בהיתי בכירון. "למה אתה צריך לפגוש את פוסידון?" שאלתי בחשדנות והוא משך בכתפיו ונתן לי יד. מצמצתי והרגשתי כאילו דוחפים אותי בעדינות אחורה וקדימה שוב ושוב ורוח נעימה בקול הגוף. "האולימפוס, ברוכים הבאים כירון והאנה" שמעתי קול שלא הצלחתי לזהות אם הוא בן או בת כעבור כמה זמן ומצמצתי ויצאתי מזה. שלפתי את היד שלי מזו של כירון והסתכלתי סביב. המוח שלי התחנן לקרוס מהמראה של משכן האלים: הרגשתי כאילו שמים עליי משקולות פי מיליון מהמשקל גוף שלי. נאנקתי והתחלתי לקרוס, אבל כירון תפס אותי. "מצטער. קשה להיות כאן בפעם הראשונה." אמר וחייך אליי. התחלנו ללכת, כשאני יותר הולכת מטושטשת. הכל סביבי קרן והיינו בשמיים במלוא מובן המילה. היו עננים מכל עברינו והרגשתי שהולכים לידי ענקים. רק שאלה היו האלים בעצמם. התנשפתי מיראת כבוד. כירון שם לי יד על העיניים ודיבר עם מישהו בשפה שלא הבנתי- כנראה יוונית עתיקה. אבל למה הוא שם לי יד על העיניים? בטח כי האל היה במצבו האלוהי או משהו. שתקתי וניסיתי לא לקרוס. אפילו שעצמתי עיניים, הרגשתי את המקום וראיתי בעיני רוחי- וזה שיפר את מצבי בהרבה. חייכתי לעצמי והסתכלתי. כירון גרר אותי למקום כלשהו והרגשתי שאני רוכבת עליו. לא העזתי לפתוח עיניים- מזל שקראתי פרסי ג'קסון קודם. הגענו לחדר כלשהו כי שמעתי טריקת דלת, וכירון העמיד אותי על הרגליים. "זה בסדר, בת קריוס. את יכולה לפתוח עכשיו את העיניים" אמר לי כירון בעברית ופתחתי בזהירות עין אחת. איש היה מולינו. לידו היה כירון, שהחזיק קשת. מוזר. לא זכרתי שהוא הביא אותה איתו. איך שחשבתי את זה סופי הופיעה לי ביד. כירון הנהן בכובד ראש. "נעים מאוד. פוסידון, זאת האנה. יש לה משהו להגיד לך." אמר הקנטאור ופנה אליי. זזתי במבוכה במקום כששתי ידיי מחזיקות חזק בסופי. גמגמתי את הסיפור עם אלה שיצרו לנו את הסערה במסע. לא יכולתי לדעת מה האל חושב, כי הוא נראה כמו בספר פחות או יותר- עיניים שנראו כמו האוקיינוס, פעם שלוות ופעם סוערות כמו גלים. אבל הוא לא לבש חולצה הוואית והתאכזבתי לגלות את זה. פוסידון גירד בזקנו השחור שגיליתי שהיה לו. הקלשון המרשים שלו היה דק למדי, אבל הרגשתי שגל אחד שפוסידון יכוון אליי וזה הסוף שלי. פוסידון אמר משהו ביוונית עתיקה, וכירון תרגם לי. "הוא מוכן לחשוב על זה. הוא לא רוצה שתמותי- את חשובה לאנושות כולה." תרגם ומצמצתי ונאנחתי בהקלה. "תודה פוסי-" "והוא מדבר רק יוונית עתיקה." כירון קטע אותי ותרגם מה שאמרתי לאל הים, שחייך בחום. הוא אמר עוד משהו, וכירון הנהן ופנה אליי. "הוא יטפל בזה בקרוב, כששוב יהיה בים שלו. כעת, בואי נשוב למחנה שלנו." אמר לי ושוב נתן לי יד. נתתי לו בחזרה ושוב ראיתי חושך והרגשתי שדוחפים אותי קדימה ואחורה ואת הרוח הנעימה. כשפקחתי עיניים שוב ראיתי שוב את המחנה האהוב עליי עלי אדמות וחייכתי. "תודה כירון," אמרתי לו מכל הלב והוא חייך ודחף אותי בכתפו. "על לא דבר." אמר בחביבות ופרע לי את השיער. צחקתי. "מתי החופשה הראשונה מהמחנה שלנו בבית?" נזכרתי סוף סוף במה ששחף אמרה לפני שהלכנו לאולימפוס. כירון נהיה רציני שוב. "עכשיו. חלק הלכו כבר, אני שומע. תארזי את הדברים שלך ותלכי עם קייטי אריאל וליאון, בבקשה." אמר ועזב את ידי. הנהנתי ורצתי לביתן ואז למיניבוס שחיכה לנו. קייטי ריין וליאון כבר היו בתוכו מסתבר וחייכתי אליהם עם המזוודה והתיק שלי בזמן שהתיישבתי במאמץ.

קייטי עקבה אחריי במבטה כשחגרתי ליד החלון- המקום האהוב עליי בכל כלי התחבורה. "התעקבת." אמרה בת זאוס. הסתכלתי עליה. היא ישבה עם ריין, ששקע במחשבות ובהה בגב הכיסא שהיה לפניו. ליאון ישב מאחוריהם והיה שקוע כל כולו בקרב במשחק בטאבלט שלו. חייכתי בהתנצלות לקייטי. "הייתי עסוקה." אמרתי והיא משכה בכתפיים ונשענה אחורה. נאנחתי והנהג הגיע וסגר את הדלת של המינבוס. "לחגור חגורות! חצויים, זאת עומדת להיות נסיעה לא קלה. אני מבקש מכם להרגע מראש" אמר הנהג וכל החצויים הנהנו כי הוא הסתכל במראה שהייתה בקדמת המיניבוס. הוא סקר את כולנו במראה, נאנח ושם גז בכל הכוח. נדחפתי אחורה ובין רגע הייתי ליד הבית שלי. מצמצתי ומיהרתי לקחת את הדברים. "נתראה בקרוב!" אמרתי לקייטי ריין וליאון, שחייכו. "חייבים!" הם אמרו וחייכתי וצחקתי ונופפתי להם. אמא ואבא שלי חיכו לי בבית במתח, ואח שלי הגדול יפתח ירד במדרגות איך שסגרתי את הדלת. הטלתי את המזוודות לידה וחיבקתי שוב ושוב את ההורים שלי. תסמכו עליי, הורים אנושיים זה הכי טוב. הם מלמלו ואמא שלי בכתה. "את בסדר?" שאלה אותי והתכופפה לגובה העיניים שלי. הנהנתי בהתרגשות ואח שלי יפתח סקר אותי מלמעלה למטה, כאילו מצפה שאני יתחיל לעשות סלטות. צחקתי והסתובבתי אליו משועשעת. "אל תדאג. אני לא נושכת," הבטחתי לו והוא מצמץ וזז מרגל לרגל. "אז זה אחד הכוחות שלך. מגניב." מלמל וחייכתי. האבא האנושי שלי עופר מצמץ. "תמיד חשדתי בזה...טוב לדעת שאת גם קוראת מחשבות." מלמל .צחקתי ואז ישי האח השני שלי הגיע וחיבק אותי. אני והוא קשורים מאוד, ואני בטוחה שגם לו יש כוחות. "מה קורה, אחות קטנה?" שאל אותי וחייך. "בסדר," מלמלתי בלב דופק מהתרגשות לראות אותם שוב. ואז מישהו צלצל בפעמון הדלת ואמא מצמצה בהפתעה והלכה לפתוח. קייטי ריין וליאון עמדו שם מרוגשים וגם אחיהם הקטן של קייטי וריין, איתן שלא הכרתי של ריין ואופק האח הקטן של קייטי שאותו כבר פגשתי פעמיים. וכירון. "מה..." התחלתי להגיד ובאתי אליהם. איתן בן התשע סקר את הבית שלי וריין אחיו הגדול הסתכל עליו באהבה של אחים. קייטי קפצה בהתרגשות ומחאה כפיים ואופק חייך מאוזן לאוזן. "באנו לפה סתם להיות כאן." אמרה קייטי וכירון הניד בראשו. "האמת שאני לא באתי 'סתם להיות כאן'. יש לי עניינים חשובים לשוחח עליהם עם ההורים שלך." אמר בזמן שאחים שלי קפאו שניהם מרוב הלם שהם רואים קנטאור. הנהנתי חלושות והזנמתי אותם להיכנס. כירון סגר את הדלת והם התיישבו בשולחן האוכל שלנו.