משכתי בכתפיים וחזרנו לאכול בשתיקה, ואז הלכנו ביחד במחנה ונייג'ה דילגה דילוגים ענקיים ושרה בקולי קולות. צחקתי והיא חייכה וקרצה. ואז הפסיקה לשיר פתאום וקפאה במקום בעיניים פעורות. הרגשתי שהיא פוחדת ולא הבנתי למה. "מה קרה?" שאלתי בחשש. היא בלעה רוק ומשכה בצוואר החולצה. "אני...כירון אמר לי משהו לא מזמן." מלמלה. עכשיו היא רעדה בגלוי,י והופתעתי לגמרי וחיבקתי אותה. "מה קרה?" ריככתי את הקול שלי. היא הסתכלה עליי. "ההורים של כולם יבואו והמשפחות של כולם, חלק גם האלוהיים" אמרה ברעד וקפאתי. אולם מיד התחלתי להתרגש מזה. "נו, מה הבעיה? זה אדיר! אחים שלי תמיד רצו כוחות על." אמרתי ודמיינתי אותם פה. צחקתי מהמחשבה, ונייג'ה יבבה. נאנחתי. "עכשיו תגידי לי למה את כל כך מתוחה או שאני-" התחלתי להגיד והיא הנידה בראשה. "ההורים שלי...אני שונאת אותם." מלמלה. המילים נתקעו לי בגרון. הרוח של העצים הגיעה וליטפה אותנו. קפאתי בהלם. כלומר, גם אני שונאת את ההורה -הכבר -לא -אנושי- שלי האבא- שלי- לשעבר, בן-אפולו-שקשה-להאמין-שהוא-אח- של-וויל, אבל לשנוא את שני ההורים שלך זה דבר אחר לגמרי. התאפקתי מלשאול שאלות וחיבקתי את נייג'ה, כי היא בכתה. "נקווה שרק האדס יבוא," ניסיתי לנחם אותה והיא שפשפה את העיניים. הבנתי למה היא כמעט צעקה מקודם עכשיו, ונשכתי שפתיים. חזרנו ללכת בשתיקה, מצב שונה לחלוטין ממקודם. נאנחתי וחיבקתי שוב את נייג'ה, ואז חזרנו כל אחת לביתן שלה. נכנסתי בהיסוס ושמחתי לגלות שלא קולין ולא אסף בביתן קריוס ונשכבתי במיטה העליונה. בהיתי בתקרה שקועה במחשבות. נייג'ה נראתה שמחה כל כך מקודם. מה קרה? ואז נזכרתי שאני לא יודעת איך ומתי המשפחה שלי תבוא ונלחצתי וקמתי שוב. מיהרתי ללכת לכירון, שדיבר עם האיש שמסיע את החצויים החדשים בחדר. התנשפתי כשנכנסתי והאיש הסתכל עליי. הסמקתי. "כירון- נייג'ה אמרה לי ש-" פתחתי וכירון הסתכל עליי. "לאט, ילדה. מה קרה?" שאל.

נשמתי נשימה עמוקה ואמרתי לו מה נייג'ה אמרה, כמובן בלי החלק של זה שהיא שונאת את ההורים בני התמותה שלה. כירון חייך חיוך גדול. "כן. ההורים של כולם יבואו. יהיה יפה. שמח. הם יבואו בפגסוסים-" פלטתי נחרת צחוק כשדמיינתי את אחים שלי מנסים לטפס על משהו בלתי נראה מבחינתם- כירון עצר אותי בידו- "ויהיו מדורות, המון אוכל. שירים. יהיה בסדר," הוא כנראה הרגיש שאני מתוחה והרגיע אותי. האמת, הייתי מתוחה בשביל נייג'ה. זזתי מרגל לרגל. "ו...מה עם העירפול? איך אחים שלנו יראו?..." שאלתי וכירון חייך וקרץ. "העירפול יוסר בשביל בני המשפחה באופן זמני וקצר." הסביר ונשמתי בהקלה. הוא צחק והאיש חייך לשם שינויי. "ו..גם ההורים האלוהיים יבואו?" שאלתי בהיסוס והוא הנהן. נבהלתי כשנזכרתי במשהו. "גם קריוס?" פלטתי בפחד והקנטאור הניד בראשו. שוב נשמתי בהקלה וכירון חייך וסימן לי ללכת. יצאתי בדילוגים ושמעתי אותו צוחק ואז חוזר לדבר. כירון נחמד יותר משחשבתי בהתחלה. רצתי לביתן בחזרה והפעם אסף היה שם וארז. בהיתי בו. "מה אתה עושה?" שאלתי בעצב והוא הפסיק לרגע לארוז והסתכל עליי. "אורז. אני לא נשאר כאן לביקור." הוא אמר את זה בכעס שלא הבנתי והנהנתי בצער. אם לעוד מישהו יש בעיות עם ההורים שלו, אני לא יודעת מה אני יעשה. נפרדתי ממנו בחיבוק והצלחתי לגרום לו לצחקק. "תרגיעי. אני יחזור. תשמרי לי על המיטה שלי פנוייה למקרה שיגיע מישהו. ותעדכני איך היה בביקור של ה...הורים." הוא אמר את המילה 'הורים' בהיסוס והנהנתי בלב כבד כי הבנתי לפתע שהבעיה היא קריוס, וחייכתי חיוך גדול מיד אחרי זה באופן מוזר. אסף מצמץ בהפתעה. "מה?" שאל בחוסר הבנה. צחקתי והוא נרתע לאחור והמזוודה שלו נפלה. "אתה לא צריך לדאוג. כירון אמר שקריוס לא יבוא, רק האלים" אמרתי בחיוך והוא בלע רוק והסמיק. "אני יודע. אני פשוט...אני עדיין רוצה להיות בבית קצת, לנשום אוויר בני תמותה." צחקתי. 'לנשום אוויר בני תמותה'? אני אאמץ את זה. אסף חייך סוף סוף ויצא, מנופף לי לשלום. נופפתי לו והוא יצא. נאנחתי שוב והחלטתי ללכת לישון.

למחרת הלכתי מטושטשת במחנה. הסתבר שקולין גם חזר הבייתה ואני נשארתי לבד בביתן. לפחות עכשיו הייתי עם נייג'ה. הלכתי לפתח המחנה וראיתי שקייטי וריין באים והלב שלי זינק בשמחה. רצתי אליהם והתחבקנו שלושתינו. "איזה כיף שוב להיות כאן!" קייטי צעקה וצחקתי והתנתקתי מהם. "יש לי חדשות," אמרתי להם וקייטי פערה את העיניים. "אני חושבת שאני יודעת. ההורים של כולם באים, נכון? שמעתי על זה." אמרה וחייכה. היא קרצה וריין הפסיק לרקוד בשמחה פתאום וקפא, מבוהל מסיבה שלא הבנתי. "אה..." מלמל ואני וקייטי החלפנו מבטים מודאגים. "מה קרה?" שאלתי את ריין, והוא רק הניד בראש והלך לביתן אפולו בצעדים כבדים. הסתכלתי עליו בדאגה. ידעתי על המשפחה שלו מעט- שהם דתיים וזה הכל. אולי זה קשור לזה שהוא טרנס? קייטי משכה בכתפיים ורצה לביתן זאוס בשירה. חייכתי קצת למראה והלכתי שוב לכירון. "כירון, מתי הם באים?" שאלתי מפתח הדלת והוא הסתכל עליי. "היום בשבע בערב." אמר ומצמצתי. "אוקיי, תודה" מלמלתי והוא חייך והלכתי מוטרדת. אחרי הצהריים כבר עיכלתי את זה, והייתי מוכנה לקבל אותם. כל המחנה חיכה בקוצר רוח בפתח של המחנה, והסתכלנו לשמיים מודאגים. קייטי הייתה מצד שמאל שלי וריין מצד ימין, מתוח כמו גומי. חיכינו.