"תכירי את ליה, היא בת אפרודיטה." אמר הזומבי והושיט יד אחד הצידה לנערה. חייכתי אליה בהיסוס. היו לה עיניים שלא הצלחתי להבין את הצבע שלהן- בדיוק כמו לפייפר מקלין. 'אז זה לא שקר,' חשבתי לעצמי. היה לה גם עור לבן, ג'ינס, חולצת טריקו לבנה ושיער שטני אסוף לקוקו. היא לא נראתה כמו מישהי שהלכה לאיבוד בג'ונגל. "אני כאן כבר הרבה זמן," הזומבי כמו קרא את המחשבות שלי ונרתעתי לאחור ממנו. לא סמכתי על אף אחד מהם והושטתי שוב יד לסופי. בת אפרודיטה התקרבה אליי ונראתה מאיימת. "את לא רוצה להילחם בי, קטנטונת. אני אולי בת אפרודיטה, אבל יש לי כוחות... שלא תדעי." אמרה והזומבי צחק. הרגשתי שהם חברים טובים ושהם עברו הרבה. בלעתי רוק. "את צודקת." אמר לליה והיא חייכה לעצמה. הרגשתי ממנה עוצמה, וחשבתי שהיא צודקת. "בסדר," אמרתי והחזרתי את סופי לנדן. הם חייכו והרגשתי שהוקל להם. "אז מה קורה כאן?" שאלתי והסתכלתי על המיטות קומתיים שהיו מאחוריי. ליה חייכה ואז קימטה את המצח. "האמת שאני יודעת בדיוק כמוך. הזומבי הוא המומחה כאן." אמרה והוא טפח לה על הכתף. תהיתי איך היא לא נגעלת, ואז קול אמר לי בראש שהזומבי קורא מחשבות ומיהרתי להפסיק לחשוב. לצערי הוא שלח אליי מבט של בוז. "אין לך מה להיגעל ממני, ילדה. אני בסדר. המפלצות... הן לא בסדר כאן." אמר והסתכל מחוץ למחנה. התאפקתי מלקחת את הרגליים ולברוח לספינה. לא נראה לי שזה יצליח. הג'ונגל היה גדול, ונראה שהזומבי מכיר את כל המפלצות שכאן. רציתי להישאר איתו. "בסדר," מלמלתי ומחיתי את הזיעה מהמצח. ליה הסתכלה עליי ואז על המדורה. "אני מניחה שאת רעבה. שנאכל?" שאלה והנהנתי. רעיון טוב. בין רגע מדורה גדולה וטובה חממה את כל המקום וליה חייכה לעצמה ושמה בה תפוחי אדמה ואורז. התפלאתי.

היא לא הדליקה אותה עם גפרורים. "איך?.." התחלתי לשאול והתחיל להיות ריח של תפוחי אדמה על האש. הבטן שלי קרקרה שוב בציפייה. ליה חייכה אליי וקרצה. "חלק מהכוחות שלי. רוצה אחד?" שאלה והושיטה לי תפוח אדמה. הנהנתי בתודה והסרתי את נייר הכסף. אכלנו שתינו, ושמתי לב שהזומבי לא אוכל אלא רק מסתכל עלינו. זזתי באי נחת. "אתה לא?..." התחלתי לשאול אבל הוא הניד בראשו והסתכל הצידה. "כזומבי, אני לא צריך אוכל." אמר ושתקתי וחזרתי לאכול. ליה שתקה גם והרגשתי שהיא מובכת. "מה קרה?" שאלתי בין נגיסות. היא הסתכלה עליי בפליאה משום מה. "לפעמים אני שוכחת שלילדי קריוס יש את הכוחות של כל האלים. אני בסדר, אם זה מה שרצית לשאול." אמרה וצחקתי. היא גם צחקה והזומבי חייך. הרגשתי טוב. ואז נזכרתי בחלום שלי על הג'ונגל לפני המסע. הרהרתי. "לא היו כאן עוד אנשים? כלומר, חצויים?" שאלתי. ליה הנהנה וקימטה את המצח. בחלומי היו כאן לפחות עשרה אנשים, רובם ילדים ואחת מבוגרת. הם שיחקו וצהלו סביב המדורה, עד שמשהו קרה והם ברחו. ואז ראיתי את הזומבי והתעוררתי. הסתכלתי על הזומבי בתהייה והוא נאנח. "כן. אבל משהו קרה להם." אמר בלב כבד. "בחלום שלי..." אמרתי וקימטתי את המצח, "הייתם כאן מלא אנשים. איך זה יכול להיות שנשארתם רק שניכם?" שאלתי גם וניסיתי להרגיש עצובה, כדי שליה תדע. היא חייכה אליי בעצב ומחשבותיה אמרו לי שהיא מעריכה את זה.

"חבריםשלי ברחו מכאן." אמרה וכיסתה את פניה בידיה. פערתי את הפה וראיתי שליה רועדת.ידעתי שהיא בוכה והזומבי שם לה יד על הכתף לניחום. "מצטערת." אמרתיוהצטמררתי ממשהו. הזומבי גם קפא. "קדימה. למיטות," אמר והסתכל עליי.ידעתי שגם הוא מרגיש את הסכנה והנהנתי ואספתי את נייר הכסף לכדור. הסתכלתי עלהמדורה. "אין לך מה לדאוג. אני אכבה אותה," אמר הזומבי והנהנתי וקפצתילמיטה העליונה. ליה נשמה נשימה עמוקה ונשכבה גם במיטה. הזומבי הלך אחורה והפךלפסל. נשכתי שפתיים ונרדמתי מתוחה עם יד אחת על סופי.