אחרי שזואי יצאה מהחנות נזכרתי בפרט חשוב שהיה בידיי. פרט שיכל לתקן הכל. התנהגתי בטיפשות כשחשבתי שזואי חזרה לחנות בגללי. זה היה מובן מאליו שהיא לא הגיעה לחנות מיוזמתה. היא יותר מדי עסוקה באיתן וזה הופך אותה להיות עיוורת אליי וזה בסדר, בשביל זה אני קיים. אני אהיה פה כדי לכוון אותה. אני אהיה פה כדי לעזור לה להחליט את ההחלטה הנכונה.

אלו דברים שעושים בשביל אהבה. אני יושב כבר במשך חצי שעה, לכל היותר, מול התמונה המטושטשת שצילמתי באותו יום בפארק; התמונה שמציגה את מספר הפלאפון של איתן. הספרה האחרונה יכולה להיות גם '9' וגם '0' ואני צריך לבחור נכון. הייתי עושה את זה כבר מזמן אם השותף שלי לדירה, אריק, לא היה מתפרץ בכל רגע נתון אל תוך החדר. כשהוא משועמם זה יכול להיות ממש סיוט והנה, הוא נכנס פעם נוספת אל החדר שלי.

"על מה אתה מסתכל שם כבר שעה? זו תמונה של בחורה?" הוא שואל וזה כל מה שהוא יכול לחשוב עליו כל היום; בחורות. זה לא שאני יותר טוב, אבל עדיין.

"לא. תעוף מפה." אני מסנן. אני אפילו לא טורח להרים את העיניים אליו.

"תראה לי את התמונה, מלוכלך אחד."

והאמת היא שהמלוכלך בנינו זה הוא. הוא הסיבה לכך שהדירה שלנו מסריחה ולי כבר נמאס לדאוג לזה. יום אחד אני אצא מהדירה הזו. אני אפילו לא אנסה ליצור איתו קשר. הוא כל כך בטוח שאנחנו חברים טובים, אבל הוא לא יודע מה אני חושב עליו באמת. אני חושב שהוא מניאק גדול. אני חושב שהוא מזניח את עצמו ושהוא נרקיסיסט בלי סיבה טובה, או לפחות אחת שנראית לעין. אני מתאר את רוב האנשים בעולם, אני יודע, אבל אצל אריק הכל מוקצן.

"אמרתי לך לעוף מפה." אני ממלמל בפה חשוק. לצד הרגל שלי שוכנת נעל קשיחה ואני יודע כיצד לפעול אם הפעם הוא באמת לא ייצא מפה. והוא לא יוצא. הוא לוקח את החיים כבדיחה וזה חבל מאוד וזו הסיבה שהוא נראה ככה; לא מטופח, מסריח, מובטל. אני מרים את הנעל והיא פוגעת לו במותן והוא צווח והוא נשמע כמו בחורה. אני לא מבין איך הוא מצליח עם בנות אבל בחורות בדרך כלל לא ברורות בבחירות שלהן, אז אולי אני כן מצליח להבין. חוץ מזה, אני לא אשקר, לאריק באמת יש את הפוטנציאל. "אתה לא מקשיב לי, אריק." אני ממשיך, אבל הפעם הוא כן לוקח אותי ברצינות והוא יוצא מהחדר, לא לפני שהוא פותח בשצף קללות נגדי.

לפעמים אני כן אוהב אותו. לדוגמה, כשאנחנו רואים סרט ופתאום אנחנו מצליחים להבין אחד את השני ואנחנו צוחקים. הוא יכול להיות חבר שלי, אבל לא תמיד. בדרך כלל הנוכחות שלו מסתדרת עבורי בימים טובים, אבל מזמן לא חוויתי אחד ואריק סובל מזה יותר מכולם. אני טיפה מרחם עליו, אבל הוא האשם העיקרי בעניין, כי הוא יכל להתנהג אחרת. הוא יכל להיות בן-אדם אחר.

אני מחליט שהספרה הנכונה היא 9. אני מקליד את המספר במכשיר הסלולרי שלי והאצבעות שלי טיפה רועדות לפני שאני לוחץ על מקש 'חייג'. אני מסכן את עצמי. אני לא עושה דברים כאלו. זה פסיכי, אבל זואי תעריך את זה אם היא תגלה אי-פעם.

אני מתקשר ועונה לי קול שאני לא אוהב לשמוע. זה מה שזואי מחפשת? זה מה שתפס את לבה? הבחור הזה לא מצליח לשכנע אותי להשאר איתו בשיחה אפילו דקה, אבל אני צריך לעשות את זה.

"מי זה?" הוא מהתוקפים, ואפילו לא אמרתי מילה. זה מגוחך.

"היי! אני מדבר עם איתן?" בשיחה הזו אני בן אדם אחר. אני הידיד הכי טוב של זואי. קשה לי לשמור על טון גבוה וצפצפני, אבל אני עושה את המאמץ.

"כן..." הוא חשדן ונמאס לי מזה כבר מעכשיו. "עם מי אני מדבר?"

"בילי. אני החבר הכי טוב של זואי. תשמע, אני יודע שזה נשמע מוזר, אבל תקשיב למה שיש לי להגיד לך." אני ממשיך בהצגה הקטנה שלי. "השגתי את המספר שלך דרכה, אבל אתה חייב לא להגיד לה כלום. זה יכול להרוס את הקשר שלנו, אתה מבין? אני רק רוצה בטובתה, אבל... אתה יודע איך היא. זואי שלנו." אני צוחק קצרות ואני טמבל עכשיו והוא לא קונה את זה כי הוא שותק. אז אני ממשיך. "זואי סיפרה לי עליך ועל כל מה שקורה בניכם, והיא זרקה איזו הערה – אה, היא אמרה שלא אכפת לך ממנה והיא שוקלת לסיים את זה. אני יודע שהיא לא באמת רוצה את זה ואני בטוח שגם אתה לא, אבל אתה יודע, אחרי ההברזה..."

"אני יודע. אני דפוק. אבל מה אני יכול לעשות? קבענו שוב להפגש. מה עוד אני יכול לעשות?" הוא קונה את הסיפור הזה והוא שלי עכשיו ואני יכול לשאול כל דבר והוא יענה לי. אני הידיד הכי טוב של זואי והוא יענה לי. ואני אמצא אותה. אני אמצא אותה שוב.

"קבעתם שוב להפגש? את זה היא לא סיפרה לי. הילדה הזו..." אני צוחק וזה מזויף והוא לא יקלוט. "היא בונקר."

"כן, עוד יומיים. באותו פארק."

אני שונא לדבר בפלאפון ואני צריך הפסקה מהקול שלו אז אני אומר לו; "יש לי רעיון. אתה מכיר את החנות ׳גינת הפרחים׳ בברודווי?"

"שמעתי עליה."

"תלך לשם. זואי משתגעת מהחנות הזו. אנחנו הולכים לשם כל הזמן. אם תקנה לה פרחים, היא תשכח מכל מה שקרה לכם. היא תתאהב בך." אני מחליט ואני אפגוש אותו כבר שם.

"באמת?"

"תסמוך עליי."

"תודה, גבר. אני אקפוץ לשם מאוחר יותר." הוא אומר ואני אלך לשם מיד אחרי שאנתק את השיחה.

"בכיף. חבר של זואי זה גם חבר שלי." אני מחייך לעצמי. "ותזכור, שום מילה לזואי. אנחנו לא רוצים שהיא תשנא אותנו."

"כן, כן. בטח. תודה אה –  בילי." הוא אומר. "להתראות."

אני מנתק ואני לא אבזבז עוד שנייה אחת. אני מזנק מהמיטה ונועל נעליים ולוקח את המפתחות ויורה "ביי" לכיוון הסלון בתקווה שאוזניות לא תחובות באוזניו של אריק. הוא מחזיר לי ביי, ואנחנו כבר לא שואלים אחד את השני לאן כל אחד הולך מאז שאריק הלך לזונה. אני שונא אותו על זה ובתוך תוכי אני פמיניסט מזויין ואני אמצא את זואי, אני אמצא את זואי, אני אמצא את זואי.

אני מגיע אל החנות מהר כי אני נוסע ברחבי ניו-יורק כמו מטורף ונהגים זהירים צופרים לי ואני מאט כי אני בן-אדם טוב ואני שונא בריונים. מאז ומתמיד נמנעתי מבריונים. בחנות נמצאת העובדת הצעירה שהעסקנו לפני שבועיים והיא כבר יודעת את העבודה בשביל להשאר פה לבד אבל בכל זאת בכל פעם שאני מגיע היא מתנשמת לרווחה כאילו השארנו אותה להלחם מול אויבי מדינה.

"איזה כיף שהגעת. מלא הזמנות להיום." היא מניפה ידיים ומצחקקת בעצבנות. אני מביט בה למשך כמה רגעים קצרים. היא לא נראית רע – אבל היא לא נראית טוב. היא לא מגלחת את בית השחי שלה באופן עקרוני ונראה שהיא מאוד מתגאה בזה כי היא מנצלת את ההזדמנות להרים ידיים בכל רגע נתון, ואני יודע שהיא לא שמה דאורדורנט.

"כן?" אני שואל ולא באמת אכפת לי. היא מקבלת כסף מזוין כדי לעבוד אז שתתמודד.

"כן, לגמרי." היא הולכת אחריי כשאני נכנס אל מאחורי הדלפק ואני לא אוהב את זה. "יש הזמנה אחת שלא הספקתי לטפל בה ו –"

"לא באתי לעבוד." אני קוטע אותה. "אני מחכה ללקוח מסוים, אבל כשהוא מגיע אל תגידי מילה."

"למה?"

"פשוט תקשיבי לי." הנערות האלו לא יודעות מתי לשתוק וחבל שלא העסקנו בחורה בוגרת, על אף שבסך הכל היא עובדת טוב. היא מפחדת ממני, ואולי בכלל, מכל האנשים בעולם, אז היא הולכת לפינה וממשיכה לעבוד על זר נרקיסים.

אני מתעייף והעובדת החדשה לא פונה אליי יותר. עוברות להן בקלות שעתיים והפעמון מצלצל סוף-סוף. הפרצוף שלי מרוח על הדלפק אז אני מרים אותו ומבחין בבחור רזה עם שיער שאפשר להגיד בוודאות שיעלם לו בעוד כמה שנים טובות. הוא ניגש לדלפק ואומר "שלום" ואני מזהה אותו, את הקול הזה, את איתן.

"היי, מה קורה?" אני אומר והקול שלי נמוך עכשיו, בשונה מהשיחה שלנו בפלאפון.

"בסדר. אני מחפש זר חמוד לבחורה."

"מממ," אני ממלמל ואני לא מאמין שזואי בחרה בו. היא חייבת להיות עיוורת. היא חייבת. קשה לי להאמין שהוא שלח לה תמונה של עצמו או שלח לה תמונה בכלל ומה בו גרם לה להתעלם מהרגליים הקרות שהוא קיבל ולהמשיך לדבר איתו? זו כנראה תהיה התעלומה שלי מעכשיו, אבל אני לא אתעסק בזה בדיוק עכשיו, כי אני צריך למצוא לבחור הזה פה זר, זר "חלומי" שיביא לנערת החלומות שלי. "איך הבחורה? מה הסגנון שלה?"

"האמת היא שזו תהיה הפעם הראשונה שאני נפגש איתה, אז אני לא כל כך יודע. היא... עדינה. ומתוקה. ביישנית." הוא מתאר את זואי שלי אבל הוא לא מבין שלא ביקשתי את קורות חייה של זואי אלא רק את הטעם שלה. ברור שהוא לא מכיר את הטעם שלה. אלוהים יודע כמה זמן הם מדברים והוא בטח לא יודע עליה כלום.

"יש לי משהו בשבילך." אני אומר ואני אמצא בשבילו את הזר הכי פחות טוב, והנה הוא, ממש מולי. אני מצביע על הזר הזה והוא הולך ולוקח אותו והוא לא מבין בפרחים אז הוא לא שואל שאלות. "בחורות מתעלפות מהזר הזה." אני אומר ואני מתעלם מהנערה, העובדת החדשה, שמסמנת לי מאחורי איתן שהיא התכוונה לזרוק את הזר הזה. היא לא מבינה מה זה לשתוק? אולי אנחנו צריכים לשלם לה גם על זה.

"באמת?"

"כן. אז ספר לי. לאן אתם הולכים, מה אתם מתכוונים לעשות?" תשפוך הכל.

"לפארק. נשב קצת, נאכל גלידה. אתה יודע איך זה." הוא צוחק במתיחות והוא לא רגיל לצאת עם בחורות. "האמת שזה סיפור מצחיק, כי התכוונו כבר ללכת לשם, אבל בסוף לא יצא." זה לא סיפור מצחיק, למען האמת. זה סיפור עצוב. והוא לא צריך להתגאות בו.

"מה היא עושה, הבחורה? אתה יודע? בדרך כלל מקום עבודה מעיד הרבה על זר הפרחים שבחורות מעדיפות." זו שטות גמורה ואני מאכיל אותו בכפית בזיבולי שכל. אני יודע שאני משקר אבל אני גם מזלזל באינטילגנציה שלו והוא יאמין לי.

"לא שמעתי על זה." הוא צוחק והוא לא קונה את זה אבל לא נעים לו בכל זאת. "היא... כרגע לומדת. אבל היא ספרנית גם, בספריית מנהטן." בינגו.

"וואו. נשמע כמו עבודה קשה." אני אומר. "היא שם כל השבוע?"

הוא משפשף את הסנטר. "תשמע, אני יודע שהיא נמצאת שם בימי רביעי באופן קבוע. אבל אתה יודע איך זה. עובדים."

אני צוחק. "כן, טוב..." אחרי שהשגתי את מה שאני צריך, הוא יכול ללכת. "הזר עולה ארבעים דולר."

הוא נותן לי את הכסף בשטרות וברור לי שהוא מהמניאקים שמשלמים במזומן. אני שמח ששיחקתי בו ככה. רק דרכו אני אגיע לליבה של זואי וזה באמת נכון – בשביל אהבה צריך להתאמץ. עם סיארה לא התאמצתי וקרה מה שקרה. הפעם אני לא אעשה את אותה טעות. רק דפוקים חוזרים על אותה טעות בפעם השנייה ואני חכם. אני חכם.

מחר יום רביעי ואני לא אתן לה זמן, כי עם הזמן זואי תשכח אותי יותר ויותר. היא צריכה לזכור. היא צריכה לזכור שאני נמצא פה. היא צריכה להבין שאני לא סתם אחד שהתחיל איתה בפארק.

אני חוזר חזרה לדירה שלי ואני תוהה איך זואי תראה בתוכה. בזמן האחרון אני חושב עליה ועליי בכל מיניי מקומות. אני יודע שזה מנהג אובססיבי אבל למדתי להתמודד עם האישיות המחורבנת שלי ולכל אחד יש מגרעות. בכל זאת, על אף שאני מקבל את התכונה הזו ולא מתכחש כמו מניאק רכרוכי, אני שונא להיקרא אובססיבי. אריק נהג לקרוא לי ככה כל יום עד שהחטפתי לו אגרוף באף ומאז הוא שותק. אני לא אלים בדרך כלל אבל הוא לא הבין דרך מילים אז הייתה רק עוד אפשרות אחת. חוץ מזה, אחרי חצי שנה השתווינו, כי הוא נתן לי אגרוף בלחי.

בסלון אריק יושב עם בחורה חצי עירומה ואני מזהה אותה. זו הבחורה שהוא זיין אתמול ושלשום וגם לפני שבוע ושבועיים. אולי זה רציני בניהם. היא נראית כמו בחורה חכמה כי יש לה משקפיים ואיכשהו היא לא נראית איתם כמו שחקנית פורנו אלא כמו דוקטור אמיתית. היא גם נראית מבוגרת יותר מאריק. זה פסיכי שהיא נמצאת בדירה שלנו כמעט כל יום בשבועיים האחרונים ולא החלפנו מילה אבל היא לא העסק שלי ואין לי בעיה לא להכיר אותה, או בכלל, לא להכיר כל דבר שקשור לאריק. 

אני הולך לחדר שלי ואני חושב.

מה הולך להיות המהלך הבא שלי?

————

אז!
נהנתם מהפרק?
מה אתם חושבים?
תנו לי קצת תגובות - מחשבות, הערות...
אוהבת המוןןןןןן