הוא הרס הכל. כל היום הזה יכל להסתיים בצורה כל כך יפה, אבל הוא בחר להחריב אותו. הוא בחר להכריז "אני אוהב אותך" בדייט הראשון. זה מרתיע אותי, גם עכשיו, כעבור שלושה ימים.

הוא התקשר אליי כמה פעמים. ביקשתי ממנו לתת לי זמן. הכל היה יכול להיות כל כך מושלם עם טד, אבל בדיוק באותה נקודה שבה הוא הצהיר על אהבתו אליי, נזכרתי. חזרתי למציאות. כל אותו יום היה עבורי כמו אשליה, חלום. אבל הוא החזיר אותי למציאות, להבנה של – מה לעזאזל אני עושה? בחלומות הכי פרועים שלי לא דמיינתי שזו תהיה הצורה שבה אתנהג עם בחור שרק הכרתי. כל כך רציתי אהבה, אבל אולי אני באמת לא מוכנה אליה אם ככה אני מגיבה כשהיא מגיעה. אמנם היא לא קרתה לי עדיין, אבל עבורו, עבור טד, היא כן קרתה. המחשבה הזו רודפת אותי.

איך הוא יכל להגיד את זה? הוא הרי לא מכיר אותי. אולי הוא לא מי שחשבתי שהוא. אולי הוא לא בשבילי. אולי אני צריכה להפסיק עם זה, לפני שזה יתדרדר. לא הרשתי לעצמי להפתח ככה עם בני המין השני כל החיים שלי כמו שנפתחתי בתקופה האחרונה. ואיתן. עם איתן סיימתי לחלוטין. אני לא יכולה להגיד שאני אדישה לגמרי לעניין. העובדה שיצאתי בכלל לדייט עם טד היא חלק מה"התרפאות" שלי מאיתן. קשה לי לחשוב על כך שסיימתי את הקשר הזה בנינו, ביני לבין איתן, אבל חשבתי שאולי, רק אולי, טד יצליח להשכיח ממני את איתן. והוא הצליח. הוא הצליח עד שהוא אמר את זה. עד שהוא אמר שהוא אוהב אותי.

אני יושבת עכשיו מול קלואי וניק בדירה המשותפת שלהם. הם יודעים שמשהו קורה, אבל הם לא יודעים על טד. עדיין לא. אני צריכה הרבה אומץ כדי לספר להם מה קורה, אבל אני בכל זאת מסרבת לשתות מכוס היין שמונחת למולי. האומץ צריך להגיע ממני, בזכותי, ולא בזכות האלכוהול.

"אנחנו מחכים." קלואי מעירה לבסוף. הדירה שלהם נמצאת בקומה התשיעית, ומחלון הראווה אפשר לראות את התנועה של ניו-יורק בשעות הלילה המאוחרות. כדי לגור בניו יורק צריך להתרגל לצלילים הבלתי פוסקים שלה, ובשלב מסוים אתה אכן מתרגל ואפילו אוהב את מה שאתה שומע. שלושתינו יושבים על אדן החלון הרחב ומביטים אל מחוץ לבניין. סירנות של משטרה נשמעות מלמטה ואני חוזרת למציאות.

"קלואי, את זוכרת את טד? הבחור שהתחיל איתי? הבחור שהחזרתי לו את התמונה שלו?" אני מפנה את השאלה אל קלואי, והיא מחזירה אליי מבט בהנהון קל.

"הוא הגיע לספרייה שלנו. במקריות. הוא קנה מתנה לאיזו משהי, אז דיברנו ו... החלטתי לתת לו את המספר שלי." קלואי לא יודעת על איתן וזה הופך את כל העניין לקל יותר. לסודות יש יתרונות לפעמים. היא מוחאת כפיים וניק מחייך. שניהם מרוצים כי סוף-סוף אני פועלת כדי להשיג את מה שאני רוצה. אבל זו בדיוק הבעיה, כי עכשיו, בנקודה הזו, אני כבר לא יודעת מה אני רוצה.

"יצאנו לדייט." אני פשוט אומרת את זה. אני לא מספרת לה על הפעם ההיא, הפעם היחידה שבה טד ואני נפגשנו בדירה שלו והתנשקנו. את זה אני שומרת לעצמי. קלואי מתרוממת במידיות. היא הולכת לעשות הצגות וזו קלואי וזה בסדר, כי זו קלואי, קלואי שלי, ולכן בחרתי בה – אפילו שלפעמים היא יכולה להיות דרמה קווין. היא שמה ידיים על הראש ואני יודעת, אני יודעת, שעומדת להגיע התפרצות בנוסח קלואי מקגוויר בעוד כמה רגעים.

"איך לא סיפרת לי?" היא צועקת. אני מתעלמת. בדרך כלל, כשהיא מתנהגת ככה, פצצת רעש מתקתקת, אני מתעלמת. אני לא נגררת לסערה שהיא יוצרת. אני נשארת בשקט שלי.

"קלואי. מותק. את חייבת להרגע." ניק מעיר מהצד. שנינו טיפוסים די שקטים, אבל את ניק קלואי הצליחה לשנות.

"אבל יש בעיה." אני אומרת בזמן שקלואי מתיישבת בחזרה. "הוא אמר לי, בדיוק במילים האלו, 'אני אוהב אותך'. אני לא צוחקת. אחרי שהוא אמר את זה אמרתי לו שאני צריכה ללכת."

"רגע," קלואי מניחה יד אחת על הברך של ניק. "רגע! אבל זואי, אולי הוא התכוון לזה כמו... אני מחבב אותך? כמו אולי, אני אוהב אותך בשביל פגישה שנייה, ולא כמו, אני אוהב אותך-אני אוהב אותך." היא פוערת את עיניה. זה מחזה די משעשע, אבל אני שומרת על איפוק.

"לא יודעת, לי הוא נשמע די רציני. כאילו הוא כבר בונה מעכשיו על חתונה. זה היה... טיפה קריפי." אני עוצמת את עיניי ונזכרת בטעם הנשיקה שלנו. הוא הכין פלייליסט של לנה דל ריי בשבילי. אני חושבת. "אולי אני פשוט לא מוכנה לזה? אני לא מוכנה להכרזות כאלו."

"זואי, זואי, זואי. את אולי לא זוכרת, אבל ניק אמר לי שהוא מטורף לי על התחת בפעם הראשונה שהוא ראה אותי. זה, בערך, פי מליון יותר נורא מ'אני אוהב אותך' קליל." קלואי מביטה בניק באשמה וזה בדיוק העניין. תמיד אני הופכת את הדברים למסובכים יותר. הכל כל כך קל בשביל אחרים, ורק בשבילי ביטוי קטן שיוצא מפיו של טד הוא אסון גדול.

"את אהבת את זה! את אהבת שמעירים לך על התחת." ניק אומר והם מפספסים את הנקודה. "אבל זואי, היא צודקת. הבחור בסך הכל... נסחף. את לא צריכה לפסול אותו בגלל זה. את צריכה להיות מוחמאת. מצאת חן בעיניו."

מצאתי חן בעיניו. אני מוצאת חן בעיניי הרבה אנשים ואת זה אני יודעת, כי אומרים לי את זה, כי לאנשים קל להסתדר עם אנשים שקטים שלא עושים הרבה בעיות, אבל הוא – טד, טד התכוון למשהו אחר. הוא אוהב אותי.

אני מבולבלת. טד מצא חן בעיניי. הוא בדיוק מה שחיפשתי. הוא הסיח את דעתי מכל העניינים האחרים. אולי זה מטופש, אבל הרגשתי כאילו הייתה לנו מציאות אחרת, משלנו, בזמן שהיינו ביחד.

"אני לא יודעת מה לעשות." אני מצהירה. אולי כוס יין לא תזיק לי. אני לוגמת וטעם האלכוהול גולש במורד גרוני, דבר שגורם לי להזכר בטעם של טד בנשיקה הראשונה שלנו.

קלואי רוכנת לעברי, ואני יודעת שברגע זה היא הולכת להגיד לי בדיוק מה לעשות; "זואי, אהובה, את פשוט צריכה להרפות את השרירים ולזרום. טד הוא בחור נחמד ולבחורים נחמדים יש נטייה להסחף, והוא צודק, כי את אכן בחורה מאד מרשימה. אל תשפטי אותו. תני לו נסיון." לא קשה לשכנע אותי, אז אני מסכימה עם קלואי. חוץ מזה, לקלואי יש נסיון. היא לא תגיד לי לעשות משהו אם היא לא בטוחה במאה אחוז שהוא הדבר הנכון לעשות. אז אני זורמת. אני מרפה את השרירים.

"תתקשרי אליו עוד הלילה." היא אומרת. היא קובעת. אני אקשיב לה הפעם, כי אולי בתוך תוכי אני באמת רוצה את הקשר עם טד. אולי נלחצתי לשווא. הם צודקים. כנראה שלא קראתי נכון את הסיטואציה. טד בסך הכל ניסה להגיד שהוא מחבב אותי, וזה בסדר, כי גם אני מחבבת אותו.

בשעה שתים עשרה בלילה אני מוצאת את עצמי שוכבת במיטה בחדרי ובוהה במסך הפלאפון שלי. אני חוששת להתקשר אל טד, במיוחד אחרי איך שהתנהגתי אליו. עזבתי אותו באמצע הדייט ולא הסכמתי לדבר איתו לאחר מכן. אולי הוא בכלל לא מעוניין לדבר איתי יותר. אולי הוא עבר הלאה. הרי עבר יום שלם והוא לא התקשר אפילו פעם אחת. אני טיפשה.

אני אעשה את זה.

אני מחייגת אל המספר של טד, והוא עונה לאחר כמה צלצולים. הקול שלו עמוק, עייף. הוא נשמע... מותש.

"זואי?" בכל זאת, כשהוא אומר את שמי, מתפלח לקולו שמץ של תקווה.

"היי טד." אני נושכת את שפתי. המיטה הופכת להיות בין רגע סבך של שמיכות וכריות. אני משנה תנוחות. אני חוששת. חוששת מהתגובה שלו.

"מה קורה?" הוא שואל. "הכל בסדר?" הוא נשמע מודאג.

"כן. הכל בסדר. רציתי לדבר איתך. אתה יודע, אחרי... מה שקרה."

"כן, זואי. רק רציתי להגיד לך שאני מצטער. זאת אומרת, אני לא חוזר בי. אני פשוט... לא התכוונתי לזה ככה. אני מחבב אותך, זואי. אני רוצה שנמשיך לצאת."

"אתה גם מוצא חן בעיניי, טד. התגובה שלי... הייתה טיפה מוגזמת. אתה צודק. כנראה שלא קראתי אותך נכון." הקול שלי רועד. הוא בטח שם לב לזה, אבל הוא לא אומר דבר בתגובה. הוא לא מגיב אבל הוא כבר אמר את כל מה שאני צריכה לשמוע; הוא רוצה להמשיך לצאת. הוא נותן לי נסיון ואני נותנת לו נסיון. הפעם בלי הצהרות מיותרות.

"זואי, בואי אליי מחר לחנות בערב. אני אקח אותך. זו תהיה הפתעה. זו תהיה מחוות התנצלות." טד אומר ואני מסכימה. אולי הוא בכל זאת לא הרס הכל. אולי הוא מסוגל לתקן הכל.

וככה עושים את זה. הרי, בשביל אהבה צריך להתאמץ. בשביל אהבה צריך לעשות הקרבות. אני רוצה אהבה. אני לא מתנדנדת יותר – אני אלחם עליה בשיניים. אני נותנת לנו צ׳אנס. אני נותנת צ׳אנס לאהבה.

—————

אני יודעת, אני יודעת. זה היה פרק קצרצר. מצטערת. אפצה אתכם בפעם הבאה!

אבל לבינתיים, אשמח מאוד מאוד (!) לתגובות מכל סוג שהוא. ביקורות, תיקונים, פירגונים... מה שבאלכם.

יום טוב :)