הפרופסור חייך, זה כמעט מוכן.

הנשק הביולוגי.

אסור שיעלו עליהם.

העונש על זה יהיה חרם משאר המדינות.

הכלכלה תקרוס, האנשים יהפכו עניים, וסין לא תשרוד.

אבל, אם הנשק יצליח בעבודתו, העולם כולו יחלה ויבקש מסין את התרופה, והם יוכלו לעשות מה שירצו.

לבקש כספים, שטחים, מידע, הכל יהיה בידהם.

אבל כמובן שהוא שכח את חוק מרפי.

אם יש אפשרות שזה ישתבש, זה ישתבש, והכל יקרוס כמו מגדל קלפים.

לעזאזל עם חוקי מרפי.

הפרופסור הסתכל על הנוסחה הוורודה שבידו.

עלה ממנה ריח ורדים.

אבל בדיוק כמו ורדים אמיתים, כל היופי והריח הטוב רק דרך להסתיר את הקוצים.

הוא גיחך, ולאט לאט נהפך לצחוק חסר שליטה.

הוא יהיה המלך, כולם יראו וייראו, ויוכרחו להריע.

לו, אך ורק לו.

הוא שם את הנוסחה על השולחן. והלך לכיוון התרופה שהכין.

הוא שם אותה בתוך כספת שאי אפשר לפתוח, או לחתוך, והסתיר אותה.

טראח.

הוא הסתובב במהירות.

כל כך מהר, שהנוסחה הספיקה להישפך על ידו.

זה מה שקורה כשלא שומרים על דברים.

הוא רץ למקום מסתור התרופה.
.
.
.
.
.
.
.
הוא לא הספיק.

ועוד יותר מזה, הוא טעה בנוסחה.

~•~=^[]^=~•~
ראש ממשלת סין ישב על הכיסא שלו.

מחכה לשמוע מה התקדמותו של גין עם הנוסחה.

נגמרה לו הסבלנות.

הוא לקח את הטלפון והתקשר.

הטלפון עם גין היה בנוי ככה שלא צריך לחכות שיענו.

ראאאאאההההההה!!!

ראש הממשלה הרחיק את ראשו בבילבול.

והחזיר את הטלפון לאוזנו.

"פרופסור?"

"או, אדוני, אתה לא תאמין לי, אבל הנוסחה התגלתה כמשהו בהרבה יותר טוב ממה שחשבנו"

"למה אתה מתכוון?"

"אני מתכוון שאם לא תתן לי סכום של 1000000000, אז אני מניח שהעולם די יתמוטט, החלטה שלך, קח תזמן"

ראש הממשלה קפא והתחיל להזיע למרות הקור.

"גין, אין לי זמן לשטויות, מה קרה לנוסחה?"

"היא הפכה למשהו טוב בהרבה, כדאי לך לצאת לכיוון המעבדה, אראה לך"

"אני לא בא, אז אל תתארגן למסיבת תה"

ראש הממשלה ניתק ורץ לדלת.

הייתה לו הרגשה רעה, רעה בלשון המועטה.

הוא לקח 4 שומרי ראש, והלך איתם לכיוון המעבדה.

הם צפו בגין, הפרופסור מהחלון.

הם לא ציפו למומיה שעמדה שם.

המומיה עמדה בתכריכים אדומים כדם, כשרק הפרצוף חשוף, ונתן לראש הממשלה ולשומרי הראש שלו לראות את הפנים השחורות כזפת, חלקות וחדות כמו חרס שבור, קירחת, העיניים שלה היום שחורות עם ניצוץ אדום באמצע, גופו היה חסון, לא כמו שהיה לגין, שבקושי הצליח להרים כוס מים אם הייתה מלאה עד הסוף.

לא הטיפוס שהייתם רוצים לפגוש בגלידריה.

בעיקר לא בזמן שאתם כבר מחזיק את הגלידה, ואז כמו בסרטים, אתם מפסיק לאכול ומסתכלים עליו בפחד בזמן שהגלידה שלכם נופלת, והנה הלכו לפחות 15 שקל.

אני לא בקיאה במחיר הגלידה, רדו ממני.

ראש הממשלה ושומרי הראש צרחו כמו ילדות קטנות.

תיקון טעות, רק ראש הממשלה, שומרי הראש למדו לשמור את רגשותיהם בפנים.

אבל ראש הממשלה לא היה מוכן לקבל את זה שהוא היחיד שצרח כמו ילדה קטנה וטיפשה שאוהבת ורוד ולרקוד.

הם מיהרו להשתיק אותו, שהמומיה לשעבר גין לא ישמע אותו.

ראש הממשלה התקשר למשרד הביטחון, שבאו בשקט והפקידו מאות הגנות על המעבדה.

מה שלא יהיה היצור שהפך גין להיות, אם הוא היה מוכן לדרוש סכום מופקע כל כך של כסף בלי לחשוש, כנראה שזה הפך אותו ליצור חזק מאוד.

עכשיו רק נשאר לחשוב איך גורמים לאנשים לנסות למצוא תרופה ליצור הזה, ואיך ששאר העולם לא יגלה על זה.

אה, וגם איך לשמור עליו בפנים.

                        ~•~=^[]^=~•~
"מה זאת אומרת אתה שוכר אותנו?"
קרא אוליבר, המום.

" מה הבעיה שלך ילד??? מה לא היה ברור במאה הפעמים הראשונות שאמרתי לך את זה?!" צרח ראש ממשלת סין באנגלית משובשת.

"תרגע אדוני," מיהרה לוקה לחטוף את הטלפון ולתפוס פיקוד, "אנחנו פשוט לא מבינים, למה שתרצה אותנו? אנחנו אומנם מוכשרים, אבל צעירים וחסרי ניסיון, ולמה שנרצה לסכן את חיינו כדי להגן על המוניטין שלך ושלא יגלו איזה מעשה חמור עשית?"

"מה ילדה בת 25 יכולה להטיף לי על מעשי?" אמר בזילזול ראש ממשלת סין.

"20," אמרה לוקה בזעם, "מה 20?" הוא השיב בבילבול, "אני בת 20" היא ניסתה לנשום עמוק כדי לא לצרוח "ואני יכולה להטיף לך שנשק ביולוגי זה אחד הפשעים הגדולים בעולם, אני יכולה עכשיו לפרוץ לתוכנה של ראש הממשלה של ארצות הברית, ואולי גם במקרה לכתוב ולספר לו את הסיפור על מה שעשית!"
היא לא הצליחה להתאפק וצרחה בטלפון.

תעשו לי טובה, אל תעצבנו את לוקה. למרות שזה מאוד קשה, היא כמו פצצה מתקתקת, מה יעזור אם תנסה או לא תנסה לעצבן אותה? היא בכל מקרה תתפוצץ.

אחרי שיחה ארוכה. שבסופה ראש ממשלת סין פשוט איים שיעשה דברים נוראים אם לא יקבלו את העבודה.

לוקה התיישבה ליד השולחן הארוך.
אוליבר מצדה האחד, אליה מצדה השני.
מולם ישבו קרטר, גיי ולילה.

לוקה הייתה בעלת עור כהה, אור כמו שחברותיה קראו לו, שוקולדי, שיער מתולתל ונפוח, עם עיניים ירוקות (שלה די הזכירו אצות, אבל לא נדבר על זה עכשיו). היא הייתה גאונת מחשבים, בת 20.

הם ישבו בשקט.

"אני חושב שאנחנו צריכים לעשות את זה. זה אולי גם יציל את ראש ממשלת סין, אבל אם לא נעשה את זה יכול להיות שכל העולם יעלם, או לא יודע מה" אמר קרטר בשקט.

קרטר היה השקט בחבורה, בן 20, הוא היה המנהיג הלא מוכתר שלהם, הוא תמיד היה חושב מחוץ לקופסא, לפעמים צחקו עליו שהוא לא יודע לחשוב בפנים, וזה די נכון, הוא היה כהה עור, מתולתל, ועיניים חומות, לשאלתכם, קרטר ולוקה היו אחים, תאומים, זאת הסיבה למראה הדומה, אבל קרטר היה גבוה מוצק וחזק, ההפך מאופיו, ולוקה הייתה נמוכה וחלשה, וחבריה צחקו עליה שהיא דומה לגפרור, שניהם נמוכים ונדלקים בקלות

גיי ישר קפץ "שילך לחפש ת'חברים שלו, למה שנלך, אני אומר ניתן לעולם להיעלם!"

גיי היה הבאד בוי של החבורה, עד כמה שאפשר להיות באד בוי כשאתה חנון. הוא שנא חוקים, הוא תמיד בנה דברים, אף פעם לא חסרו לו חומרים, טוב, כי הוא תמיד גנב אותם. הוא חיי עם הורים לא מתפקדים, והיה צריך להוציא אותם מחובות, אז כמו שהוא היה אומר 'הממשלה גונבת מאיתנו דברים וקוראת לזה מיסים, אז למה שלא נגנוב גם?' בן 20, הוא היה עם שיער ארוך וחום כהה, עם כובע צמר תמיד על הראש, עיניים חומות, הוא היה שזוף, ואהב להתאגרף.

אוליבר חייך "אם זה בא עם צ'יזבורגר אין לי בעיה"

אוליבר היה שיער שחור, עיניים ירוקות ושזוף,  ההורים שלו גרושים, הוא היה ה'טיפש' של החבורה, והוא היה גאה בזה, בן 20 הוא היה גאון המדעים, הוא קרא מאות חומרים ושינן את טבלת היסודות בעל פה, כולל מיקום. אם תבואו אליו הביתה בצהורים רוב הסיכויים שתעירו אותו והשיער שלו יהיה מבולגן כמו תמיד, כי הוא לא הבין בשביל מה צריך מסרק.

לוקה סגרה את פיה בניסיון לא לתת להגיד כלום, גיי ואליבר ביחד זה מתכון לחפירה, עדיף פשוט לא לענות...

"אולי נגיד לראש הממשלה הזה שימצא אנשים אחרים?" אמרה לילה.

לילה הייתה הכי קטנה, בת 19, היא בת עשירים, שדי היו לחוצים שביתם אוהבת לכימיה, כי זה אומר שהיא חנונית. למזל כולם, לילה הייתה מרדנית, והייתה גאה בזה, תמיד אפשר לסמוך עליה שתגיד את המילה האחרונה ותגיד דבר תינוקי. היא הייתה בעלת שיער ג'ינג'י גלי וארוך, עיניים כחולות, היא שנאה שדיברו אליה כאילו היא ילדה מפונקת.

"הוא לא יהיה מוכן להסתכן בזה שעוד אנשים ידעו על זה" אמרה בעצב אליה.

אליה הייתה בת 20, היא הייתה משקפופרית, היא הייתה רוב הזמן שותקת, לא כי היא בישנית, היא פשוט טוענת שאין לה מה להגיד, היא בלונדינית, עם שיער חלק, עד אמצע הצוואר שלה, עיניים אפורות, עם משקפיים, גאונת מתמטיקה. היא לא הרבתה לדבר על משפחה, או על עצמה, היא העדיפה לשבת ולהקשיב.

"אז... עושים את זה?" שאל בשקט קרטר.

"זה לא שיש לנו ברירה" אמר בכעס גיי.
~•~=^[]^=~•~
הייי, הספר הזה הוא לתחרות התקצירים.
אם אשמח שתקראו גם סיפורים של אנשים אחרים בתחרות בשביל לקבוע מה הכי טוב.

וואו, רק 1235 מילים, חשבתי שאני יצליח יותר😣.

הסיפור מסופר דרך נקודת המבט שלי....

אשמח שתתנו לי 🌟, תודה רבה ♥️ ביי