התחלנו לסדר את השולחן כשאחים שלי עדיין מסתכלים עליי כאילו שאני חייזר. עשיתי פרצוף והתעלמתי מהם כשזרקתי את הניילונים של הביסקוויטים. בסוף הם עלו לחדרים שלהם ואני נשמתי לרווחה. אבא שלי חייך אליי. "אז מה," אמר. הסמקתי. "את כמוני." המשיך וצחק. הצטרפתי גם בצחוק מאולץ. "למה לא סיפרתם לי?" שאלתי את השאלה המפורסמת. אבא נרגע. "כי חשבתי שזה שאני הורג את המפלצות שרדפו אותך כל הזמן זה מספיק, לא חשבתי שקורים לך דברים ואת מפחדת גם." הסביר ושתקתי בכעס. רעם נשמע בחוץ ואמא נבהלה. "אני מצטערת." אמרה כשנרגעה. אבא הנהן ושחררתי את הכתפיים. הלכתי בזעם לחדר שלי וטרקתי את הדלת. במיטה פרצתי בבכי. למה הם לא סיפרו לי שהחלום שתמיד רציתי אמיתי כל הזמן הזה? מגיל קטן רציתי והרגשתי שאני שייכת למקום אחר, וכתבתי וחלמתי על זה בו זמנים עם המקרים. אבא בא לחדר שלי ומיד התיישבתי כשאני מוחה את הדמעות. אני שונאת לבכות ליד אחרים. הוא נשם עמוק. "מצטער. אבל עכשיו כירון סידר את זה והכל יהיה בסדר. תוכלי אפילו לשחק עם חברות שלך בכוחות בחוץ ולהתאמן איתי וכו'." אמר וקמצתי אגרופים, מזמנת אליו רוח. הוא התחמק בקלילות. "תשכח מזה. אני לא מתאמנת איתך." אמרתי בזעם ושילבתי ידיים. הוא פער את הפה. "למה?" שאל בהיסח דעת. נאנחתי. "נראה לך שאני אסכים אחרי כל הזמן הזה? ואתה לא המורה הכי טוב בעולם, בואו נודה." אמרתי והרמתי גבה. הוא השפיל את המבט והרגשתי שהוא מאוכזב. שיהיה. אבל בו זמנית קלטתי שהוא בן אפולו, כמו אריאל רק גדול ממנה באיזה חמישים שנה. בהיתי בדלת והוא הרים את הראש אליי. חסמתי מיד את המחשבות והוא חייך. "את מאומנת, אה?" שאל. אין תשובה. הוא שם יד על המצח.

"בסדר. קחי ת'זמן." אמר ויצא השבח לאלים. אחים שלי מיד הגיעו בצהלות כמו ילדים קטנים וחייכתי סוף סוף. הם הרקידו אותי וצחקתי. הכי כיף אחים גדולים. לומדים מהם הכל והם גם משחקים איתך. "אני לא אח שלך אבל," ישי אמר אבל מתישהו ועצרנו באמצע הריקוד והסתכלנו עליו. הוא עשה פרצוף והסתכל אל הזברות שהיו תלויות לי על הקיר. כחכחתי בגרון. "אתה חצי אח שלי," אמרתי לו. "בדיוק כמו שקולין ואסף חצי אחים שלי." הוספתי והם הסתכלו עליי. "מי אלה?" יפתח שאל. "אחים שלי מהמחנה." משכתי בכתפיי. הם הנהנו בהלם. "בסדר... מגניב." ישי אמר לבסוף וחזר לחדר שלו. יפתח גם יצא וחייכתי באושר. סוף סוף לבד. נעלתי את הדלת וצחקקתי בשקט, ואז ריחפתי כמו שתמיד חלמתי לעשות בכל החדר. 'איזה יופי!' אמרו לי העצים בחוץ וחייכתי אליהם. 'חזרת ממחנה החצויים עכשיו אני מבין?' אמר עץ האלון האהוב עליי. נחתתי על המיטה ישר מולו בחלון והנהנתי, ואז נזכרתי שהם לא רואים כאלה דברים ואמרתי במחשבה 'כן.' הם מיד צהלו ברוח ממש נעימה וצחקתי. העצים יודעים עליי הכל- מה שאני רוצה שהם ידעו, וגם מה שלא. ככה זה. לדבר עם עצים מלמד המון דברים על הטבע, שלצערי בני התמותה לא יודעים אותם. נאנחתי בצער והמשכתי לדבר איתם קצת. הם היו איתי בכל תהליך ההגעה למחנה, והגיע להם לדעת על המסע והכל. 'שחף ליאון ואריאל היוה איתי שם,' אמרתי להם בראש והם שוב עשו רוח אבל הפעם יותר עדינה. 'יפה.' אמר עץ זית אחד מיני רבים שיש אצלינו. חייכתי ונשכבתי במיטה, אוטמת את הראש שלי מהקולות שלהם. עכשיו המחשבות שלי בטוחות סוף סוף ונרדמתי.

לשם שינויי לאחר חודשים רבים של חלומות לא נעימים לא חלמתי כלום וקמתי מאושרת לבוקר הבא. אכלתי פאנקייק לארוחת בוקר שאמא הכינה לי בחיוך. אבל הרגשתי שהיא מוטרדת. היא באה לאכול איתי וריח מתוק של שוקולד היה באוויר. "מה קרה?" שאלתי ושמתי לי סירופ שוקולד ולידו סירופ מייפל על הפנקייק. אמא מצמצה וצחקקה. "אויש. סתם מוטרדת מזה שאת בבית עכשיו עם הכוחות וכל זה, מפלצות את יודעת." היא הנמיכה את הקול במילה 'מפלצות'. חייכתי והתחלתי לאכול. "שמעת את כירון. יהיה בסדר," אמרתי לה אחרי שבלעתי ושתיתי חלב. היא הנהנה, אבל עדיין נראתה מוטרדת. אכלנו בשתיקה ואז הלכתי לקרוא פרסי ג'קסון בחיוך גדול. קראתי את 'דם האולימפוס.' "קים..." לחשתי בפרק עליה. מעניין מה עם האחים של פוסידון. 'אני אחזור למחנה בקרוב,' חשבתי.