פרק אחד לפני האחרון!

———————————-

תתרכזי בנשימות. חמישים ושש, חמישים ושבע, חמישים ושמונה...

עיניי עצומות בחוזקה בעוד שאני סופרת במוחי נשימות. אני לא חושבת שאי פעם, בכל חיי, הייתי נתונה לסיטואציה כה מכריעה, כה מלחיצה. זה יותר גדול, יותר עמוק מכל מה שחוויתי אי פעם; מכל לחץ קטן לפני מבחן, מכל לחץ לפני קבלת הציונים הסופיים בתעודה, מכל לחץ קטן, שטותי אחר. הלב שלי פועם בחוזקה ואצבעותיי רועדות על גבי ברכיי החשופות.

כשאני מבחינה בדמותו של טד מתקרבת לכיווני, אני תולשת את האוזניות מאוזניי וקולה המרגיע של לנה דל ריי נקטע בחדות. אני נושכת את שפתיי וגונבת מידיו בקבוק מים ושקית חמה.

"היה רק קוראסון שוקולד." הוא אומר והוא נראה כל כך רגוע. לעזאזל, איך הוא כל כך רגוע כל הזמן? הוא מסיט את מבטו חזרה אליי ומחייך. "אפילו לא דובדבנים."

אני לא מצליחה לחייך בחזרה. "זה בסדר."

"הכל בסדר?" הוא אוחז בלחיי. אני בטוחה שמתחת לעיניי נחות בשלווה שקיות רבות המצביעות על תשישות אינסופית. אני עייפה. אני לחוצה. אני לא רוצה לאבד את הילד שלי, אני לא יכולה... אני לא...

אחת, שתיים, שלוש...

אני מתחילה את הספירה בשנית, אבל טד ממהר לקטוע את חוט המחשבה שלי. "זואי?" הוא מצמיד את אפו אל שלי. "שאלתי אם את בסדר?"

"אני... כן." אני מביטה סביבי. קופת החולים צבועה בצבע לבן. הכל רגוע. כולם סביבי רגועים.

"אז תאכלי." הוא שולף מתוך השקית את הקוראסון ואני נוגסת בו באיטיות.

אני בולעת בקושי את החתיכה ומישירה אל טד מבט. "איך אתה יכול להיות כל כך שליו?" אני שואלת בתוקפניות.

הוא מסיט קווצת שיער סוררת אל מאחורי אוזני. "אני לא, אבל אני עושה את המאמץ בשביל שנינו."

"אני לא יכולה לאבד אותו," אני מניחה שתי כפות ידיים מזיעות על גבי בטני התפוחה. "או אותה. אני פשוט לא יכולה! אתה לא מבין. זה ישבור אותי. אני כל כך בניתי על זה... זו תחושה שאני לא – אני לא..."

"אני יודע, זואי," טד מלטף את שיערי. "אני יודע. זה אחר מכל מה שחווינו אי פעם. זה ילד שאנחנו יצרנו. אבל את תראי, הכל יהיה בסדר. אני מבטיח לך."

"איך אתה יכול להבטיח?"

"אני מבטיח."

אני מסיטה את עיניי במהירות ולוקחת עוד נגיסה קטנה בקוראסון. הגרון שלי חנוק והאוכל בקושי מצליח לעבור את דרכו אל הקיבה שלי. אחת, שתיים, שלוש, ארבע... אני מתחילה את הספירה שוב, אבל הלחץ משתלט עליי ואני מתבלבלת. אני פותחת את בקבוק המים ולוקחת לגימות גדולות. אלוהים. הפלאפון שלי רוטט מתוך התיק שלי ואני עלולה להשתגע...

לא רציתי לעדכן את ההורים שלי לגבי כל ההתרחשויות החדשות, אבל מצד שני לא יכולתי להתחמק מזה, כיוון שטד סיפר להורים שלו ואני הרגשתי מחויבות ליידע גם את הוריי בעניין. עכשיו, כשהפלאפון שלי רוטט ללא הפסקה והראש שלי כואב, ממש כואב, אני מתחרטת. הלוואי שהם לא היו יודעים. הלוואי שהם לא היו יודעים שיש סיכוי, ולו הקטן ביותר, שלא יהיה להם נכד. או נכדה.

"זואי," טד מביט בי. "יהיה טוב."

אני מגלגלת את עיניי. דלת שנתפתחת מולי מסיחה את דעתי ועיניי קופצות לכיוונה במהירות.

"זואי, טד?" אומרת האחות. אני מתרוממת במהרה למשמע שמי, וכך גם טד בעיכוב של כמה שניות. אנחנו נכנסים אל תוך החדר כשטד לוחץ את ידי. האמת היא שזה יותר מלחיץ מאשר מרגיע אותי, אבל בשלב הזה אני בטוחה ששום דבר לא ירגיע את נפשי. אני בולעת בקושי ונושמת כמה נשימות עמוקות לפני שהדלת נסגרת אחרינו.

"מה שלומכם?" שואלת האחות.

"אנחנו... די לחוצים, אם לומר את האמת." טד אומר ואני מהנהנת בהסכמה.

"לפחות הצלחתם לישון?" היא שואלת בזמן שהיא מארגנת את המיטה.

"בקושי. ממש בקושי." טד ממשיך את השיחה.

"טוב," האחות מרימה אליי מבט. "זה גם משהו. את יכולה לשכב בבקשה, יקירה?"

הצעדים שלי הם איטיים וזהירים. אני משפילה מבט ואני מתחננת, ממש מתחננת, לסוף טוב. אני אפילו לא יודעת אם אני מאמינה באלוהים אבל אני מתפללת אליו. אני מבקשת ממנו ומבטיחה שזו תהיה הבקשה היחידה, האחרונה, שאבקש במשך כל חיי – תציל לי את העובר.

עיניי עצומות בחוזקה בזמן בדיקת האולטרסאונד. אני מרגישה את מגע האחות וגם את המגע של טד והכל מתערבב במוחי ונעשה מעורפל. אני עומדת להתעלף. אני לא מרגישה טוב. אני רוצה את הילד שלי. אני רוצה את הילד שלי. אני רוצה...

בבקשה.

אני מביטה באחות בתחינה בזמן שהיא צופה במסך. אני לא יכולה להסיט את עיניי לכיוונו, אבל אני שמה לב לכך שטד בוהה במסך גם כן. הוא יושב לצדי ואני מניחה יד אחת על גבי החזה שלו. הלב שלו פועם בחוזקה, ופתאום אני חוששת שהוא אפילו יותר לחוץ ממני אבל מתאמץ להסתיר את זה היטב. אני כל כך אנוכית, אבל לא אכפת לי. לא אכפת לי. אכפת לי אך ורק מהעובר שבבטני, וזה כל מה שחשוב – זה כל מה שאני רוצה כרגע.

עוברות כמה דקות מתוחות עד שהיא פותחת את פיה שוב.

"אני כל כך מצטערת..."

לא שומעת. לא רואה. לא נושמת. אני מרגישה כמו בתוך האפלה, צוללת עמוק אל תוך תהום. יש תחושה פיזית כאילו הכל מחשיך בתוך גופי. נאטם. אני מצליחה להבחין בעיניו הכתומות כדבש של טד. אנחנו צוללים עמוק זה אל תוך עיניו של זו. אנחנו טובעים. אנחנו נחנקים.

אנחנו אבודים.

אחרי כל מה שעשינו – אחרי כל ההכרזות, אחרי כל החגיגות, אחרי כל התכנונים... עכשיו, דווקא עכשיו, זה קורה לנו? ובכלל, למה לנו?

פעלנו רע?

למה?

האובדן צורב עמוק בעורי ודמעות לא נשלטות זורמות במורד לחיי. אני לא שומעת כלום, לא מתייחסת לכלום. המחנק בגרוני מתגבר כשאנחנו יוצאים מתוך החדר והעצב עוטף אותי. היד של טד, שאוחזת בידי ומושכת אותי אל מחוץ לקופת החולים, רועדת, או שזו אולי בכלל היד שלי. אני מרימה עיניים אדומות ודומעות אל עבר טד ושמה לב לכך שגם הוא, ביחד איתי, בוכה. הוא ממהר לנגב את הדמעות ולטאטא את זה מתחת לפני השטח, אבל אני לא מצליחה לגרום לזה לקרות. אני מתפרקת. אנחנו אפילו לא מצליחים להשחיל מילה.

זה כמו לדפוק בחוזקה את הראש בקיר ולחטוף זעזוע עמוק. הגוף שלי כואב. הנשימה שלי מקוטעת. הנוף המונוטוני חולף על פנינו בדרך חזרה אל הדירה ואני לא חושבת שאי פעם אצליח להרגע מהעובדה שהיה לי ילד. היה לי ילד, ועכשיו הוא איננו.

יש לי בחילה. היא מורגשת והיא מטפסת במעלה גרוני. "עצור!" אני צועקת. "עצור בצד!" אני לא מזהה את גוון קולי והמכונית נעה בחדות לכיוון שולי הכביש. גופי עף קדימה וידי מגששת בלחץ במטרה למצוא את ידית הדלת. אני פותחת את הדלת ונזרקת אל מחוץ לרכב. רגליי נעות ללא שליטתי ואני רצה אל השטח הפתוח. אני רוכנת קדימה ומרוקנת את תכולת קיבתי. אני מזיעה, אני מתנשמת, אני גוש אחד גדול של לכלוך ועצבות וגועל. יד גדולה עוטפת את שיערי בזמן שאני ממשיכה בפעולה, מרוקנת את כל מה שנותר בגופי כך שלבסוף לא יישאר כלום. לא יישאר ממני כלום. פעם, היו בתוכי חיים.

ידו השנייה של טד מונחת על חולצתי ומלטפת בעדינות. הנוכחות שלו מרגיעה אותי ואני מזדקפת חזרה באיטיות. אני לא יכולה להביט בו, אז אני יורדת אל הדשא הלח ונשכבת בתוכו. העשבים גבוהים דיו ואני מתחבאת. אני עוצמת את עיניי בחוזקה ומרגישה איך טד נשכב לצדי. הוא לא נוגע בי. אני פוקחת את עיניי והתמונה הזו שלנו מצמררת אותי; שנינו שכובים על הגב בתוך הדשא הגבוה, מביטים אל עבר השמיים הכחולים והמעוננים, הכל סביבנו חי ומשהו בנו מת. אבל יש לנו אחד את השנייה. יש לנו אחד את השנייה ופתאום אני מבינה משהו. הבזק של אופטימיות. אני מבינה שאנחנו יכולים להצליח כל עוד שנינו ביחד.

דמעות מעטות זולגות במורד לחיי ואני מניחה את ראשי על החזה של טד. קצב נשימותיו מרגיע אותי. הוא מלטף את שיערי ומצמיד את שפתיו אל אוזניי. "אני אוהב אותך, זואי. מאוד. אני אוהב אותך כל כך. הכל יהיה בסדר."

אני לא משיבה אבל אני כן נאחזת במילותיו. עברנו קשיים גדולים, וגם את זה נעבור, נכון? אני רק יכולה לקוות, כאשר תחושות העצב והלחץ אוחזות בי, מושכות אותי חזק אל תוך שינה עמוקה.

אני קמה למשמע קולות רועמים של צחקוקים. עיניי נפקחות באיטיות וידיי נשלחות במהירות אל עבר האיזור הכואב בראשי; זה מרגיש כמו פטישים חזקים שנואשים לשבור משהו בתוך ראשי. אני מתרוממת וכל בגדיי מלוכלכים בירוק רטוב. לצדי, טד שוכב ועיניו עצומות. כשאני קמה ממנו הוא מתמתח ומתרומם לישיבה. אני מרכזת את ראייתי אל מול קבוצה מעומעמת של נערים.

"הכל בסדר פה, חבר'ה?" אחד מהם שואל כשאנחנו סוף כל סוף מתעשתים על עצמינו. "לא כל יום רואים מחזה כזה באמצע הנסיעה אז היינו חייבים לעבור ולבדוק מה איתכם."

אני לא מצליחה לדבר. הבושה מטפסת במעלה גופי. אני רוצה לברוח, אבל לפני שאני עושה זאת – טד פועל. "מצטערים שהדאגנו אתכם, הכל בסדר פה." הוא אומר ותופס בידי. אנחנו מתחילים להתקדם ביחד אל עבר הרכב כשאחד מהנערים צועק לכיוונינו.

"איך היה הזיון?! לא תספרו לנו לפחות?" הוא שואג וגורר אחריו שרשרת צחקוקים פרועה.

אני מסתכלת לכיוונו של טד והוא מגלגל את עיניו, אך לא טורח להגיב. הוא צודק. הם בסך הכל נערים טיפשיים. אנחנו נכנסים לרכב ואנחנו ממשיכים בנסיעה שלנו. אנחנו לא מדברים. אנחנו מגיעים אל הדירה בשתיקה, ואני צונחת על הספה באפס כוחות.

אני צופה בטד קורע בפרעות את טבלת הימים עד ללידה מהקיר. הוא קורע אותה לחתיכות קטנות ומשליך את היתר לפח. לאחר מכן הוא צונח לצדי ומניח לדמעות לזלוג.

כל מה שמקיף אותנו אלו סימנים קטנים לאהבה העצומה שלנו; הטלוויזיה הפתוחה על פרק של שקרניות קטנות, קופסאת הדובדבנים הפתוחה על השולחן, הדיסק של לנה דל ריי על הרצפה, הזר של 'זוזו' וגם הדברים המלוכלכים מהזוגיות שלנו, כמו הפתקים הצבעוניים ששיקפו את מחשבותיי – אלו שהוכיחו לי שטד הוא לא האדם הטהור על פני האדמה, בכך שחדר אל הפרטיות שלי והפך את הזוגיות שלנו לטמאה.

אבל אנחנו במסלול הנכון עכשיו. הכל מוצב לפנינו; האהבה הגדולה, הריבים הגדולים, המכנים המשותפים, הבגידות הקטנות, השקרים. ובגלל כל זה, בזכות כל זה, אנחנו עכשיו ביחד.

איבדתי היום דבר יקר וזה שובר אותי לחתיכות קטנות, אבל השגתי מחדש את טד. הפכנו את האהבה שלנו לחזקה יותר, יציבה יותר, עמוקה יותר.