לבסוף נרדמתי גם אני, בכל זאת רצתי עכשיו את הריצה של חיי. בחלומי ליאון דיבר עם הפייסטוס. מוזר. התאמצתי לעקוב אחרי כל השיחה. ליאון התקרב לאבא שלו, ואם לא הזיתי, הרגשתי שהוא מפוחד. זה היה מוזר אחרי שהוא היה עכשיו כל כך אמיץ במדבר והגן עלינו ככה. הערכתי אותו מאוד על זה. "א...אבא," הוא גמגם ואל האש חייך לילדו. "מה קרה?" שאל וטפח לבנו על הכתף, ושניהם מיד עלו באש. הפייסטוס הסמיק ואז צחק. ליאון הצליח לצחוק גם צחוק מאולץ. הפייסטוס מיהר לכבות אותם וגייס מבט רציני. חשבתי על ליאו וחייכתי לעצמי. "כן בני, אני מקשיב" הוא אמר. ליאון נשם עמוק והסתכל לצדדים, ואני קיוויתי מאוד שהוא לא מרגיש בי, או גרוע מזה, רואה אותי. מצד שני, אולי עצם ההסתכלות שלו לצדדים ככה מעידה שכן? לצערי לא יכולתי לדעת, כי לא ידעתי מה כל הכוחות שלו חוץ משליטה באש. לא נותר לי אלא לקוות שלא. "פ..פוסידון דיבר אליי מקודם בחלום הקודם," הוא התחיל לספר וחזר להסתכל על אביו, "אמר שיקרה לי משהו רע מאוד" סיים ומצמץ. תהיתי מתי פוסידון דיבר איתו, הרי הוא כל הזמן היה איתנו. הפייסטוס הסתכל על ליאון כמה דקות במבט בוחן. "ואתה מאמין לו, בני?" שאל בטון שלא הצלחתי להגדיר. זה יכל להיות 'אני מקווה שאתה לא מאמין לו' או שהוא שאל בעדינות. ליאון השפיל את המבט ולתדהמתי הוא בכה. בלעתי רוק והתאמצתי לא לבוא לחבק אותו. הפייסטוס נאנח וחיבק אותו במקומי, מה שהיה מספק יותר מחיבוק של ילדה זרה בטח. גם העיניים שלי דמעו. מה יקרה לליאון? 'אני אשמור עליו,' החלטתי. אני לא אתן שמשהו יקרה למישהו מהצוות שלנו. לצערי אז החלום התחלף, וראיתי מולי את... פוסידון. כעסתי אוטומטית בלי לחשוב. "מה יקרה לליאון?" דרשתי לדעת ואל הים מצמץ ואז נהיה נבוך משום מה. "אוקיי. אני אסביר. אבל תרגעי קודם," פקד ונשמתי נשימה עמוקה. שוב הרגשתי ליד פוסידון כאילו שאני בתוך המים, מה שלהפתעתי, הפעם זה עזר לי להירגע. פוסידון נאנח ושפשף את המצח. "משהו רע. רק את תוכלי לתקן את המצב ולהציל אותו," הוא אמר במבט ממש רציני. הבטן שלי קפאה ורציתי להקיא. פוסידון הנהן. מוזר, אבל הבטן שלי נרגעה אחרי ההינהון שלו. מצמצתי והסתכלתי עליו בתהייה. הוא חייך לעצמו. "בהצלחה, בת קריוס" אמר ונעלם. התעוררתי בצעקה בסיפון ואריאל קפץ לידי בבהלה והתעורר. "מה- מה קרה?" שאל ושפשף את העיניים. טלטלתי את הראש ושפשפתי גם את העיניים. החלום הרגיש כל כך אמיתי, שלרגע שכחתי שאני חולם בכלל ושזאת לא המציאות. זה ערער אותי. ליאון הגיע אלינו בריצה והסתכל עליי. הסמקתי בגלל האשמה שראיתי אותו עם הפייסטוס וגם הוא הסמיק. קייטי גם באה בריצה. "מה קרה?" צעקה.

נאנחתי. "כלום. ואוו. תרגעו," ביקשתי, כי לא רציתי להביך את ליאון עוד יותר ממה שכבר היה מובך. קייטי הסתכלה עליי. "כולה התעוררתי מחלום." אמרתי וקייטי נאנחה בהשלמה והלכה חזרה לאיפה שזה לא יהיה בספינה. ליאון הסתכל עליי במבט מוזר והתגלצ'תי בכיסא במבוכה ענקית. אריאל הלך ברעד שוב למיטות. הוא הסתחרר קצת בדרך, מה שהצחיק אותי קצת אבל התאמצתי לא לצחוק. "את..." ליאון התחיל להגיד והסמיק. הסמקתי גם. "ידעת," אמרתי והוא הנהן לשמיים בעקשנות. נשמתי נשימה עמוקה. "אל תדאג, ליאון. אני-" התחלתי להגיד אבל הוא כבר הלך בצעדים רועמים למאחוריי החדר של המיטות והאוכל. הסתכלתי על הנקודה שהוא נעלם בה בייאוש. אריאל באמצע הדרך נעצר ובהה בי. "מה קרה?" שאל והנדתי בראש. "כלום," מלמלתי והתחלתי ללכת לחדר של המיטות, אלא שאז הספינה הטלטלה. נרתעתי לאחור ונפלתי. "איי," ייבבתי ואריאל בא לעזור לי לקום, אלא שיד ענקית עטפה אותו והוא צעק. אויי לא. הוא עוד לא התאושש מהפירמידה! הספינה הטלטלה שוב, וקייטי באה בריצה. ליאון לא הגיע, ולשם שינויי הייתי אסיר תודה על כך. לא רציתי מבוכה, רציתי להתרכז בקרב. דידיתי לעמידה מלאה בכאבים, ובעיניים דומעות ראיתי בקושי את היצור מחזיק באריאל, שניסה להיחלץ לים. ליאון הגיע עכשיו. "תעזוב אותה!" צעק וירה אש על היצור, שהפיל את אריאל על הספינה בבום מחריד. עצרתי את הנשימה וכמעט שהתחלתי לבכות בחוסר אונים. אם זה היה תלויי בי, זה מה שהייתי עושה. קייטי החווירה גם וליאון קפא, כנראה שניהם גם פחדו מאוד על אריאל. אריאל נעמד על הרגליים להפתעתינו ושלף את הקשת שלו וירה על היצור בביטחון מפתיע. התחלנו גם להילחם, שואבים השראה מאריאל- קייטי זימנה ברקים ליצור, ליאון ירה אש ואני נלחמתי בים- זימנתי גלים כדי להטביע אותו. לחרדתינו הוא שוב תפס את אריאל, שהייתה הכי קרובה אליו. "תתרחקי ממנו!" צעקתי בטעות בנקבה, בכל זאת הוא נראה כמו בת. וגם הייתי מרוכז במשהו אחר לגמרי. שלפתי את סופי. קייטי זימנה עוד ברק ליצור, ואריאל ניצל אותו כדי להתרחק. אבל היצור הצליח לתפוס אותה שוב. "בת אפולו, בת אפולו" זימר והצטמררתי."כמה שאני אשמח לאכול את בת אפולו הקטנה"

ליאון ירה שוב אש, והיצור שוב השמיט את אריאל. הוקל לי לרגע, לפחות עד שקייטי שוב זימנה ברק, והיצור אוטומטית תפס שוב בבן אפולו. הוא זרק אותו לים. "אהההה!!!" הוא צעק, ואז: טראח! הוא פגע במים ונעלם מתחתם. בהיתי בים באימה, וכולנו נלחמנו אפילו יותר במבטים זועמים כל אחד בתורו ליצור. "תחזירותו!" ליאון צעק את המילים מחוברות, אבל היצור רק צחק. קייטי שאגה וזימנה הוריקן, שבלע את היצור לחלוטין. הופתעתי מכמה שהיא השתפרה בכוחות. היא סובבה את החרב שלה במעגלים, וזה עזר לה לזמן עננים. "אתה. עכשיו. תחזיר. את. אריאל." פקדה, אבל היצור צחק ונעלם מתחת לספינה. קייטי מצמצה וקרסה מותשת לישיבה. החרב נשמטה לידה, והיא טמנה את הראש בידיים. היא בכתה, ואני הייתי המום. ליאון בהה שקוע במחשבות איפה שאריאל פגע במים. קרסתי גם לישיבה. לא. לא יכול להיות שאריאל פשוט נעלם ככה. התחלתי גם לבכות, וליאון הסתכל על שתינו. הוא נשם נשימה עמוקה. "צריך תוכנית להחזיר אותה," הוא אמר בקול שבודאיי ניסה להיות אחראי, אבל לא הצליח והוא רעד. ליאון ממש רעד בכל הגוף, וחיבק את עצמו. הסתכלתי באומללות עליו ואז על הים. באותו לילה, איש לא ישן בחדר של המיטות- ישנו בסיפון, כאילו כדי להעניש את עצמינו שאין לנו תוכנית להחזיר את בן אפולו. בארוחת הבוקר כמעט לא דיברנו, חוץ מהחלפת מבטים אומללים. היה משעמם בלי אריאל, ומדכא. הוא חבר מאוד טוב של כולנו. אחרי האוכל כל אחד הלך למקום אחר בספינה, ואני נשארתי לשבת.