אנחנו ממש מתקרבים לסוף

—————————————-

"פאק, את מדהימה."

אני בוהה בגופה העירום של זואי כאילו ניצב מולי מקדש מזוין. היא עדיין נותרה צנומה ורזה, אבל הבטן השטוחה שלה תפחה כראוי לאישה בהריון. אני כל כך אוהב אותה, אני כל כך אוהב את העובר שהיא נושאת בקרבה, אני כל כך, כל כך, עומד להתחתן איתה וזה אפילו לא יקרה בעוד הרבה זמן. אני אציע לה להתחתן איתי. הייתי מציע לה להתחתן איתי עכשיו כל עוד זה היה תלוי בי, אבל זה לא תלוי רק בי ואני צריך להתחשב בגורמים נוספים.

אבל זה יקרה בקרוב. בקרוב מאוד.

היא מניחה שתי כפות ידיים קטנות על גבי בטנה ואני עושה אותו הדבר אחריה. הידיים שלנו משתלבות זו בזו והיא מבזיקה לעברי חיוך קצר.

"את מרגישה טוב?" אני שואל אותה בדאגה.

"זו הפעם העשירית שאתה שואל את השאלה הזו בדקה האחרונה." היא מחייכת. "אבל אני בסדר. טיפה התכווצויות, אבל..." היא נאנחת. "הכל טוב."

אני נזכר במחזה שנתקלתי בו הבוקר. "אה, זואי, בבוקר ראיתי בפח שבשירותים נייר טואלט עם דם. חשבתי שלא אמורה להיות לך וסת?"

היא מרימה אליי מבט משועשע. "טיפש, זה נורמלי. אני רק בשבועות הראשונים, וזה משהו שאמור לקרות. זו לא הוסת שלי."

אני נאנח בהקלה. האמת היא שהדם הזה הצליח להלחיץ אותי כהוגן, עד כדי כך שהוא יצר לחץ בחזה שלי עד לנקודה הזו. הוא הפחיד אותי כל כך, אבל בסוף שכחתי לשאול את זואי בנוגע לדבר. עכשיו אני נרגע ושריריי נרפים והכל תקין. הכל בסדר.

האיטיות שבה זואי לובשת שמלה מייגעת אבל אני נאלץ לשמור על איפוק, והאמת היא שלאחרונה אני רגוע. אני כבר לא מרגיש רדוף, כאילו איזה צורך מסוים דוחק בי לפעול בדרכים הזויות. אני מרגיש נורמלי. יש לי בת-זוג שבקרוב מאוד תהפוך לאשתי ויש לי ילד שעתיד להיוולד והאמת היא שאני מתפלל שתהיה לי בת כי אני רוצה לראות בה את זואי ולא אותי. יש לי חברים ויש לי עבודה ואני עושה כושר גופני כל שבוע. הכל תקין. הכל בסדר.

"אנחנו מוכנים?" אני מרים את מבטי וסוף כל סוף זואי לבושה. אני מושך אותה משמלתה והיא נופלת בחיקי. אני מצמיד את אפי אל צווארה ואני מריח את ריח הוניל שמהול בשכבה דקה של זיעה ואני נושך בעדינות את צווארה. היא פולטת צווחה קצרה ואז נועצת בי את עיניה הנוזפות. אני אוהב כשהיא נוזפת בי. אני אוהב שחדר השינה שלי עבר כאוס מוחלט לאחר שהיא עברה אליי. הוא מבולגן בחזיות וחולצות, הפתקים שהיא נוהגת לפרוק את מחשבותיה בהם מפוזרים על גבי הרצפה ונעליה זרוקות בכל חלל החדר.

"אנחנו מוכנים." היא נושמת עמוק ומעבירה בי מבט קצר. "אני טיפה לחוצה."

אני מעביר כמה שיערות תועות אל מאחורי אוזניה ונושף לצד לחייה. "איך את בכלל יכולה להיות לחוצה כשאני לצידך?" וזה נכון והיא לא צריכה להיות לחוצה. אני אגן עליה מהכל. אני אגן עלינו.

"צודק." היא מתרוממת וניצבת מולי בשילוב ידיים. "נלך?"

אני מהנהן ואנחנו יוצאים מהדירה. אני אוחז במותניה כשאנחנו מתקדמים אל עבר הרכב שלי, וכשאנחנו נכנסים פנימה לנה דל ריי מקבלת את פנינו, משב רוח של וניל מתוק נודף באוויר ודובדבן יחיד שנותר בקופסא קורץ לשנינו. זואי מושיטה יד לכיוונו אבל אני, באינסטינקט מהיר, לוקח אותו ממנה.

"תזהרי," אני נאנח. "את לא יכולה לדעת מה עבר על הדובדבן הזה. את בהריון. את לא יכולה לקחת סיכונים מיותרים." אני אומר ומקפיץ את הדובדבן אל תוך הפה שלי בהתגרות.

זואי סוטרת בתגובה לברכי בחוזקה ואני נאנק מכאב. היא נהייתה חזקה בעקבות כל המלחמות שלנו בלילות. "אתה חצוף!" היא צועקת ואני מחייך אליה.

"אבל באמת, תזהרי." אני אומר ברצינות. היא מהנהנת ואני מחייך כי היא באמת ילדה טובה.

נסיעה של חצי שעה מובילה אותנו אל קופת החולים. על אף שהיא לא זקוקה לזה, אני עוזר לזואי לרדת מהרכב. אני אוהב לעזור לה, להגן עליה, להעניק לה – והיא, מצידה, לא מתלוננת. זה לא פמיניסטי מצדי אבל זה גם לא שוביניסטי כי זואי לא מתלוננת ובכלל, היא כנראה מעדיפה את זה ככה. אנחנו מתקדמים ביחד אל תוך המבנה הלבן בידיים שלובות, וכנראה שמבחוץ אנחנו נראים מרשימים. אנחנו תמיד מרשימים. אנחנו נתקלים בהרבה הערות בעקבות הבדלי הגובה בנינו ובעקבות היופי המהפנט של זואי ונראה כאילו כל העולם המזוין לא מצליח להוריד את העיניים מאיתנו.

אני עוקב אחריה אל תוך חדר בעל דלת פתוחה. מתוכו צצה רופאה נמוכה בעלת עור שחום ורעמת תלתלים שאסופה בגומייה. היא מקדמת את פנינו בחיוך רחב ואני לוחץ את ידה של זואי כשהיא מתחילה לרעוד באופן בלתי רצוני.

"שלום זואי, שלום טד." הרופאה אומרת כשכולנו נכנסים אל פנים החדר.

"שלום." אני אומר בקלילות.

"היי." זואי ממלמלת במבוכה אחריי.

"יקרה," הרופאה מחייכת בעדינות ומניחה על ידה המשוחררת של זואי כף יד. "את לחוצה?"

זואי מרימה אליי מבט מהוסס ואני מהנהן בעידוד. היא מחזירה את מבטה אל הרופאה ומהנהנת קצרות. "כן, האמת היא ש... אני טיפה לחוצה."

"הריון ראשון?" הרופאה שואלת את שנינו ואנחנו מהנהנים לחיוב בהתרגשות – טוב, אני יכול להגיד שאני הנהנתי בהתרגשות, כי נראה כאילו ההנהון של זואי היה יותר מפוחד מאשר מרוגש. "טוב, זה תמיד קצת מפחיד. אתם לא יודעים לקראת מה אתם הולכים. אבל הכל בסדר! הריון זה דבר משמח, ואתם נראים לי זוג נהדר." היא ממשיכה והיא לא טועה.

"טוב, מתוקה, תשכבי כאן ונבצע את בדיקת האולטרסאונד. זו בדיקה קצרה ולא מלחיצה כלל, ככה שאין לך ממה לחשוש."

אני משחרר את ידה של זואי כדי שתוכל לטפס על המיטה. היא נשכבת והרופאה ואני מתקדמים אליה, כל אחד מצד אחר. אני אוחז שוב בידה והיא מפילה את ראשה הצידה ומחייכת אליי חיוך רחב ומפוחד.

"עכשיו רק כמה שניות..."

אני גורר כיסא פלסטיק ומתיישב לצידה של זואי. שיערותיה הארוכות נחות בשלווה על החזה שלה ואני מעביר יד בין השיערות הבלונדיניות שלה. אני נזכר שלפני כמה ימים היא ניסתה לגזור כמה מהשיערות שלה מול הכיור כדי להשיג פוני צדדי קצר אבל היא פישלה ובגדול. היא הלכה לספר כדי שיציל את המצב ועכשיו היא נראית חמודה עם סיכה ורודה שאוספת את הבעיה שיצרה.

זואי היא הראשונה שקולטת על המסך לצד מיטתה את העובר שלנו. היא מצביעה בהתרגשות בעוד שאני סוקר אותה בחיוך. אני שם לב רק לאחר כמה שניות והלב שלי מתמלא במן תחושה משונה כזו. זה שלי. פאק, זה שלי. אני לא מצליח להסיט את עיניי מהמסך ואפילו שאני לא מבין בדיוק מה קורה בו אני יודע שאני רואה את העובר שלי ושל זואי. כולנו בחדר מחייכים ואני מתחיל להזיע ואני רואה שזואי מוחה דמעה זהירה מלחייה. אני מדביק נשיקה עמוקה אל שפתיה ונושך שפה אחת והייתי עושה איתה אהבה כאן ועכשיו אם הרופאה לא הייתה מפריעה לנו. הייתי עושה איתה עכשיו עוד ילד, ועוד אחד, ועוד אחד.

"זה..." זואי ממלמלת בצרידות. "זה מדהים, וואו."

עוברת בי צמרמורת חדה ואני מרגיש את הרטיבות בעיניי עולה. אני לא חושב שהייתי מאושר ככה אי פעם.

"אני..." הרופאה אומרת ושנינו מסיטים במהירות את מבטינו לכיוונה. אני מוכן לקבל חיוך רחב ועדכון חם על כמה העובר שלנו מושלם, אלא שכשעיניי פוגשות בעיניה, אני חרד לגלות שמבטה לא מסמל שום דבר שקרוב לזה. היא... חוששת, אולי. עיניה מביעות צער ואני שם לב שאני מתחיל להניד את ראשי באוטומטיות במהירות. לא, לא... למה היא מסתכלת עלינו ככה? מה, לעזאזל, היא רוצה? "הוא התפתח יפה עד עכשיו," היא אומרת ואני לוקח נשימה עמוקה. יופי. האוזניים שלי נאטמות וחוסמות את כל מילותיה כשאני מבין שהמצב תקין והכל בסדר והיא סתם הלחיצה אותי לשווא. זואי נראית משותקת. אני מניח יד על כתפה ועוצם את עיניי ומנסה להחליף את תחושת הדאגה ממקודם לשמחה, אלא שאז אני ממשיך לשמוע את קולה של הרופאה. "אבל אין לו... אין לו דופק. אני מצטערת."

שתיקה. כאב חד מפלח את בטני ואני חושב שאפילו הגוף שלי לא מבין מה הולך פה, לא מצליח לעכל את דבריה של הרופאה. מבט קצר בזואי גורם לי להתאושש ולחזור חזרה לתפקידי הראשי. אני הבטחתי להגן עליה. "מה זאת אומרת, אין לו דופק?" אני אומר בתקיפות ואני יודע שזו לא אשמתה המזוינת של הרופאה אבל היא זו שמסרה את המידע. היא חייבת לעזור לנו עכשיו. היא חייבת.

"אין לו דופק." היא אומרת ונראה כאילו גם היא לא יודעת איך לעכל את הבשורות של עצמה. "תצטרכו לחזור לבדיקה נוספת בעוד כמה ימים ואני אתפלל בשבילכם לבשורות משמחות יותר. אבל כרגע... כרגע תצטרכו להבין – אני רואה שאין לעובר דופק ויכול להיות שהוא... מת."

אני מדחיק וממשיך. "הפלה טבעית?" אני שואל ואני עושה את המאמץ הזה בשביל שנינו, בשביל שזואי לא תצטרך להתמודד. אני מבזיק מבט קצר לעברה ועיניה הדומעות שוברות את הלב שלי.

הרופאה מהנהנת באיטיות. "כן. אולי. אתם בכל זאת תצטרכו לחזור שוב. אני אחזיק אצבעות."

"מה הסיכויים?" אני מרים את קולי. "למה?"

"טד," הבחורה המבוגרת נאנחת. "זה עדיין לא בטוח. תצטרכו לפנות לאולטרסאונד במכשיר אחר ואם לא יהיה שינוי... טוב, זה כבר בעתיד. כרגע תצטרכו לנשום עמוק ולהרגע. לא לקפוץ למסקנות מיותרות." איך אפשר להרגע אחרי בשורה כזו? העובר מת? מה זאת אומרת, העובר מת? עשינו את כל המאמצים בשביל ההריון הזה. פעלנו נכון. לא פישלנו פעם אחת. איך, לעזאזל, זה יכול להיות?

אני מנסה להרגיע את הרוחות המסוכנות שחולפות בי כדי להעניק תשומת לב לזואי. עיניה גומעות בכאב את המראה שניצב לפנינו על המסך. אני מניח יד על רגלה והיא מזיזה אותה בתוקפנות.

"מה את חושבת?" זואי מעבירה את מבטה אל הרופאה. "את חושבת שהוא... יחיה?"

"אני לא רוצה לתת הצהרות גדולות ורשמיות. אני לא יכולה. אני לא מאמינה בזה, וזה לא יהיה נכון מצדי. אבל בדבר אחד אני כן מאמינה. אם תחשבו טוב – יהיה טוב."

אנחנו חוזרים אל הדירה והתחושה הפנימית השחורה והמרירה שלי נראית גם כלפי חוץ; השמיים אפורים, הרחובות מרוקנים ופניה של זואי נפולות. כשזואי נכנסת אל תוך חדר השינה ונועלת את הדלת אחריה, אני נעצר מול קיר הסלון ומשתהה רגע אחד ארוך מול הטבלה שהכנתי. היום הייתי אמור לסמן עוד יום אחד שעבר באיקס גדול ואדום לקראת הלידה המיוחלת. אבל לא. זין. זין. זין. אני מתפתה לתלוש את הטבלה מהקיר אבל אני לוקח נשימה עמוקה ומשפשף את עיניי. יש לנו עוד סיכוי. הרופאה אמרה שזה לא סופי. אבל למה? למה לא יכולנו להיות מהזוגות האלו שנכנסו אל קופת החולים בחיוך ויצאו בחיוך רחב יותר? למה לא יכולנו לקבל תשובה חיובית?

למה הכל דפוק בעולם הזה?

אני מתיישב על הספה הבלויה ומניח את ראשי בין שתי כפות ידיי. לחץ אדיר מתפשט באיזור החזה שלי כשאני מבין שיש מצב שלא יהיה לנו ילד. יש סיכוי גם שכן יהיה לנו ילד. אני כבר לא מבין כלום והכל מחורבן ואני רק רוצה לחזור להיות ילד; בלי דאגות כאלו על הראש. פעם הייתי מתעצבן כשלא הייתי מקבל את המכונית צעצוע שרציתי כל כך, אבל עכשיו זה גדול יותר – הרבה יותר – ואלו מימדים עצומים של כאב, כי הפעם לא מדובר בצעצוע מזוין, אלא בילד. הילד שלי. הילד שלי ושל זואי.

אני יודע שאני לא יכול להתאבל עדיין על העובר שלנו כי המצב לא וודאי. אני יודע שאני צריך להרגע, אבל משהו מתחולל בתוך בטני ואני יודע – אני יודע – שאני הבטחתי להגן על זואי. אני מתרומם מהספה וכל הגוף שלי כואב. אסור לי לבכות. אסור לי להלחץ. אני מוזג כוס מים קרים ומתקדם אל עבר חדר השינה שלי ושל זואי. כשאני חולף על פני החדר שהיה פעם שייך לאריק אני מתמלא בתחושה צורבת ועמוקה של עצב. רק לפני כמה ימים זואי ואני עמדנו בתוך החדר והכרזנו הכרזות שעכשיו אני מבין שאולי היו לשווא.

"זה יהיה החדר שלו, או שלה." היא חייכה חיוך רחב. הדירה הייתה מלאה באור שהגיח מבחוץ והיא זהרה במגבת הלבנה ובשיער הרטוב שלה.

"את לא תרצי לעבור לדירה גדולה יותר?" שאלתי ליתר ביטחון.

"לא," היא התחפרה בין זרועותיי. "זה מושלם."

דיברנו שעות על איך נעצב את החדר, אבל היו חילוקי דעות רבים, לכן הסכמנו שאם זו תהיה בת – זואי תעצב את החדר, ואם זה יהיה בן – אני אעצב אותו.

עכשיו אני עומד מול דלת חדר השינה, המקדש הפרטי שלנו, ואני מבין שיכול להיות שכל זה, כל השיחות הללו, לא היו רלוונטיות בכלל. האגרוף שלי מתהדק סביב ידית הדלת ואני מושך אותה כמה פעמים וצועק – "זואי, תפתחי לי את הדלת!". בתגובה, אני שומע כמה אנחות כבדות ותזוזות על גבי המיטה, אבל הדלת לא נפתחת. אני לא רוצה להיות אגרסיבי, במיוחד לא אל זואי, אבל אני דואג לה. אני דואג לה ולי ולעובר שיכול להיות – יכול להיות – נמצא בין החיים.

"תפתחי את הדלת, זואי!" אני צועק בכל הכוח, אבל שוב, לא מקבל תגובה. "לעזאזל." אני מסנן. אני לוחץ את הידית עוד כמה פעמים עד שאני מחליט להכנע.

בדיוק כשאני מתכוון לחפש דרך יצירתית על מנת לפתוח את הדלת, היא נפתחת באיטיות ומאחוריה עומדת זואי. המבט שלה ריקני. אף פעם לא ראיתי אותה ככה. ראיתי אותה עצבנית, עצובה, שמחה, מרוגשת – אבל הפעם זה שונה. עיניה משקפות כאב עמוק ואמיתי. הלב שלי מזנק כמה פעמים עד שאני מצליח לפתוח את פי.

"הבאתי לך מים." אני אומר.

"תודה, אבל זה לא מה שיעזור לי." היא אומרת ביובש ומתחילה לסגור את הדלת בחזרה. אני מפלח את רגלי ברווח שנותר ופותח אותה לרווחה. אני מתעלם מהאנחה העמוקה שזואי משמיעה כשאני נכנס פנימה וסוגר אחריי את הדלת.

"אני לא אשם, זואי. אני לא אשם בזה." אני כמעט ומתחנן. אני רוצה להיות שם בשבילה, אבל גם לי כואב – לעזאזל.

"אני יודעת שאתה לא אשם, טד." היא מגלגלת את עיניה וצונחת חזרה על המיטה. "אני פשוט... אני לא יודעת מה להרגיש כרגע."

אני מתיישב לצידה ודוחף את כוס המים לידה. היא לוקחת אותה בזהירות ולוגמת שתי לגימות בודדות. "אנחנו צריכים לחשוב חיובי, כמו שהרופאה אמרה. אנחנו לא יכולים ליפול למקומות חשוכים. לדיכאון." אני אוחז בידה. "את מבינה, זואי? אחרת לא ישאר לנו כלום. שום דבר לא בטוח. זו הייתה רק... אמירה מטומטמת. ויש סיכוי, ואולי גדול, שלעובר שלנו יש דופק."

"ואם אין לו?" היא שולחת אליי מבט חמור סבר. "אם אין לו דופק?"

אני עוצם את עיניי. "אני לא רוצה לחשוב על זה."

"סיפרנו לכל האנשים," היא מביטה בי ואני שם לב לדמעה בודדה שזולגת במורד לחייה. "תכננו את כל הדברים. פיתחנו רגשות, אהבה... קשר. אני לא יכולה לוותר על זה. אני לא יכולה שאיזו רופאה דפוקה תגיד לי ש..." היא בולעת את רוקה בקושי ומנידה בראשה. "אין סיכוי. אני לא... אני לא יכולה להתמודד עם אובדן כזה."

"את לא צריכה." אני אומר בלחש. "כרגע."

אני נשכב לצידה על הגב. שנינו בוהים בתקרה ועיניי צורבות. כמה דמעות זולגות מבין עיניי ואני מתגעגע לתחושה הזו, לידיעה הזו, שיש לי ילד. שיהיה לי ילד. אבל עכשיו אני כבר לא בטוח. אני כורך את ידיי סביב זואי והיא הדבר היחידי, המוחשי, שאני כן בטוח שיש לי ואני צריך לאחוז בה, בזה, כאילו חיי תלויים בכך. וכל מה שנותר לעשות הוא להתפלל.

הלוואי שהיה מדובר בסך הכל בטעות דפוקה. הלוואי שהעובר שלנו ישרוד. הלוואי שנצלח את זה.

הלוואי שבעוד שבעה חודשים מהיום, יהיה לי תינוק או תינוקת בידיים.