לעצמו ורץ חזרה לאפולו פתאום. נדהמתי. ממתי אבא שלי מפחד? "מי..." מלמלתי ואז האוויר הבליח, ולאט לאט התגבש לצורת אדם- יותר נכון, אל. נרתעתי לאחור והאחים שלי קפאו במקום באימה. אופק קפא ואיתן עדיין צחקק. ריין עדיין נראה ממורמר מסיבה שלא הבנתי. האל שהופיע היה שחור כולו והרגשתי אליו קשר...בלעתי רוק והלכתי אחורה. "ה...האדס," גמגמתי. "אבא." הוספתי ואחים שלי הסתכלו עליו גם, תוהים מה קורה כאן. הוא הרים גבה וחייך. "שלום, ילדה." אמר ויפתח צרח וברח. צחקתי בהרגשה יותר טובה וגם נייג'ה. ישי נראה אדיש, ולשם שינויי האדישות שלו הצילה אותו. נייג'ה הסתכלה עליי בחיוך. "אח שלך?" שאלה והנהנתי בחיוך. היא צחקקה וגם אני. ישי חייך קצת והאדס נהיה רציני. "האנה, אפשר לדבר איתך בבקשה?" שאל. אני עדיין צחקתי עם נייג'ה, ואח שלי השתעמם ונאנח והלך לאופק ואיתן שהתרחקו מאיתנו. "כ..כן," אמרתי תוך כדי צחקוקים והאדס עשה פרצוף. מיהרתי להיות רצינית והתנתקתי מנייג'ה בצער. היא הנהנה בהבנה וחיבקה אותי. "נתראה, אחות. בהצלחה," לחשה לי משום מה והלכה משם בריצה. הסתכלתי על האדס במבט אטום והוא נתן לי יד. נעלמנו לצללים ואני קפאתי, פיזית ונפשית. היה לי קר וחשוך ולא ראיתי כלום. ניסיתי לצעוק והקול שלי נעלם מיד כשהוא יצא. הלב שלי דפק מיליון דפיקות בשנייה, עד שבסוף חזרנו למחנה- אבל למקום הרבה יותר שקט, בצד שעוד לא ראיתי. הסתחררתי וקרסתי לשכיבה. רעדתי והיה לי קר. האדס לא התייחס לזה. התאוששתי קצת ועברתי ממצב שכיבה לישיבה. הצטערתי על זה, כי מיד נהייתה לי בחילה. החזקתי את הבטן. לא חשבתי שמסע צללים זה נורא כל כך. בספרים זה נראה כל כך קל ושונה. "מה..מה...למה הבאת אותי לכאן?"

הצלחתי לדבר בלי להקיא. ואז הקאתי בשיח המסכן, שמחה נגד המשקה המעניין. האדס שתק. חזרתי לישיבה והרגשתי שאני קודחת מחום. התביישתי בעצמי. 'בחייך האנה,' נזפתי בעצמי. 'זה בסך הכל מסע צללים. אפשר לחשוב.' אבל הבטן שלי לא הקשיבה והקאתי שוב. משונה- גם זה לא הוזכר בספרים, ההשפעה הזאת של מסעות צללים. במעורפל תהיתי למה. האדס חייך לעצמו. זה גרם לי לחזור לעצמי, ונשמתי עמוק. הרגשתי יותר טוב. "ל.למה הבאת..אותי לכאן?" הצלחתי לשאול שוב. רעדתי הרבה פחות, אבל עדיין הרגשתי חלשה. האדס נשם עמוק. "אני יודע שאת מבלה עכשיו עם חברים שלך..." פתח. שתקתי בהרגשה רעה. כשמתחילים משפט ככה, זה לא יכול להיות טוב אף פעם. "אבל?..." שאלתי בחשש. באמת. עד שסוף סוף אני מבלה באמת בחלום שלי שהתגשם. האדס לא הסתכל עליי. "כדאי שתנצלי את הזמן שנשאר לך. יהיה לך- יהיה לך-ובכן, עוד מסע." אמר. שתקתי. כלומר, מה הייתי אמורה להגיד? "למה?" לחשתי, תוהה במרמור איך ריין וקייטי יגיבו על זה. הוא נשם עמוק. "אבא שלך." אמר ואז מצמץ כשבהיתי בו. "אני מתכוון, קריוס. האבא הביולוגי שלך. הוא... תצטרכי להרוג אותו." אמר ומצמץ כמה פעמים. שתקתי, להפתעתי ולשמחתי לא מרגישה כלום על ההודעה הזאת. "אבל הוא לא יחזור מטרטרוס כעבור כמה שנים?" מלמלתי בתשישות. עדיין הייתי חלשה. האדס הנהן וחיוך התגנב לשפתיו. "כן. אבל לפחות תהיה לנו הפסקה מהאיום שלו. לכי אל האורקל." אמר פתאום וסוף סוף הופתעתי לטובה והסתכלתי עליו. "רייצ'ל?" שאלתי בזהירות והוא חייך והנהן. רציתי לרקוד. הדמויות אמיתיות! הדמויות אמיתיות! תמיד רציתי לפגוש את רייצ'ל אליזבת' דר- היא נשמעה ממש נחמדה. התאפקתי מלרקוד, אבל חייכתי לעצמי חיוך גדול. האדס הסתכל עליי בחומרה. "בושי והיחרפי לך. מסע לפנייך, ואת מחייכת?" נזף בי, ונעלם לי החיוך- למראית עין. בתוכי עדיין רקדתי באושר. ואז האדס נעלם, ואני רצתי לכירון. הוא הסתובב וסיפרתי לו מה קרה. אחים שלי הגיעו אלינו לחרדתי. "כן. הדמויות- כלומר, פרסי ואנבת' והאחרים- אמורים לבוא בקרוב לכאן. תוכלי לפגוש את רייצ'ל כשהם יבואו." אמר והלב שלי נעצר. "תודה," הצלחתי למלמל לכירון ואז מצמצתי ורצתי לביתן קריוס. שם כבר לא יכולתי להתאפק, וקפצתי וצרחתי באושר בביתן. "אני אפגוש את פרסי! אני אפגוש את פרסי!" צרחתי באושר. למזלי לא היה איתי אף אחד ויכולתי להשתגע.