ג'ייסון| אני מנסה לא למות
אף פעם לא רבתי עם אף אחד. לא כולל ריבים על המשמעות של פואמות ושירים בשיעורי ספרות, כי משום מה, המורה אף פעם לא אוהבת את הדעות שלי. אולי בגלל שהן לא מתאימות למערך השיעור שהיא תכננה. מה שאני מנסה להגיד, בעצם, זה שאף פעם לא הכיתי אף אחד. אפילו לא סטירה אחת. עד עכשיו. טוב, לא באמת הכיתי בן אדם, הכיתי רובוט, אבל זה עדיין נחשב - כי הוא נלחם בי והיה מסוגל לזוז. בקיצור, אין לי הרבה ניסיון במכות/ שימוש בכלי נשק/ שימוש בכוח, ולא בדיוק עזרתי בקרב על ליאולנד.
לפעמים אני רוצה להיות כמו אבא שלי. מכונת קרב משומנת, עם חרב לפקודתי וכוח אינסופי שרק מחכה שאשחרר אותו. אני רוצה שאנשים יפחדו ממני, ולא להיפך. לעמוד זקוף, עם חצי חיוך מלא ביטחון עצמי על הפנים. הייתי רוצה להיות הבחור הזה, אבל כרגע, לצערי הרב, אני ממש לא, ואני מרגיש כאילו אני עומד למות בכל רגע.
"ג'ייסון, אתה בוכה?" זואי שאלה.
"די... פשוט די."
"זואי, ג'ייסון צריך קצת זמן לעצמו." אמא שלי אמרה, "ואנחנו חייבים לכם כמה הסברים. הדברים האלה שראיתם עכשיו... הם לא הרובוטים של ליאו. הם אידולונים. כמו... רוחות רפאים יווניות שרוצות להשתלט על כל דבר שזז, או שיש לו פוטנציאל לזוז. אתם כבר יודעים שכל סיפורי המיתולוגיה הם אמיתיים, ושאנחנו בנים של אלים יווניים... אבל לא בדיוק סיפרנו לכם על הצד הקשה בכל העניין."
"למה את מתכוונת? אנחנו יודעים על מסעות החיפושים, אנחנו יודעים על לוק, על קרונוס, אוקטביאנוס, גאיה, הקיסרים הרומיים, ילדי משק הבית הקיסרי, שני המחנות... אנחנו מוכנים לכל אלו!"
"דברי בשם עצמך, זואי. אני לא מוכן לסכן את חיי בשביל נבואה מטופשת, אמיתית ככל שתהיה. "
"ג'ייסון -"
"לא לזה התכוונתי, ג'ייסון. התכוונתי לכל מה שתצטרכו להקריב."
"מה בדיוק?"
"ביום ההולדת השני שלכם, לפני עשר שנים בדיוק, רייצ'ל אליזבת' דר דפקה על דלת הבית שלנו."
"רייצ'ל האורקל?" זואי שאלה.
"בדיוק. רייצ'ל האורקל. היא אמרה שהיא רואה מן כתם לא ברור בעתיד שלכם, ושהיא מרגישה ממנו רגש אחד ברור: נקמה. כשהייתם בני חמש, אלה ההרפיה נזכרה בנבואה שהיא קראה."
"מה אומרת הנבואה?"
"לצערי הרב, אני זוכרת אותה בבירור.
'כמו האב, כך הבת, וכך גם הבן.
השתקפות במראה, חקוקה באבן.
בשביל שנסלל עליהם לשוב ולפסוע,
כשרוחות העבר יתחילו בגוף לצלוע.
כמו האב, כך הבת, וכך גם הבן.
השתקפות במראה, חקוקה באבן.
יעברו במסלול הקשה מכל,
עד שרשעים יחליטו למחול.
כמו האב, כך הבת, וכך גם הבן.
השתקפות במראה, חקוקה באבן.
קורבן גדול עליהם להקריב,
כדי לגרום לרשעים להקשיב.
כמו האב, כך הבת, וכך גם הבן.
השתקפות במראה, חקוקה באבן.
מגורל זה אין דרך לחמוק,
ובשביל חייבים לדבוק.'
שיננתי את הנבואה בעל פה מאז שרייצ'ל הגיעה. חיכיתי ליום המתאים להגיד לכם, אבל - "
"היום המתאים לעולם לא הגיע, ועכשיו אנחנו צריכים להתכונן למסע חיפושים."
"מה זאת אומרת?"
" 'רוחות העבר יתחילו בגוף לצלוע' - האידולונים. הם אותם אידולונים שתקפו אתכם על הארגו 2, נכון?"
"אני די בטוחה שאתה צודק, ג'ייסון. ולצערי הרב, אתם בהחלט תתחילו מסע חיפושים בקרוב." אמא שלי אמרה.
"א-אני לא מוכן." אמרתי. למה, בשם האלים? למה עכשיו? בקרב מול האידולונים, הספקתי לשבור את הרגל שלי (וכמעט למות), אני לא יכול לדמיין מה יקרה בקרב אמיתי. בקרב נגד אחד הנבלים שאמא ואבא שלי נלחמו מולם. מול המינוטאור, או קרונוס - אלים, בכלל לא חשבתי על העובדה שאני אצטרך להילחם במפלצות ויצורים מיתולוגיים אמיתיים. אני בקושי מסוגל לעמוד מול האנטר בובופיט, או להרים את היד כדי לשאול שאלה בכיתה, איך אמור להיות לי כל מה שדרוש בשביל לעמוד מול כל היצורים שההורים שלי נלחמו בהם?
"ג'ייסון, אני לא יודע אם זה מעודד אותך, אבל גם אני לא הייתי מוכן. אני לא נולדתי עם אנקלומוס ביד או עם היכולת להרוג את המינוטאור בידיים חשופות. אנף אחד לא נולד גיבור. אבל אתה יכול לבחור - אם לעמוד מהצד, או להקריב מעצמך, ולהפוך לגיבור."
"אבא... אני לא מוכן להקריב מעצמי. אני לא מוכן להיות גיבור או שום דבר קרוב לזה. אני... תסתכל עליי, אבא. אני נראה כמו גיבור? כמו חצוי למופת, שיביס מפלצות וירצה את זאוס?"
"למען האמת, ג'ייסון... לא. אבל אני בטוח שגם הרקולס לא נולד עם שרירים. אתה רק צריך להתאמן, להאמין בעצמך... ולנסות. פשוט לנסות."
"אבא, בינתיים, הדבר היחיד שאני מנסה הוא לא למות. אני עייף, ומרגיש שאני עומד להתעלף בכל שנייה."
"ובידיוק ככה הרגשתי במסעות החיפושים שלי. ככה מרגיש כל חצוי. תשאל את דודה הייזל - היא הקיאה על ארגו 2 בערך כל שתי דקות. וגם דוד ג'ייסון, שאתה קרוי על שמו - התעלף כמעט כל יום, וחוץ מזה, אני יודע שאתה בוודאי לא תאהב לשמוע את זה, זה משפט מאוד קשה - אבל אין לך בדיוק ברירה. גם אם אתה לא מוכן להיות גיבור או שום דבר קרוב לזה, האלים מצפים ממך שתהיה כזה, ואין לך שום דבר לעשות כדי למנוע את זה. אז אתה צריך לשרוד את המסע - כל יום מחדש." אבא שלי אמר, ועד כמה שלא נעים לי להודות בזה, הוא צדק. גם אם אני לא מסוגל להיות גיבור, גם אם אין לי את השרירים של ג'ייסון גרייס, זה מה שמצופה ממני עכשיו, ולמרות שאין לי שום רצון כזה - אני חייב לעמוד בציפיות.
"בסדר. אני מוכן."
"מצויין... כי בדיוק הגענו." אבא שלי אמר, ובדיוק באותו הרגע התקרב למכונית שלנו מישהו. טוב, לא בדיוק מישהו. חצי מישהו וחצי סוס.
"פרסי ג'קסון... חשבתי שיעברו שנים עד שאראה אותך שוב." האיש, או בעצם - הקנטאור, אמר, והבעה מלאת צער עלתה על פניו הרגועות. נראה שפניו היו רגילות להתקמט בהבעות עצובות כאלו ואחרות. לא רק צער היה בפנים שלו. הייתה בהם גם השלמה, עם מה שנראה כמו גורל אכזר.
"גם אני חשבתי בדיוק את אותו הדבר."
"אנחנו מתכננים תוכניות ואלות הגורל צוחקות לנו בפרצוף..."
"בדיוק."
"אני מניח שאתה פה בשביל הילדים?"
"כן... הילדים."
"אני מצטער לשמוע."
"ליאו הוא האחד שצריך להצטער עליו. הבית שלו נהרס לחלוטין."
"בידי איזו מפלצת, פרסי?"
"אידולונים."
"אידולונים? אתה בטוח?" הוא גירד בזקנו.
"כן, למה?"
"זה משנה את כל מה שחשבתי... ומאשש כמה מהדברים שבגללם חששתי." הוא לקח נשימה עמוקה, והקמטים העמוקים שעל פניו נעלמו לרגע, "בואו, ילדים. גם אתם, פרסי ואנבת'. יש כמה דברים שאני חושב שכדאי שתדעו." כירון אמר, ואמא ואבא שלי יצאו מהמכונית. זואי יצאה גם היא, ונראה שכולם חוששים. מעולם לא ראיתי את אבא שלי ככה. בלי חיוך על פניו, רק הבעה ריקה. הפרטים התחברו במוחי, והתחלתי להבין מה עומד לקרות. הצלחתי לחשוב רק על משפט אחד.
"אוי ואבוי."
Bạn đang đọc truyện trên: AzTruyen.Top