אריאל המשיך לירות חיצים בפראות. הבנתי שהוא מאוד מפחד וניסיתי לחשוב מה לעשות. ליאון נרתע לאחור וקייטי קפאה. יחסית למישהי שהחלום שלה התגשם עכשיו, היא לא נראתה שמחה כל כך. 'אוקיי, אז אני ואריאל הלוחמים כאן.' חשבתי ונאנחתי. החזרתי את סופי לנדן כי היא לא עזרה לי במקרה הזה כל כך. חשבתי מה לעשות. אני שולטת קצת במים כבר, קצת באש, אבל בהכל קצת. לא נראה לי שזה יעזור. אולי עם ליאון... לא. הוא עדיין לא שולט באש. איך עפתי בכל הפלשבקים? ניסיתי להתרכז בתחושת הריחוף שתמיד יש לי. הרגשתי שאני מתרוממת, ופתאום הייתי המומה בשמיים. "אמא!" צעקתי בבהלה והיה רעם. למטה כולם נבהלו והסתכלו עליי בתדהמה. הרגשתי חופשייה- חופשייה ומשוחררת. עליתי וירדתי לאט בלב דופק בבהלה, אבל לאט לאט התחלתי להרגע כי נתתי לאוויר לתמוך בי. שמתי ידיים מאחוריי הראש והסתכלתי בכוכבים באושר. אם לא לצאת מהארון, לפחות להיות חופשייה באוויר. קייטי נרתעה לאחור- גם לה יש תחושת ריחוף והיא רוצה לעוף בדיוק כמוני. "איך עשית את זה?" היא צעקה והיה גל. נדהמתי בעצמי כשהבנתי שהגל היה בגללי. התרכזתי והיה עוד גל. לשלוט בים זה יותר קשה ממה שחושבים- המים מדברים איתי, ואני אומרת להם מה לעשות. אבל הם לא תמיד מרשים, אז גל כזה גדול זה נס. עשיתי תנועה ביד והים כאילו נחצה לשניים כמו ים סוף והיכה במפלצת, ששאגה שוב. נדהמתי בלב דופק. 'אני לא מאמינה,' חשבתי ובלעתי רוק. ואז קלטתי שקייטי צועקת אליי ומתחננת שאני אלמד אותה לעוף. חייכתי לעצמי ובאינסטינג נחתתי. "איי," נאנקתי. הרגליים שלי לא אהבו את הנחיתה. קייטי רצה אליי ועזרה לי לקום. נעמדתי מסוחררת ותוך כדי שמתי לב שהמפלצת עדיין הייתה פה. "היית אדירה. איך עפים?" היא דרשה לדעת והתרחקה ממני. התנשפתי בעייפות. "תתרכזי ממש בתחושת ריחוף ותדמייני שאת באוויר." אמרתי ומצמצתי. אפילו לא ידעתי מה אני אומרת, אבל הרגשתי שזה נכון. קייטי הנהנה ועצמה עיניים. כעבור רגע היא צעקה והמריאה לאוויר. חייכתי והצטרפתי אליה, ונלחמתי במפלצת בעזרת הים. כבת קריוס, יכולתי לשלוט בכל דבר ולהרגיש בכל דבר.

בסוף המפלצת נעלמה בשאגה אחרונה ונחתנו בעייפות. אריאל נדהם ושמתי לב שנשאר לו רק חץ אחד. אויי. לא סימן טוב. ליאון נראה מותש ורטוב במי ים. הוא התנשף. "ואוו," אמר וחייכתי חיוך קלוש. אריאל טפח לי על הכתף. "כל הכבוד, בת קריוס" אמר וצחקתי ברעד. שמתי את סופי בנדן והלכנו לישון כשליאון שומר ראשון. נרדמתי. לא חלמתי כלום, חוץ מהמון צהוב ועל תיבה. 'תיבת פנדורה,' חשבתי. בחזיונות ראינו שנהיה באחת הפירמידות. הצטמררתי וקמתי. היה בוקר והים היה קצת סוער יותר מאתמול, אבל רק קצת. בכל זאת הבטן שלי התכווצה בפחד, כי אני לא יודעת לשחות ואחד הפחדים הכי גדולים שלי זה מים ולהיות בלב ים. הלכתי לסיפון ואריאל היה שם, עדיין עם הקשת על הגב. הלכתי אליו ואז הועפתי קצת אחורה מהגלים. לצערי נזכרתי בטיטאניק, וניסיתי להדחיק את הזיכרון בכוח. לפחות אין פה קרחונים. "מה קורה?" שאלתי אותו במטושטש והוא הסתובב אליי. היום הרגשתי נוכחות גבוהה יותר מאתמול, אבל הנחתי שהמפלצות פשוט יודעות עלינו אכשהו ועוקבות אחרינו. גם לא עוזר שקייטי היא בת של אחד משלושת הגדולים ואני של טיטאן. אוקיי, לא לחשוב על זה. עמדתי ליד אריאל והקשבנו לגלים, כשאני מנסה להתעלם מהפחד שלי, שהלך וגבר ככל שהמשכנו לשוט. "יש משהו חדש?" מלמלתי כדי קצת להסיח את דעתי ואריאל הניד בראשו. "כלום בינתי-" סתמתי לו את הפה במהירות. הוא עשה פרצוף והוריד לי את היד. "מה עשית?" התלונן. עשיתי פרצוף רציני. "אלות הגורל, חברות טובות של האדס ותנטוס-" התחלתי להגיד ונשמעו שני רעמים- התעלמתי מהם- "עושות דווקא אם אומרים משהו כזה. היית אומרת 'כלום בינתיים,' ומיד הייתה תוקפת מפלצת או גרוע מזה." הסברתי והוא החוויר. הוא הנהן ובלע רוק. "תודה שעצרת אותי." מלמל והנהנתי והמשכנו להקשיב לגלים', אני במבוכה בגלל מה שעשיתי.

קייטי וליאון הגיעו אלינו גם. "אנחנו בטח בשום מקום של שום מקום," קייטי רטנה. היא צדקה- היה סביבינו רק ים, ולא ראינו יבשה באופק. המחשבה הפחידה אותי מאוד, אבל ניסיתי לחייך. "יהיה בסדר," אמרתי וליאון עשה פרצוף ונשף. "מה המטרה של המסע הזה בכלל?" הוא שאל ומצמצתי. "אני יודעת רק מהפלשבקים שהיו," אמרתי בזהירות והוא הסתכל עליי. קייטי פערה את העיניים. "אווו. שעת סיפור!" היא אמרה בחיוך ושפשפה את הידיים. צחקתי ברעד וסיפרתי להם את כל מה שידעתי. אריאל עזר לי פה ושם. "אז נביס ענק-" התחלתי, "שכנראה הוא אבא שלי." הם פערו את הפה.