הקרב נגמר בזה שכולנו כיוונו הכל- כולל הסלעים של קריוס עצמו- אל קריוס, והטיטאן שאג באופן שהרעיד את כל ההר והפך לאבק שהתפזר ברוח. מצמצתי והרמס האדס ופוסידון סילקו את האבק שלושתם בהינף יד. קייטי ריין וליאון קרסו לישיבה וגם אני. "זה לא היה קל מידי?" שאלתי. התיבה חזרה להופיע לידי ומצמצתי. למה היא לא הלכה לליאון? קייטי נחרה בבוז. "למה את מתלוננת?" שאלה וכולם צחקו. חייכתי בהיסוס ונשכבתי על הגב בעיניים עצומות, מתעלמת מהם. האלים נעמדו לידינו. "ממש לא, בת קריוס. היינו צריכים את כולנו כדי לעשות את זה, וזה לא היה קורה בלי המסע שקרה." אמר הרמס לשמחתי וג'ורג' ומרתה לחששו בהסכמה. כך הנחתי לפחות, עד שצבא הנחשים שלהם נעמד מולם.בהיתי בהם במעורפל. 'נלחמתם בגבורה,' אמרה מרתה וג'ורג' הנהן, עד כמה שנחש יכול להנהן, והזיז את זנבו ימינה ושמאלה. 'כן. עכשיו חיזרו למקמותיכם עד לקרב הבא. נוחו והתאוששו' אמר ג'ורג' והם לחששו בהצדעה ואז זחלו משם ליער. הצטמררתי ובלעתי את הקיא אבל ניסיתי להסתיר את זה כדי לא להעליב את הרמס. אני שונאת נחשים. קייטי התיישבה. "אז מה יקרה עכשיו?" שאלה בת זאוס וליאון מלמל בהסכמה וריין הנהן בעיניים עצומות. "עכשיו תחזרו למחנה של כירון," אמר אבא האדס. חייכתי והתיישבתי. "עבר זמן רב מידי," ציטטתי את גרובר מאפולו השלישי. האלים חייכו, אבל האחרים לא הכירו את זה אז הם שתקו. צחקקתי לעצמי. הרמס חייך אליי. "ואז לחיים הרגילים משם. כירון ידריך אותכם מעכשיו כמו כולם" סיכם. הנהנו והאדס מחא כף והופענו במחנה החצויים.

"אז מה," קייטי אמרה בזמן שהתמתחנו, "מה יקרה עכשיו?" שאלה שוב. חייכתי. "אני חוזרת לחיים הרגילים, לא יודעת מה איתכם" אמרתי. הם צחקו, וגם אני. אצל חצויים אין דבר כזה 'רגיל'. "לגמרי," ליאון אמר והפתיע אותי אבל חייכתי אליו. "אבל לא מהכוחות על," אמרה קייטי והנהנו בהסכמה. "קדימה, אני הולכת לישון" היא הוסיפה, חיבקה את כולנו וחזרה לביתן שלה. כל אחד הלך לביתן שלו, ואני התנפלתי בחיבוקים על אסף וקולין המופתעים מזה שחזרתי וסיפרתי להם הכל.