לפני שנתחיל, בקושי שמתי לב לזה אבל יש לי 40 עוקבים!!!

באמת שאין לי מה להגיד.

לכבוד המאורע הזה, אני מודיעה לכם שאני עורכת את הוויקיפדיה של האחד והיחיד, האליל של כולנו והחבר הבדיוני של חלקנו, ליאו ואלדס.

שמתי לב שבעברית הוויקיפדיה שלו היא בערך שתי שורות וזה עיצבן אותי, אזז אני עורכת אותה.

טוב אני אלך.

תהנו!

***************************************************************

נכנסתי לכיתה. כיתה ז'3. הכיתה הכי טובה בכל בית הספר, לפי המנהלת. הצחקתם אותי. תאמינו לי שבלעדיי הממוצע של הכיתה היה יורד בערך בחמישים נקודות.

"היי, ג'ייסון!" מדיסון בובופיט, ילדה שמעולם לא דיברה אליי קודם, צעקה מהקצה של הכיתה.

"כן?" עניתי, למרות שכבר ידעתי מה היא מתכוונת לעשות.

"מה שלומך?"

"מצויין, מה שלומך?" אמרתי וספרתי לאחור בלב.

"אממ... לא כל כך טוב." שלוש...שתיים...אחת... "תגיד, סיימת את השיעורים לחופש? כי אני לא, ואני לגמרי אשמח להעתיק ממך." הנה זה. ג'ייסון, מה שלומך? אתה יכול להכין לי את שיעורי הבית? ג'ייסון, איך אתה? אתה יכול להגיד לי מה החומר למבחן? ג'ייסון, מה קורה? אני יכול להעתיק ממך? ג'ייסון, ג'ייסון, ג'ייסון, ג'ייסון.

"אני אשמח שלא." עניתי.

"ו... מה אם... נצא לדייט?"

"מדיסון, תקשיבי, אם את רוצה את שיעורי הבית שלך מוכנים, פשוט תגידי לי. זה לא שאני אעשה אותם, אבל לפחות תהיי ישירה. מבחינתי תדחפי אותי לאיזה לוקר, אבל כבר עברו כבר שש שנים בהם אנחנו הולכים לאותו בית הספר ועדיין לא החלפנו מילה. אם את צריכה ממני משהו, פשוט תבקשי, כי כבר איבדת את הצ'אנס להפעיל עליי את הקסם האישי שלך."

"אבל-" היא אמרה, אבל אני כבר הנחתי את התיק ויצאתי מהכיתה. אני מבין למה היא הייתה מופתעת. אף אחד לא מסרב למדיסון בובופיט. היא ילדה ג'ינג'ית גבוהה, עם נמשים שמכסים את כל הפנים שלה. חלק מהבנים חושבים שהיא יפה. אני חושב שהיא נראית כאילו ריססו אותה בצ'יטוס.

ירדתי במדרגות המלוכלכות של בית הספר. חלק מהבנים בכיתה שלי שיחקו כדורסל במגרש. הגבוה והבולט מבניהם היה האנטר בובופיט, אחיה של מדיסון. הוא לומד בשכבה מעלינו, ומאז שהוא הגיע לגיל 13, הוא חושב שהוא מלך העולם. הקול שלו, שמשתנה ונשבר כל שלוש שניות, מעיד אחרת.

"היי, צ'ייס! תצטרף אלינו!" הוא אמר בחברותיות מזוייפת, "זה לא שתשפיע על מאזן הכוחות." הוא אמר. עכשיו, אתם בטח מדמיינים מגרש מלא בילדים מטומטמים, גדולים וצוחקים, אולי את קראב וגוייל עומדים מאחורי האנטר, בדיוק כמו בסרטים, אבל זה לא מה שקורה במציאות. אף אחד לא שמע, ולאף אחד לא היה אכפת. חוץ מלי. אני יודע שאני רזה בצורה כמעט לא טבעית, ורמת הכושר שלי שווה לזאת של  כורסה. אני לא צריך איזה ילד מרוסס בצ'יטוס (וחצ'קונים) בגיל הטיפש - עשרה שיגיד לי את זה.

אחד הדברים שהכי מעצבנים אותי הן נקודות רגישות, ולצערי, האנטר וננסי ידעו לפגוע בהן בול. כמעט כאילו הם יושבים לי בתוך הראש, שומעים את כל הדברים שאני שונא בעצמי ורושמים לעצמם פתקים. אני די בטוח שהם הבנים של אפולו, אל הקשתות. האמת, לא. דוד וויל הוא בן אפולו, והוא נראה הרבה יותר טוב משניהם. והוא כבר בן שלושים ואחת.

"אני דווקא חושבת שהוא ישפיע." קול מוכר אמר מאחוריי.

"זואי! את נראית מצויין היום... " האנטר אמר. כבר שלוש שנים שהוא מאוהב בזואי, ושלוש שנים שהיא מסרבת. לא ראיתי אף אחד מסרב בכזאת נחרצות אף פעם. זואי היא המודל שלי לחיקוי בנושא הזה.

"ובדרך כלל?" זואי אמרה ונתנה להאנטר סטירה, "אני לא אצא איתך גם אם תהיה הבן האחרון בכדור הארץ."