"כדאי שבסוף נהיה באמת במחנה יופיטר," פרסי צעק אליי באוויר והתקרבתי אליו עם קלומפיס, "כדי שלא יהיו בלבולים או אי הבנות." הנהנתי בהסכמה והתחלתי לחייך באמת בהתרגשות. אני אפגוש את כולם! וגם, שנאתי לשקר, ועוד לכירון. חזרנו לעוף בשתיקה כל אחד לבד. הפגסוסים ידעו את הדרך. מתישהו נרדמתי על קלומפיס וחלמתי על חברים שלי בגעגועים. הם היו בבית עכשיו, כל אחד שלו. קייטי צחקה עם המשפחה שלה שהתגעגעתי אליה גם, וריין שיחק עם אחיו איתן. הוא יצא מהארון כבר אבל רק לפני אימו, והיא חייכה אליו חיוך מוטרד כל הזמן, מה שהראה שזה עדיין לא מוצא חן בעיניה. פעם דתייה, תמיד דתייה. התעוררתי והגענו לשאול, שהיה חשוך מאוד. התנשמתי וקלומפיס שמח להיפטר ממני. "נתראה," מלמלתי לפגסוס והוא מיד המריא ובלאקג'ק צהל. פרסי ליטף אותו והוא המריא בעקבות קלומפיס. פרסי בהה בנקודה שבה הפגסוסים נעלמו. "בואי," אמר לבסוף והתחלנו ללכת כשפרסי מוציא את המפה של השאול ואני את הספר בלב דופק בפחד. "אז איפה ביאנקה?" שאלתי ופרסי עשה 'ששש!' והסתכל לצדדים. "עוד לא" הוא אמר בקול רם. "קודם מטיילים קצת." הנהנתי במבוכה וחזרנו ללכת. פרסי רצה לשמח את ניקו- הכאיב לו כל מה שהוא עבר בגללו והוא רצה לפצות. ואז הוא אמר לי את זה. בהתחלה מחיתי מאוד נגד זה, אבל פרסי הסביר לי ובסוף הסכמתי איתו. גם אני רציתי שניקו ישמח לשם שינויי- הוא לימד אותי גם להשתמש בכוחות שלי ורציתי גם להחזיר לו. בכל מקרה הלכנו ולבסוף ראינו אותה, הולכת. הופתעתי. "היא לא נולדה מחדש?" שאלתי ופרסי משך בכתיפיו וקפא במקום. הבנתי שאני צריכה לפעול והלכתי בהיסוס לביאנקה, שצפתה בארמון אביה שהיה לידינו. "אממ-היי," גמגמתי והיא לא השיבה. בלעתי רוק. "א-א-א-" "באת להחזיר אותי," היא אמרה לפתע. היה לה מבטא איטלקי חזק והיא דיברה עברית אכשהו- הנחתי שגם בקסם המצרי, שפרסי דאג שיהיה לי כדי שנבין אחד את השני. "איך-" מלמלתי בלי לדעת איך להמשיך. ביאנקה חייכה בהיסח הדעת. "חיזיון. אז כן?" היא הסתובבה אליי לראשונה והנהנתי, סמוקה. "אם את רוצה." אמרתי. "זה לא חובה." הנחתי שהיא זוכרת מי היא כי היא כמו הייזל.

ביאנקה לא ענתה כמה דקות. "אני רוצה," אמרה לבסוף. "אבל זה בלתי אפשרי." בהיתי בה בזמן שפרסי התקרב אלינו וביאנקה חייכה אליו. "היי," אמרה לו והוא הנהן והסתכל עליי. "למה זה בלתי אפשרי?" שאלתי ופרסי קפא והסתכל על ביאנקה. "את לא רוצה לחזור?" שאל, המום ומאוכזב. היא הנידה בראשה. "מצטערת. טוב לי כאן." אמרה. "אני עם אבא שלי כל יום. הוא מעדכן אותי בנוגע לניקו וכירון. אני לא צריכה-" היא הסמיקה. "כלומר, תודה לכם." אמרה. "טוב..." אמרתי בלי להסתכל על פרסי ההמום, "אם ככה...בוא פרסי." אמרתי והלכנו. פרסי שתק כל הדרך. "זה לא הצליח." אמר כשהגענו שוב לעולם האמיתי ואני נשמתי בשמחה שוב אוויר. "כן, טוב. היא מתה. מקומם של המתים הוא שם." אמרתי כבת האדס. נטשתי כמעט לגמרי את המשפחה הבת תמותה שלי, וכמובן גם את קריוס. פרסי השפיל את המבט.

הפגסוסים שוב הגיעו לשמחתי(ולצער פרסי הזועף שטיפס על בלאקג'ק) והמראנו למחנה יופיטר.