הוספתי לפרק הזה את השיר Carmen של לנה דל ריי. יש לזה משמעות שארחיב עליה בסוף, אבל לבנתיים – מקווה שתהנו מהשיר ומהפרק :)

——————

אני לא מצליח להאמין.

אני לא מצליח להאמין.

אני לא מצליח להאמין.

זה המשפט שחולף במוחי בחזרתיות פעם אחר פעם כמו מנטרה בזמן שאני נוסע, צופר, חופשי, בכבישי ניו יורק. אף אחד ושום דבר לא יעצור אותי עכשיו. אני בהיי לעזאזל. כשאני מלקק את השפתיים אני עדיין יכול לטעום את הטעם של זואי וזה טעם של דובדבן ואלוהים, אלוהים, עכשיו אני המעריץ הכי גדול של דובדבן. אני עוצר בצד הכביש וזה מקום שאסור לעצור בו את הרכב אבל נחשו מה? לא אכפת לי, אז אני מחייך ומנופף לנהגים הנרגזים שצופרים לי והם על הזין שלי.

חנות הפירות והירקות קורצת לי ואני נכנס בזמן שאני מזמזם את השיר "high by the beach" של לנה דל ריי. אני בוחר בשיר הזה כי זואי סיפרה לי שהיא אוהבת את לנה דל ריי. היא ההשראה שלה ועכשיו היא גם ההשראה שלי ואני הכנתי לכבודה פלייליסט שלם של לנה דל ריי ברכב. המוכר בחנות צוחק עליי כי אני מהחארות ששרים לעצמם בקול וזה אני עכשיו; קבלי אותי, ניו יורק. אני קונה חבילה שלמה של דובדבנים ואני טועם אחד בדרך לרכב אחד ואני טועם את השפתיים של זואי. עוד מעט אני באמת אזכה לטעום את השפתיים של זואי, כשנשב בפארק על הספסל בעיקול, לצד דוכן הגלידה.

אני מדמיין את הידיים שלי על הצוואר שלה וזה מענג לחשוב על זה. זו היצירה הכי יפה שתראו, למרות שאף אחד לא ייזכה לראות ולהרגיש, כי זה שלנו, רק שלנו. ואם אי פעם חשבתי לעצמי מה זו אומנות אז עכשיו אני יודע; זה אומנות. בדיוק זה. זואי ואני. הידיים שלי על הצוואר הלבנבן שלה. השפתיים שלנו. הרגליים הנוגעות. אנחנו יצירת אומנות מזויינת ופיקאסו עבד על כולם.

אני מתחיל לנסוע שוב והפעם זה רציני, כי בעוד חמש דקות אני אגיע לבית של זואי ואני כבר לא יכול לחכות. לנה דל ריי שרה אליי מהרדיו ואני לעולם לא אשכח אותך עכשיו, לנה. אני מקפיץ דובדבנים אל תוך פי ואני צריך להזהר כי גם זואי צריכה לטעום וככה זה בזוגיות; מתחלקים. הופכים להיות אדם אחד. אנחנו אמנם לא זוג, אבל אנחנו בדרך לשם, אנחנו בדרך לשם כי זואי הסכימה לצאת איתי לדייט. ההשפלה הכי גדולה שיכולתי לעשות לאיתן היא לקחת את זואי לדייט בדיוק באותו מקום שבו הוא וזואי היו בדייט ועשיתי את זה כי אני מניאק. אני מניאק, זואי, אבל לא אלייך.

אני מגיע לבית שלה והנה היא, שם, עומדת מאחורי שער הבית. היא לבושה בחולצה גדולה שמסתירה את המכנסיים הקצרצרים שלה. היא ילדה טובה כי לא הייתי צריך להתקשר אליה או לצפור לה והיא בטח מקדימה תמיד לכל אירוע. היא מהססת לרגע. היא לא בטוחה שזה אני, אבל אני פותח את החלון והיא מחייכת אליי וזה אפילו יותר טוב מלזכות במליון.

היא עושה עיקוף סביב הרכב כדי להגיע למושב לצדי וכשהיא נכנסת, אלוהים, כשהיא נכנסת אני מריח אותה. סוף-סוף. היא אוהבת שוקולד אבל יש לה ריח של וניל והיא שיקרה אבל אני לא יכול לשאול אותה בנוגע לעניין כי אני עקבתי אחריה. אני עקבתי אחריה והיא לא יודעת.

"היי." היא צוחקת והיא סיפרה לי שכשהיא מובכת היא צוחקת. לנה דל ריי שואלת האם אני אמשיך לאהוב אותה גם כשהיא כבר לא תהיה צעירה ויפה, והתשובה היא כן! כן, זואי, אני אוהב אותך, גם בעתיד, גם כשלא תהיי צעירה ויפה, אבל זה לא יכול להיות, כי את, זואי, תשארי יפה לנצח, ובזה אני מאמין יותר מאשר שאני מאמין באלוהים.

"היי." אני משיב והיא שמה לב לדובדבנים.

"אפשר?" היא מצביעה והיא לא מבינה שקניתי אותם בגללה, בשבילה. ואז היא גם שמה לב למוזיקה. "וואו, לנה דל ריי? זה מתוכנן או שזה בסך הכל צירוף מקרים?"

"קודם כל, בטח שאפשר." אני עונה בשלווה וחבל שאני נוהג עכשיו. "דבר שני, זה צירוף מקרים, אבל אם תרצי יש לי גם פלייליסט של לנה דל ריי." אני משקר, אבל למען מטרות טובות.

"ברור שאני רוצה!" היא כמעט נחנקת מדובדבן. הדייט אפילו לא התחיל והוא כבר הרבה יותר טוב מהדייט שלה עם איתן.

יד אחת שלי מונחת על ההגה ויד שנייה על הרדיו ואני מתעסק איתו ומזייף את הפעלת הפלייליסט של לנה דל ריי, למרות שהוא כבר פועל. השיר הבא של לנה מתנגן וזה "כרמן" והיא כרמן, כרמן הקטנה שלי.

אנחנו נוסעים ולזואי יש משחק; בכל פעם שיש פקק היא מנופפת לרכב שלצידנו. המטרה היא לספור כמה פעמים נופפו לה בחזרה. אנחנו בדרך כבר רבע שעה וכל נוסע שהיא נופפה לו החזיר לה שלום. זה לא מפתיע אותי בכלל. היא מקסימה. היא הורגת אותי. אנחנו לא נוגעים אחד בשנייה וזה בסדר כי רק התחלנו לצאת והיא רק התנשקה בפעם הראשונה לפני שבוע, איתי.

"על כמה ניפופים אנחנו עומדים?" אני שואל כשאנחנו כבר כמעט מגיעים.

"אנחנו? אתה לוקח קרדיט על העבודה הקשה שלי?" היא מתחילה לשחק איתי וזה סימן טוב. אני אוהב את זה.

"אל תתחצפי." אני אומר וזה גורם לה להסיט במידיות את המבט אליי. זה מפתיע אותה? אני לא יודע מה פשר המבט שלה אבל אז היא מדברת.

"סליחה." היא מחייכת והיא באמת משחקת איתי והיא מהמתנצלות ואיזה כיף לי, איזה כיף לי. אני נמנע מלהשוות אבל היא כל כך הרבה יותר טובה מסיארה כי סיארה פשוט הייתה צועקת משהו בסגנון – "סליחה? אל תתחצפי? אל תגיד לי מה לעשות! מי אתה בכלל!" ואני כל כך שונא את סיארה בנקודה הזו ואני כל כך אוהב את זואי.

אנחנו מגיעים. אני מחנה את הרכב בחניון מסודר. זואי מביאה איתה את חבילת הדובדבנים והיא כמעט חיסלה אותה לגמרי. אני מסתכל ונשארו עוד עשרים דובדבנים בערך. זו הייתה הברקה מצדי להביא דובדבנים וחבל שזואי לא שמה שוב את הליפסטיק האדום. היא נטולת איפור, יפה באופן טבעי בזמן שאור השמש מונח עליה בדיוק בזווית הנכונה כשהיא צוחקת. אני לא שם לב למה היא צוחקת אבל אז אני רואה שאפילו מדובדבנים היא מצליחה להתלכלך והנה, האף שלה אדמדם מדובדבן.

"הנה, תני לי." אני מרגיש כמו מתוך סרט מחורבן וזה קיטשי בצורה מחרידה אבל אני רק רוצה לגעת. אני מעביר אצבע על האף הסולד שלה והכתם האדום נעלם; עכשיו הוא על האצבע שלי ואני מלקק אותו והפרי האהוב עליי זה דובדבן.

אנחנו מגיעים אל אותו ספסל והמקום הזה יהיה חרוט אצלי בזיכרון לנצח בגלל שלוש נקודות ציון; הפעם הראשונה שבה ראיתי את זואי, הפעם שגרמה לזואי להגיע להחלטה הסופית לחתוך מאיתן, ולבסוף, היום – הדייט הראשון שלי ושל זואי.

מוכר הגלידה הוא אותו מוכר מהפעם הקודמת והפעם אין תור של ילדים צועקים. האנשים היחידים שממלאים את הפארק הם עובדים שמגיעים הנה מהבניינים הגבוהים שלהם כדי לאכול ארוחת צהריים מקופסאות. אנחנו מתיישבים על הספסל וזואי הספיקה לסיים את כל קופסאת הדובדבנים. אני לא יכול לכעוס עליה אבל הלוואי שהיא הייתה משאירה לי דובדבן אחד.

"אכלת יותר מדי דובדבנים." אני מעיר והיא מרימה אליי עיניים.

"זה אומר שלא מגיעה לי גלידה?" היא שואלת ומה היא מנסה לעשות פה? לשגע אותי? זה בהחלט מחרפן אותי כי היא רק גורמת לי להתאהב בה יותר ויותר ואני לא מבין מה השתנה בה, אבל היא אחרת; פחות ביישנית. יותר נועזת.

"חשבת שמגיעה לך גלידה?" אני מגחך. "ממש לא."

"מה?" היא שואלת בבלבול. "אבל למה?"

"קודם כל, נערה צעירה, את התחצפת במכונית." זה המשחק שלנו. זה מרגש. "ודבר שני, את סיימת את הדובדבנים. אבל לזה יש פתרון."

היא מסמיקה. "מה הפתרון?"

"אני יכול לטעום את הדובדבנים מהשפתיים שלך." אני אומר ואני בהחלט יכול ואני בהחלט רוצה אבל זה לא ייקרה כי היא מחליטה שלא והיא קובעת; היא מלקקת את השפתיים כך שלא ישאר לה אפילו טיפת טעם של דובדבן עליהן.

"בסדר. אין בעיה." אני אומר והנה חזרה דמותה הביישנית; היא מחייכת טיפה והרגל שלה רועדת ואני הבטחתי שאיתי הרגל או היד או כל חלק אחר שלה לא ירעד מתוך לחץ ואני ארגיע אותה עכשיו. זו המשימה שלי, אז אני חוזר למסלול ומפסיק את המשחק והיא תסלח לי. "יש לך אחים או אחיות? רק עכשיו הבנתי שבעצם אני לא יודע עלייך כלום." וזה נכון וזה עצוב.

"לא," היא נרגעת. "אני בת יחידה. ואתה?"

הבנתי. היא הולכת על פינג-פונג ואין לי בעיה עם זה כל עוד אני אצא מהדייט עם מספיק ידע עליה. "יש לי אח, אבל הוא גר באנגליה. אנחנו לא מדברים." היא מסתכלת עליי בשאלה ואני לא רוצה לדבר על עצמי אבל בחרנו בפינג-פונג. "לא רבנו. יש בנינו הפרשים מאוד גדולים אז במשך כל ההתבגרות שלי לא היה בנינו קשר מסוים." אני מסביר.

היא בת יחידה אז מי זו קלואי? "מי החברה הכי טובה שלך? יש לך כמה חברות טובות?" אני שואל ואולי עכשיו תפתר התעלומה.

"יש לי חברה אחת. קוראים לה קלואי. אנחנו לומדות ביחד באוניברסיטה." קלואי! עכשיו אני יודע כמעט כמו איתן. היא מסיטה את השיער מהמצח ואם הייתי שם לב הייתי עושה את זה בעצמי.

אני יודע שאני חורג מהחוקים וזה לא בדיוק יהיה פינג-פונג, אבל אני חייב. "מה את לומדת?"

"פסיכולוגיה." היא אומרת ואני רוצה לדעת מה מתחולל בראש שלה. אני רוצה לדעת על מה היא חושבת. אני רוצה לדעת מה היא רוצה. היא רוצה אותי? מה היא חושבת עליי? מה היא חשבה עליי מהרגע הראשון?

"ואתה? אתה לומד?" היא שואלת וזה ברור שלא, אני לא טיפוס שישב וילמד, אבל אני עונה לה בכל זאת.

"לך יש חבר הכי טוב?" היא שואלת וחבל שהיא שאלה את השאלה הזו. אין לי חבר טוב אחד. אין לי חברים. זה כואב וזה מחורבן וזה אני, טד, ללא החברים. על אף שאני בודד להחריד לפעמים, אני מבין שזה אני; כנראה נועדתי להיות זאב בודד. אני מאשים גם את עצמי וגם אחרים. השנאה שלי לרוב האנשים בעולם מונעת ממני להתחבר אליהם, אבל יש עוד עניין. אף אחד לא יצליח להבין את הראש שלי לעולם, גם אם ממש ינסה. אני אשאר בודד לנצח כי נולדתי דפוק. זה עצוב לחשוב על בדידות אז אני פשוט לא עושה את זה, אבל לפעמים, כשמעלים את הנושא, אני מתחיל להיות עצוב. אבל זה בסדר. זה בסדר. עדיף לי להשאר לבד מאשר עם בן אדם שלעולם לא יצליח להבין אותי.

"אפשר להגיד שהשותף שלי, אריק, הוא חבר שלי." אני לא רוצה להיראות בעיניה פתטי לחלוטין אז אני מסלף את המציאות אבל זה לא שאני משקר.

"אפשר להגיד?"

"טוב, יש לו ימים שבהם הוא ממש מעצבן, ואז אני לא סובל אותו."

זה מצחיק אותה אז נשאיר את זה ככה. היא מסתכלת עליי והיא כבר לא מתביישת להסתכל לי בעיניים יותר משתי שניות. היא נערת החלומות הפרטית שלי.

"אני לא יודעת מה להגיד." היא אומרת וזו בדיוק הבעיה; היא חושבת שהיא צריכה להמנע משתיקות אבל היא לא. אני לא עונה לה וככה אני מלמד אותה שבנינו השתיקות הן מותרות ואף רצויות. זה לא שאני לא רוצה לשמוע אותה מדברת, אבל אני גם אוהב לשמוע אותה שותקת, חסרת מילים.

היא צוחקת טיפה והנה, היא שוב מובכת. ופתאום אני מבין. אני מבין שאני רוצה להכין זר על שמה ולמכור אותו בחנות. אני רוצה להכין ערימה של זרים כאלו, ואני יודע בדיוק ממה הזר יהיה מורכב; שושן צחור, כי היא עדינה וביישנית ובכל זאת יש לה השפעה על אחרים, וורד כי היא נוטפת תשוקה, מדהימה ביופיה. אני מדמיין את זה והיא הראשונה שתקבל את הזר והיא תאהב אותו, לעומת הזר שקיבלה מאיתן.

"על מה אתה חושב?" היא שואלת.

"זה סוד." וזו תהיה הפתעה גדולה בשבילך, זואי.

היא מושכת בכתפה כאילו לא אכפת לה ואני לא יכול להתאפק אז אני נוגע ברגל שלה. היא קופצת טיפה וזה חמוד, חמוד מדי. "היה לך לכלוך." אני משקר ואני מבין שזה רע כי היחסים בנינו צריכים להיות טהורים; נטולי שקרים.

"אה. תודה." היא צוחקת. "רוצה לאכול גלידה?"

"איזו גלידה את אוהבת?" אני שואל ואני יודע. "רגע, תני לי לנחש לפני שאת אומרת." אני אומר ואני עושה כאילו אני חושב וזה שוקולד! "שוקולד?"

"כן. כן! יפה מאוד." היא טופחת לי על השכם ואני מנסה לשכנע אותה בכח המחשבה להשאיר את היד על הכתף שלי, אבל כח המחשבה זה בולשיט והיא מנתקת את היד שלה מיד לאחר מכן.

"אז נלך לקנות לך גלידת שוקולד." אני אומר ואני לא מאשים אותה על הבחירה שלה כמו שאיתן עשה. אני רוצה שהיא תשים לב להבדלים בנינו, ביני לבין איתן, אבל אני לא יודע אם אלו דברים שהיא חושבת עליהם ועל איזה דברים, לעזאזל, היא בעצם חושבת?

אנחנו מתרוממים מהספסל. אין תור בדוכן הגלידה וזואי מדלגת אל הדוכן ראשונה ובכל קפיצה קטנה שהיא עושה אני נחשף למכנסי הג׳ינס הקצרים שלה. היא כל כך משוחררת איתי היום ואני תוהה מה העברתי לה באותה נשיקה שהיא ככה, אחרת.

כשאני ניצב לצד זואי אני שם לב שהמוכר הצעיר, נער מחוצ׳קן, עומד מולנו והוא מהופנט כי זואי היא הדבר הכי יפה שהוא ראה בכל חייו המסכנים. הוא כנראה זוכר אותה מהפעם הקודמת כי איך אפשר שלא?

"גלידת שוקולד בבקשה." אני אומר ושוב אני פועל אחרת מאיתן כי אני מוסר את ההזמנה של זואי במקומה וזה נעים לה. היא לא אוהבת ליצור אינטרקציה, ושיזדיין הפמיניזם, וגם השוביניזם, כי במערכת היחסים שלנו אין חוקים ואין פוליטקלי קורקט – יש רצונות ותשוקות.

"למה רק גלידה אחת? אתה לא רוצה גם אחת בשבילך?" זואי שואלת. היא צריכה להרים את הסנטר שלה טיפה כדי להביט בי. היא לא כל כך גבוהה ואני כן גבוה ואנחנו מתאימים בול בכל זאת.

"אנחנו נתחלק, זואי." אני מסביר לה. היא לא הייתה במערכת יחסים לפני ואני מחדד בפניה את החוק הכי חשוב; בזוגיות מתחלקים. בזוגיות הופכים לבן אדם אחד.

היא אוהבת את הרעיון כי היא מחייכת ואני משלם עליה כי אני ג׳נטלמן ובכל מקרה אין עליה כסף. היא מתנצלת יותר מדי פעמים אבל שנינו יודעים שהיא לא הגיעה עם כסף בכוונה. היא רצתה שאשלם עליה ומי לא רוצה שישלמו עליו? אני אעשה בשבילה את כל ההקרבות האלו בכל מקרה.

גביע הגלידה נוטף בין ידיה וזה יום חם. כשאנחנו מתיישבים בחזרה על הספסל הברכיים שלנו נוגעות וזואי מלקקת את הגלידה לפני שהיא תטפטף על כל החולצה שלה. כשהיא מסיימת היא מושיטה לי את הגלידה ואני מלקק אותה ושוקולד זה טעם נחמד אבל וניל עדיף. שנינו דביקים מגלידה עכשיו והשוקולד מרוח על שפתיה של זואי. היא מלקקת אותו וחבל שהיא לא נתנה לי לעשות את העבודה "השחורה".

מרחוק, על הבמה במרכז הפארק, מופיעה זמרת מבוגרת. השיר שהיא שרה הוא איטי והוא מתאים לנו בדיוק והציפורים מצייצות מעלינו וככה זה כשאתה מאוהב; המציאות מסתדרת בשבילך.

אני מבקש יפה מזואי לטעום את השוקולד שמרוח על שפתיה ואני מתחנן כי הטעם חייב להיות יותר טעים מכל מה שטעמתי אי פעם. למרבה ההפתעה, היא מסכימה. היא שובבה והיא התנשקה פעם אחת ועכשיו היא בטח רוצה לעשות את זה כל הזמן. היא הסכימה ואני מחכה ואני צופה בה לוקחת את הגלידה ומורחת אותה בכוונה על השפתיים, על הסנטר, על האף. היא לא מתיקה את עיניה ממני ואני לא משקר כשאני אומר שעברה בי צמרמורת ברגע שעשתה את זה.

"בבקשה." היא אומרת והיא עדיין לא מסוגלת לעמוד באינטנסיביות של סיטואציה כזו אז היא צוחקת.

אני מתקרב ואני טועם אותה; אני מתחיל בסנטר, ומשם אני מדלג ישר לאף. אני לוקח אצבע אחת ומעביר אותה במורד אפה ואני נותן לה לטעום. היא נושכת את האצבע שלי ואז היא מלקקת אותה ואז אני מלקק אותה וכואב לי, כואב לי כל הגוף כי אני רוצה עוד, עוד, עוד. השפתיים שלה מלוכלכות משוקולד והלשון שלי טועמת את השוקולד על שפתיה וצדקתי; הטעם הוא אחר. זואי מפשקת את שפתיה והיא למדה מהר ואנחנו מתנשקים וברור שבדיוק ברגע הזה יעבור זוג מבוגרים ויצעק "תשיגו חדר!". אני מרים אצבע משולשת כי זה מגיע להם. בדרך-כלל אני לא מתנהג ככה אבל זה מה שזואי גורמת לי לעשות. היא צוחקת עכשיו.

אני רוצה להגיד לה שאני אוהב אותה, אוהב אותה באמת, אבל זה יהיה מוקדם מדי ומי קבע בכלל מתי זה מוקדם מדי להכריז בפני מישהו שאתה אוהב אותו?

אז אני אומר. אני אומר את זה.

"אני אוהב אותך."

———————-

טוב, אז מעכשיו ישתתפו מדי פעם בסיפור כל מיניי שירים. החלטתי שבכל פעם שאציין שיר מסוים באחד הפרקים אני גם אשים אותו בתחילת הפרק, כדי שתוכלו להנות.

בפרק הזה צוינו שלושה שירים של לנה דל ריי – Carmen, High by the beach וYoung and beautiful. פשוט בחרתי בשיר שאני הכי אוהבת מבין שלושתם.

מקווה שאהבתם את הפרק, ואל תשכחו לכתוב לי את דעתכם בכל מקרה :)

יום נפלא, אוהבתתתת