התעוררתי לשקט. ליה עדיין ישנה ומצמצתי והתגלגלתי על הצד השני, לכיוון הקיר שהיה עשויי מבמבוק כנראה. הרגשתי תנועה מאחוריי והתאפקתי מלעשות תנועות פתאומיות. ידעתי שזה הזומבי-בן-זאוס, שלמרות המראה שלו לא רוצה לעשות לי שום רעה. הזומבי התמתח וניחשתי שגם הוא ישן. זומבים הולכים לישון? "מה קורה הדס בת קריוס?" הוא שאל ומשכתי בכתפיים. חשבתי על חברים שלי בגעגועים, דאגה וצער שהם לא כאן מוגנים איתי. תהיתי מה הם עושים ברגע זה. בן הזאוס חייך והסתכל מחוץ למחנה לג'ונגל. נזכרתי שהוא קורא מחשבות והסמקתי למרות שאף אחד לא ראה את זה. "אתה קורא מחשבות?" מלמלתי. הוא שתק. "כן. אבל אני הרבה דברים." שמעתי אותו אומר חרש אחרי שכבר כמעט נרדמתי שוב. מצמצתי והסתובבתי אליו. הוא הסתכל עליי ונדרש כל כוח הרצון שלי כדי לא להילחם בו. העיניים שלו היו כתומות חלולות, והוא היה רק עצמות. "נשארו לי כמה כוחות מהימים שהייתי בחיים." הוא אמר שוב חרישית והנהנתי. הייתה שתיקה לא נעימה, ואז ליה התעוררה והסתכלה על שנינו. משכנו בכתפיים והיא הסתכלה החוצה. "אתם שומעים את זה?" שאלה והקשבתי. שמעתי צעדים, והייתה לי הרגשה משונה. "כן," מלמלתי והזומבי התקדם קדימה. "תעמידו פנים שאתן פסל. קדימה!" פקד על שתינו ומצמצנו ונעמדנו על הרגליים. קפאנו במקום כמו במשחק 'דג מלוח'. חייכתי למחשבה, אבל מיהרתי לקפוא שוב. ליה לא הזיזה שריר, אבל לי זה היה קשה. הזומבי גם לא זז, ועכשיו הוא נראה ממש כמו הזומבים בשיעוריי מדעים. ההרגשה המפחידה והמשונה התחילה להתפוגג, וכמעט נשמתי בהקלה עד שנזכרתי לא לעשות את זה.

""מה קרה?" מלמלתי והיה מוזר לזוז שוב. הזומבי לא ענה, אבל הלך הלוך ושוב. "כלום." אמר, אבל ידעתי שהוא משקר וגם ליה. 'הוא משקר.' שמעתי את הקול שלה בראשי, אבל היא לא דיברה. בהיתי בה המומה. היא חייכה לעצמה וסידרה את השיער שלה. "כן. לילדי אפרודיטה יש את היכולת הזאת." אמרה וצחקה. שתקתי וחזרתי למיטה. רציתי מאוד לחזור לספינה לואיזה, עם כולם. רק שלא ידעתי איפה כולם. למה פוסידון שלח אותי לכאן? הזומבי הלך לסייר בג'ונגל, וליה הייתה שקועה במחשבות. חשבתי על התיבה. אולי היא כאן? אבל בחזיונות ראיתי שהיא באחת הפירמידות במצריים. אז איך זה... הסתכלתי מתחת למיטה, וראיתי תיבה קטנה, בגודל שתי ידיים. פלטתי קריאת תדהמה, וליה הסתכלה עליי. "הן כאן כבר הרבה זמן." אמרה ומצמצתי. הן? ואז ראיתי שיש תיבות מתחת לכל המיטות. "הן שומרות עלינו," אמרה בת אפרודיטה. שתקתי. אז זאת לא תיבת פנדורה שלי. אבל קול אמר לי לקחת אותה. למה? לא ידעתי, אבל ידעתי שיהיה לה תפקיד. בלעתי רוק ולקחתי אחת. הזומבי מיד חזר ופלטתי קריאת בהלה וזרקתי אותה לאדמה. "מה את חושבת שאת עושה, קטנטונת?" שאל הזומבי וליה נדהמה. רעדתי. "אני רק... פוסידון..." מלמלתי. הזומבי הרים מה שאמורה להיות גבה. "פוסידון? שונא אותו. הוא שלח אותך לכאן. אני מבין עכשיו." הוא אמר. שתקתי. "מצטערת. אני חייבת אותה," מלמלתי ולקחתי את התיבה הקטנה שוב. מיד התחממו לי הידיים וצרחתי ושוב עזבתי את התיבה. הרמתי את הראש המומה וראיתי שהידיים של ליה מעלות עשן. נראה כי היא כמו ליאו. בלעתי רוק..

"מה נראה לך שאת עושה?" היא אמרה וכבר לאנראתה נחמדה כל כך. הלב שלי דפק. עכשיו העיניים שלה היו אדומות, והיא התחילהלהזכיר לי...לא. לא, זה לא הוא. הוא לא כאן. לא עכשיו. אבל ידעתי שזאת גםלא ליה. במחשבה מעודדת זו לקחתי שוב את התיבה, והפעם לא קיבלתי כוויה. לקחתי אתהרגליים וברחתי מהמחנה הקטן. הזומבי הלך אחריי והסתכלתי אחורה וחזרתי מהר להסתכלקדימה. בום! נתקלתי במשהו ונפלתי על משהו רך. "איי!" שמעתי קול של בתמוחה, והלב שלי רקד. קייטי! קמתי והסתכלתי עליה. השיער שלה היה מלא עלים, והבגדיםשלה לא נראו משהו. גם לא היו לה נעליים, אבל היא החזיקה בחרב שהיא קיבלה מזאוס. לאהבנתי איך נתקלנו אחת בשנייה בדיוק כשיצאתי מהמחנה, אבל הרגשתי אסירת תודה על כך.וגם הרגשתי חשמל סטטי באוויר. "מה קרה לך?! חיפשתי אחרייך ימים שלמים!"היא צעקה והתכווצתי. "מצטערת. איפה את היית?" דרשתי לדעת והיא מצמצה."הסתובבתי בג'ונגל, ו-" התחילה להגיד אבל שמענו צעדים. "האנה בתקריוס! תחזירי את התיבה שלנו!" הזומבי אמר מרחוק. "לא חשוב עכשיו,"קטעתי אותה והיא הנהנה במבט מבוהל. "לברוח!" פקדתי והתחלנו לרוץ. "האנה!"שמעתי עוד קול, והפעם זה נשמע כמו אריאל. "בוא!" צעקתי והוא בא אלינו.ליאון הצטרף בשתיקה מתישהו, והתחלנו לצאת מהג'ונגל. הרחתי את הריח של הים, ולשםשינויי לא פחדתי ממנו. זה אמר שהספינה קרובה. "קדימה!" צעקתי ורצנו יותר מהר בשאריתכוחותינו לספינה. הסולם הקסום ירד ועלינו בו. אני עליתי ראשונה והנחתי את התיבה עלהסיפון ועזרתי לאחרים לעלות. כשכולם עלו הספינה צפרה בצופר, וחזרנו לשוט.