רצנו במדבר בלי להפסיק ובלי להסתכל אחורה מבוהלים. מתישהו התיבה נפתחה, ויצא ממנה אור זהוב וחזק- זה שרף לי בעיניים. עצמתי אותן והסתכלתי הצידה מסונוורת וקייטי שסחבה איתי את התיבה צעקה. ואז התחלנו לשקוע פתאום באדמה, שנהייתה אכשהו חול טובעני. אריאל לידינו סימן לנו להמשיך לרוץ ונראה מבוהל כפי שעדיין לא ראיתי אותו. הלב שלי דפק. האנשים שקייטי שמה לב אליהם מקודם עם הלבוש הערבי באו אלינו נחושים. כנראה כי לקחנו משהו מהמוזיאון. והאם הם הפכו את החול למין ביצה טובענית? 'אנחנו מצילים את העולם!' רציתי להגיד להם את מה שרציתי להגיד גם לפנדורה קודם. 'תניחו לנו ותודו לנו אחר כך!' אבל לא, הם המשיכו להתקדם ואנחנו שקענו בחול באימה. ליאון לא שקע משום מה, ומתישהו החול הפסיק להיות טובעני ועלינו לפני האדמה, מתנשפות מפחד. קייטי לידי התנשפה והסיטה את הראש הצידה מהאור החזק. בום! התיבה נסגרה שוב וקפצנו בבהלה. אבל האנשים עכשיו היו בדיוק מולינו, ועכשיו שמתי לב שהיו להם רובים. בלעתי רוק. "אה.." גמגמתי. אחד מהם הרים גבה ואמר משהו לחברו בערבית. 'נפלא', חשבתי באומללות. 'אנחנו גם יהודים וגם לא יודעים ערבית'. הוא הנהן והסתכל עליי. התיבה קיפצצה כנראה בעזרת קסם בידיים שלי ושל קייטי, שהייתה המומה. כנראה גם התיבה הייתה המומה- היא בחוץ לראשונה מזה אלפי שנים, מה שגרם לה כנראה לרעוד מפחד. ככה קיוויתי, לפחות. לא רציתי קסם אפל שאני מחזיק בידיים שלי. אהא, שוב נהייתי בן. "אנחנו, אממ" ניסיתי את מזלי למרות שלא ידעתי ערבית חוץ מכמה מילים. התאמצתי להיזכר בשיעורים המעטים שלי מכיתה ו' בערבית מהבית ספר היסודי. לצערי הפסקנו ללמוד ערבית בעל יסודי, מסיבה שלא הבנתי. מצמצתי. "מרחבא?" מלמלתי כשנזכרתי בברכת השלום שהמורה נוהא הייתה מברכת אותנו כשהגיעה לכיתה. אחד מהם חייך להפתעתי הגמורה ועשה לי שלום עם היד. חייכתי בהיסוס. "אהלן וסהלן," אמרתי בביטחון גובר והם הנהנו. אריאל בהה בי כאילו שלא הבין מה לעזעל אני עושה. "זה לא הזמן לשיחות!" נזף בי בעברית. עשיתי פרצוף חמוץ. הלכנו מהם והם מצמצו כאילו שנזכרו שאנחנו בעצם אוייבים שלהם ורדפו אחרינו. בצער רב נזכרתי שהיהודים והערבים אוייבים והם בטח שמעו אותנו מדברים עברית, מה שהסגיר אותנו. ובנוסף- הם כנראה חצויים מצבא אוייב כלשהו, מה שמוסיף לעניין. רעדתי מפחד ואני וקייטי התנשפנו שוב כי בנוסף לריצה גם סחבנו תיבה ענקית. אריאל היה קל רגליים והסתכל אחורה לרגע, כנראה לבדוק מה קורה איתנו. ליאון רץ מאחוריי וגם מאחוריי קייטי- מוזר, הוא היה איטי יותר ממני, אבל הוא כנראה רצה להשגיח עלינו. בכל אופן, אריאל הסתכל אחורה, וזה היה טעות. הוא התנגש בפירמידה שהייתה מולינו (התקרבנו מאוד) וקרס בקול מחריד ומפחיד. אני קפאתי באימה וקייטי נאלצה לעצור גם כי סחבנו יחד את התיבה. אף פעם גם לא ראיתי מישה מתעלף והמראה עשה לי בחילה וסחרחורת כשראיתי איך אריאל נהיה חיוור יותר ויותר. שני הערבים כמעט השיגו אותנו בגלל זה, אלמלא ליאון שלא יכל להתאפק יותר וירה עליהם אש, מה שחשף את זה שאנחנו חצויים על בטוח. הוא עשה חומת אש ורצנו לאריאל. ליאון סחב אותו כי הוא היה מעולף. בזמן שהרים אותו אריאל מלמל דברים מתוך העלפות, אבל לא הבנו מה אמר. ואז הוא נרדם שוב. הסתכלתי עליו בבהלה וחשבתי מה לעשות. קייטי לידי נראתה לחוצה כמוני. 'אפולו, עזרה' התפללתי. הספינה הופיעה לידינו. רצנו אליה בשמחה והאנשים באו אחרינו. האש של ליאון נעלמה. 'גם הם חצויים?' חשבתי באימה ועליתי לספינה בעזרת קייטי.

כשכולם עלו המדבר הפך לים, והמשכנו לשוט כאילו לא קרה כלום. הסתכלנו ביראה על תיבת פנדורה. "אז...זאת היא." קייטי אמרה ומחתה זיעה מהמצח. הנהנתי ביראה. ליאון נאנח והסתכל על הים. אריאל היה במיטות, ליאון מיד שם אותו כשהגיע במיטה שלו. קרסתי על הסיפון וקייטי התיישבה מולי. ליאון הסתכל על הים, שעון על המעקה, בטח גם מותש. ואז הסתובבתי וראיתי את... מחנה החצויים. פערתי את הפה וקייטי מאחוריי נעמדה שוב. "מה קורה פה?" שאלה והנדתי בראש, המום גם אני. ליאון גם הסתכל. כירון חיכה לנו בכניסה למחנה, והספינה נעצרה. הוא הסתכל עלינו וחייך. "שלום!" אמר. נעמדתי. "כירון?" אמרתי בפליאה והוא הנהן. ואז הסתכל על הסיפון ופער את העיניים. "שכה אחיה. זאת תיבת פנדורה?" שאל וקימט את המצח. הנהנו בשלווה, כאילו אומרים 'כן, זאת הגלידה היקרה בעולם. רוצה קצת?' הפתיע אותנו שכולנו שלווים פתאום, אבל כנראה לראות את מחנה החצויים שוב, הבית שלנו, הרגיע אותנו מיד. כירון הניד בראשו. "טוב. זה רק עידכון קצר שאתם פה. מה קורה?" הוא שאל וסיפרנו לו הכל. "מה קורה במחנה?" שאלתי כשסיימנו ולקחתי אוויר. כירון קימט שוב את המצח והסתכל אחורה. היה שם ילד בן חמש לכל היותר והוא הסתכל עלינו. כירון חייך אליו והוא בא. חייכתי. "שלום, קטנצ'יק. כן, הכל בסדר. תחזור לביתן, טוב?" כירון אמר ופרע לו את השיער. הילד הנהן והסתכל עליי. "בן קריוס חדש." כירון הסביר לנו ופערתי את הפה. הוא צחק וליאון גיחך לידי. החטפתי לו וקייטי צחקה. אריאל מאחורינו בא לפתע ושפשף את ראשו באנקות. "היי, מה קו- כירון?!" הוא התפלא כמונו. הקנטאור הוותיק רק הנהן. "הפסקה קטנה." הוא אמר והוא שתק. "את מרגישה טוב?" הוא שאל את בן אפולו וזה השפיל את הראש והנהן. כך גיליתי שגם אריאל לא אמר לכולם שהוא לא באמת כפי שהוא נראה. הרגשתי הזדהות איתו. כירון שתק כמה שניות והרגשתי שהספינה חוזרת לשוט. קייטי לידי נהייתה ירקרקה ורצה לשירותים. כירון נאנח. "היו כאן כמה התקפות," הודה ונרתענו לאחור. "של האיש האדום?" פלטתי וכולם הסתכלו עליי. הסמקתי. "של האיש עם העיניים האדומות?" מיהרתי לתקן. כירון הנהן והסתכל למחנה. "טוב, לא בדיוק הוא הוא. שליחים שלו תקפו כאן." תיקן את עצמו.

שתקנו, אני בפחד. מה יהיה אם עד שנגיע למחנה עם התיבות בן ארס הזה יחריב אותו לפני הקרב ולא יהיה לנו לאן לחזור? התחלתי להבין כמה המסע שלנו חשוב עכשיו. אולי התיבה תשפר את הסיכויים שלנו בקרב. ואולי...אנחנו עכשיו עושים שיחת איריס נט משונה וככה אנחנו רואים את המחנה? זה הגיוני. טוב, בכל אופן הגיוני במובן של חצויים וקנטאורים. "-..ולכן אתם צריכים לגמור את המסע שלכם ולבוא לכאן לקרב כמה שיותר מהר." הוא אמר והסתכל עלינו- אריאל הפגוע והמסוחרר עדיין מהפירמידה הארורה, ליאון הבריא והשלם שעכשיו עשה שריר כדי להשוויץ, קייטי שחזרה חיוורת ואני. 'יופי של תגבורת', חשבתי בעגמומיות וכמעט פרצתי בצחוק מר אבל זה לא נראה לי מכובד מול כירון אז התאפקתי. כירון חייך אלינו בעידוד. "יהיה בסדר. בהצלחה!" הוא אמר ונופף. מצמצתי ופתאום שמתי לב שכירון רחוק מאיתנו בכמה קילומטרים כבר. איך זה יכול להיות? הוא סגר את שיחת האיריס נט, ולא ראינו אותו יותר. המשכנו לשוט, והגיעו הצהריים. נהניתי מהשמש בסיפון ואריאל התיישב לידי בכיסא נוח. "מרגיש יותר טוב?" שאלתי והוא הנהן בשתיקה. הןא עדיין היה חיוור מהרגיל. ניחשתי שענה לי בכן כי ראה כמה אני מבואס ולא רצה לצער אותי עוד יותר ממה שאני. שתקתי ואריאל נמנם.