לוקה התיישבה על המיטה שלה יחד עם אוליבר.

הייתה לה הרגשה רעה.

זה לא סוד שקשה להיסדר איתה.

היא שתלטנית, חצופה וחסרת כל סבלנות.

רגלה קיפצה על הריצפה, מי יודע, אולי היא נדבקה מלילה, ויש גם לה תסמונת טורט.

(אי אפשר באמת להידבק מטורט, אוקיי? אל תבהלו)

"את לא צריכה להיות לחוצה" אמר אוליבר בחיוך עקום, קצת משועשע לראות איך שהיא לחוצה.

"אז מה קרה?" היא שאלה בטון דואג.

הוא נשם עמוק.

"אני... לא סיפרתי לאף אחד, גם לא למשפחה שלי, כי אני די לא רוצה להלחיץ אף אחד."

"מה זה?" נדרכה לוקה.

"אני מאבד את הראיה" הוא לחש.

לוקה הרגישה כאילו העולם מסתובב.

אוליבר? עיוור? הוא תמיד היה בן אדם בריא! טוב, חוץ מאוכל, הוא אכל מכל הבא ליד.

הוא תמיד חזק, ומדהים, לא יכול להיות, לא יכול להיות!.

לוקה הרגישה שיורדות לה דמעות.

"אתה מתכוון שאתה תצטרך משקפיים?" לוקה ניסתה לחייך.

הוא הניד בראשו.

"זה לא שאני לא רואה טוב, אני פשוט פחות רואה דברים, תדמייני שכל בוקר את מתעוררת ובכל יום העולם נראה יותר שחור, פחות מואר," הוא אמר בשקט.

"אי אפשר לעשות כלום?" לוקה הרגישה שמחנק.

"אני הלכתי לרופא, הוא אמר שאין לי מה לעשות, ולהנות מהחודשים האחרונים שלי שאני יראה. אבל יש בקטע הזה גם הרבה דברים מגניבים, אני יכול להריח יותר טוב! וגם לשמוע! בלילה, לקח לי שנים להירדם כי שמעתי אותך מקלידה במחשב" אוליבר אמר בהתלהבות.

לוקה קימטה את מצחה "אבל היינו בשתי חדרים שונים, והיה ביניהם 3 קירות."

אוליבר רק חייך בניצחון.

"אוי, אדיר" אמרה לוקה בהתרגשות "אתה כמו מכשיר ריגול אנושי."

למען האמת, אני אמרתי את המשפט הזה למישהי שיש לה בעיות ראיה, במילים אחרות, לוקה חתיכת מעתיקנית משפטים, וזה לא פעם ראשונה (בפרק הראשון...).

"אבל, אבל תספר את זה גם לשאר" אמרה לוקה, "אתה רוצה שהם יסמכו עלייך במשהו ואז פתאם תתעוור?."

אוליבר פתאם הרגיש רגשות אשמה, הם סמכו עליו גם בהר געש, והוא לא אמר להם כלום.

"אני יספר" הוא הבטיח, "אבל קצת קשה לי."

"אז אני יעזור לך" היא אמרה בנחישות.

הוא הניד בראשו, "לא קשה לי להגיד את זה, קשה לי עם העובדה שהתייחסו אלי כמו לנכה, אני לא, וחוץ מזה, לא בא לי להתחיל לראות את לילה בוכה כאילו האפוקליפסה התחילה" רטן אוליבר.

"למען האמת האפוקליפסה התחילה" אמרה בחיוך משועשע לוקה.

"אוי, נו," רטן אוליבר "אם זה היה אפוקליפסה היה עכשיו ברקע מנגינה מלחיצה."

פתאם התחיל ברקע איזשהו שיר מלחיץ.

כשאני שמעתי אותו בפעם הראשונה הייתה לי צמרמורת, אולי בגלל התמונות.

אוליבר הסתובב מזועזע כשלוקה בוכה וצורחת מצחוק.

"או היי" התקרבה לעברם אליה, עם טלפון ביד, ממנו בוקעת המוזיקה.

היא ראתה שהם מסתכלים לה על הטלפון באי אמון "זה שיר שאני אוהבת" היא אמרה במבוכה.

לוקה התגלגלה מצחוק, ואוליבר רק רב איתה שזה לא אומר כלום.

~•~=^[]^=~•~

לילה ישבה ובהתה בקיר.

קרטר הסתכל עליה בשקט, היא הדאיגה אותו, היא יותר מידי שקטה.

"את בסדר?" הוא שאל אותה בשקט.

היא הזיזה את ראשה באלכסון.

"אין לי מושג" היא הודתה.

הוא חיבק אותה, מודאג, ושם את ידו על ראשה.

הוא הרחיק את ידו בצרחה דקה.

היא רתחה.

"אנחנו הולכים עכשיו לרופא" הוא קבע.

היא נאנחה והתחילה לגמגם "אבל, אבל אני מפחדת מרופאים."

הוא התעלם והלך לחדר שלו, והתחיל לעטוף אותה בבגדים שלו, כדי שלא יהיה לה קר.

היא מחתה, אבל שום דבר לא עזר לה, קרטר נכנס למצב "ביימקס", כמו שלוקה קוראת לזה.

כן, התכוונתי לביימקס מ6 גיבורים.

קרטר עבר אחד אחד ואמר להם שהוא ולילה הולכים לרופא.

ואז הוא הרים אותה שק קמח (כנגד רצונה) והלך כיוון הרופא הקרוב.

~•~=^[]^=~•~

היי♥️ גם פרק קצר...

בכל מקרה, מקווה שאוהבו את השיר, עם כל זה שהוא לא בדיוק חיובי.

דרך אגב, רק שתדעו, שעכשיו, כשסיימתי את הפרק, הייתי אחרי ריצה.

רצתי פעמיים סביב פראק משחקים בשיעור ספורט.

והוא 600 מטר, פעמיים זה 1200

בהשוואה לספורט שעשיתי יום יום זה המון, ואני אוהבת לרוץ, אז השקעתי בריצה הזאת, למרות שזה לא למדידות.

כמעט הקאתי, בגלל שזה המון, כמו שכבר אמרתי, בהשוואה ליום יום שלי, שבו הכי הרבה שאני עושה זה ללכת מהסלון לחדר,
למטבח.

כואב לי כל הגוף, אז אני רוצה לשמוע שאני לא בסדר שזה פרק קצר 😑.

פרק הבא ב320כוכבים/ הצבעות (לא יודעת איך לקרא לזה).

ביי♥️