"מחקר חדש קובע: כל מה שאתן צריכות לדעת על בני הזוג שלכן. נה, נה, נה. אה – הנה! תגובות של בנות עם בני זוג מתעללים. מערכת יחסים רעילה... התנהגויות שצריך להתרחק מהן כמו מאש: שובר דברים כשכועס או בעל מזג אלים בכלליות, אובססיבי, שקרן, מביע אהבה מוגזמת מוקדם מדי, כאילו, מתאהב מהר מדי... אני לא אמשיך, אבל הבנת את הרעיון?" קלואי מרימה את ראשה ממסך הפלאפון. "הם ממש עשו אפיון דמות לטד."

"תפסיקי, קלואי." אני מסתכלת עליה דרך המראה בזמן שאני מורחת ליפסטיק אדום על שפתיי.

"תפסיקי? לא, אני לא אפסיק. אני לא אפסיק עד שתביני שאת צריכה להפסיק להתראות עם טד. לעזאזל! הכל כתוב כאן. טד אלים. הוא שובר דברים כשהוא כועס, הוא אמר לך שהוא אוהב אותך בדייט הראשון, הוא שיקר לך כל הזמן הזה, ובנוסף לכל זה, הוא אובססיבי. ממש אובססיבי." היא אומרת בליווי תנועות ידיים מוגזמות.

אני בוהה בפניי דרך המראה. נצנצים מעטרים את עיניי וכנפיי האיילינר נמשכות הרחק מהעין. השפתיים שלי אדמדמות, מרוחות בטעם הדובדבן המוכר. השיער שלי מסורק למשעי. אני נראית טוב, אבל אני לא מרגישה טוב. אני בכלל לא מרגישה טוב.

בצעד מהיר ונועז אני מחליטה להגיב לקלואי. "את יודעת מה לא אומרים לך שם, קלואי?" אני שואלת. "לא אומרים לך שם שכל אחד מהבחורים שכתובים שם, שטד, הוא לא איזה סטטיסטיקה מחורבנת. הוא בן אדם. טד הוא בן אדם. הוא לא בן זוג מתעלל. הוא אחד עם רגשות, עם מחשבות, עם טעויות. לפחות הוא מודה בהן, והוא מתנצל. לא רק שהוא מתנצל, הוא גם פועל כדי להשתנות. ואני רואה את זה. אני יכולה להגיד בלב שלם; טד שלי משתנה." אני לא מתחרטת על מה שאמרתי, אבל הייתי יכולה לקחת את המשפט האחרון בחזרה. טד הוא לא שלי.

האמת היא שהמצב מסובך מכפי שאפשר לדמיין. המחשבות מסתבכות בראשי בכל יום, מתפתלות ומשנות צורה בכל רגע נתון. למרות שביטלתי את דבריה כרגע, אני יודעת שקלואי צודקת באופן חלקי. היא צודקת. הפעולות של טד לא היו בריאות. אבל זה העניין, הן קרו בעבר. הן לא ייקרו יותר. אני אוהבת את טד. האהבה שלי אליו לא עצרה ברגע שעזבתי את הדירה. לא שיחררתי עדיין. אני מנסה להשתחרר לאט, אבל אני כבר לא בטוחה בכלום. אני רוצה להתרחק ממנו, אבל בכל פעם מחדש אני נופלת אל זרועותיו מחדש. שוכבת במיטה שלו שוב. שוכבת איתו שוב.

"את יפה." קלואי מתקדמת אליי. "כאילו, ממש יפה. אני לא רוצה לתת לאיזה בחור מטומטם להרוס את הפנים היפות שלך במכות. את מבינה?" היא אוחזת בצידי פניי. "את לא תהיי כמו ריהאנה."

אני מזיזה את ידיה ממני בעדינות. "אני רצינית, קלואי. תפסיקי עם זה. טד בחיים לא יפגע בי, הבנת? בחיים. הוא לא בן הזוג המתעלל שאת קוראת עליו כל היום בכתבות. הוא בן אדם, בשר ודם, עם החלטות שונות. אין לכל הבנים את אותה צורת התנהגות, אוקיי? הוא לא ייפגע בי."

"את קורבן! את לא רואה? את כל כך עיוורת מרוב אהבה –"

"תסתמי את הפה שלך כבר!" אני צועקת. לרגע אני מופתעת מעצמי, אבל אז אני ממשיכה בכל הכח. "לעזאזל עם זה! תפסיקי! אני לא איזו חתיכת סתומה. אני בחורה בוגרת. הבן אדם היחיד שרעיל פה הוא את! את והמניפולציות שלך!"

קלואי משתתקת. היא מסתכלת סביבה, מחפשת אחר הצלה. אבל ההצלה לא תגיע. הצלע השנייה שלה לא נמצאת כאן. ניק לא כאן כדי לעזור לה הפעם. אני שמחה על כך, כי עכשיו אני יכולה להתמודד רק מולה, ולא כמו שאר הפעמים, בהן אני צריכה להתמודד מול שניהם על אף שזה בכלל לא כוחות. הם תוקפים אותי ביחד, שניים מול אחת. וזה לא הוגן. זה לא הוגן.

"איך את מעזה בכלל?" קולה נשבר. "אני פשוט לא מאמינה."

"איך את מעזה? כל יום מחדש לדבר איתי על אותו נושא, כל יום מחדש למלא אותי בפחדים לשווא, כל יום להרעיל אותי נגד טד. את יודעת מה? אולי את גם האובססיבית פה. אובססיבית לטד. אובססיבית לזוגיות שלנו."

"אין לכם זוגיות בכלל." היא יורקת.

"כי את דואגת להרוס אותה." אני מטיחה בה.

"אני?" היא משלבת ידיים. "זו לא אני שהרסה את הזוגיות הזו, זואי, להזכירך. זה טד. טד שעקב אחרייך, טד ששיקר לך, טד שגנב לך, טד שהרביץ לחבר שלו מול שתי נערות צעירות, הרביץ לו כל כך בטירוף עד שהוא נאלץ לעזוב את הדירה שלו." היא נוטפת רעל כשהיא מדברת.

אני מתחילה להרים את חפציי. אני מרימה את הארנק שלי, דוחסת לתוכו את המפתחות והליפסטיק שלי. כשאני נעמדת, אני מסדרת את שמלת המיני השחורה שלי. אני מרימה את עיניי ושמה לב לכך שקלואי עוד עומדת מולי, עיניה רושפות גיצי זעם. היא נראית כמו שור שמתכונן לקרב. אני לא אוהבת קרבות, או מלחמות, או ריבים. אני לא אוהבת לצעוק, לא אוהבת להיות בצד הפוגע. אבל לפעמים אתה צריך לעמוד על שלך. לפעמים אתה צריך להיות נוכח, להביע דעה, לקבוע עמדה. לא אכפת לי. פעלתי נכון. וגם אם לא, אז לפחות פעלתי. לפחות פעלתי ולא נשארתי בשקט.

"מצטערת אם פגעתי בך." אני מסננת. קלואי היא חברה שלי. אני באמת לא מנסה לפגוע בה, אלא רק להבהיר לה שהדרך שלה לא נכונה. במקום לטפח את החברוּת שלנו, היא רק עסוקה כל הזמן בטד, עסוקה בלהרוס חברוּת אחרת. זה חבל. עד עכשיו הייתי איתה באותה קבוצה, אבל אולי הגיע הזמן להגיד די. אולי היא חצתה את הקו האדום.

"בסדר." היא אומרת.

אני משאירה את זה ככה, מניחה לה להשתכשך בכעס שלה. אני נפרדת ממנה ועוזבת את הדירה שלה. אולי החברוּת ביני לבין קלואי לא מושלמת, אבל לפחות היא קיימת. חוץ מזה, איזו חברוּת היא כן מושלמת?

האווירה בתחנת האוטובוס עגמומית. החושך נוכח כאן במיוחד. אור מפנס רחוב נוחת עליי בזווית מושלמת בזמן שאני מחכה לאוטובוס הבא. לפעמים מוניות הן יקרות מדי בשביל ספרנית עלובה כמוני. האוטובוס מגיע באיחור של כמה דקות, אבל זה בסדר, כי פעם אחת מגיע לי שיחכו לי, בשונה מאיתן. כשאני נזכרת באיתן אני נזכרת בתקופה שנראית כל כך רחוקה. אחד מהאיחורים של איתן נבע משכנועיו של טד. אני יודעת את זה עכשיו. אני לא בדיוק יודעת כיצד להרגיש בנוגע לזה, אז אני מנסה להדחיק את זה כרגע בזמן שאני עולה על האוטובוס.

אני מתיישבת במושב האחרון. הלב שלי פועם בחוזקה כשאני חושבת על היעד שלי. היעד שלי; מסעדת אילבן. היעד שלי; דייט עם בחור בשם טים. טים הציג את עצמו בתור הרפתקאן, חובב קומיקסים, רומניטקן חסר תקנה. הגעתי אליו דרך קלואי, דרך תחנוניה הרבים לצאת עם בן הדוד המרשים של ניק. הוא גדול ממני בשנתיים בלבד. כמובן שבהתחלה סירבתי לקלואי נחרצות. השיחות שלנו היו מלאות, אם לא מוצפות, במגוון רחב של המילה לא; לא רוצה, אל תכריחי אותי. לא, אני לא אצא איתו. לא, טים לא מעניין אותי. לא קלואי. לא. לא.

עד שיום אחד כבר נמאס לי. אז אמרתי; בסדר, ננסה. במילא לא היה לי בן זוג, או התחייבויות. הטעות הזו הובילה אותי לכאן, ועכשיו כבר אין לי דרך מוצא. קלואי אמרה שטים יהיה הפתח שלי להבנה של מה היא מערכת יחסים בריאה ואמיתית. היא אמרה שהוא באמת ג'נטלמן. שבזכותו אני אבין הכל. אבין מה פספסתי בכל פעם שבחרתי שוב ושוב בטד. האמירות האלו כמובן הרגיזו אותי, אבל אולי גם רציתי להוכיח משהו. רציתי להוכיח שטים לא יהיה טוב יותר מטד, אולי.

לאחר נסיעה של חצי שעה אני מגיעה. כשאני חולפת על פני מושבי האוטובוס הרבים, אני מבחינה דרך החלון בבחור שמחכה בתחנה. אני יורדת ומזהה אותו. טים. המחווה שלו משעשעת אותי. אני נעמדת למולו, עד שהוא מבחין בי בחזרה.

עיניו נפקחות לרווחה בזמן שהוא שואל; "את זואי?"

"כן, אני זואי." אני משיבה באדישות.

"וואו. זאת אומרת, סליחה, היי – אני טים." הוא לוחץ את ידי.

אני צוחקת. "היי, אני זואי."

"כן, אני כבר יודע. אה, אני חייב להגיד שאת –" הוא מהסס. "נראית ממש טוב. מותר לי להגיד את זה?"

"אתה לא הראשון שאומר לי את זה." אני אומרת. הוא מתעלם בהפגנתיות מההערה המרירה שלי ומתחיל להתקדם לכיוון המסעדה, לא לפני שהוא מושיט לי את ידו ואני מסרבת בנימוס.

"קשה לי עם נגיעות בדייטים ראשונים." אני משקרת. זה לא שקשה לי עם נגיעות בדייטים ראשונים. פשוט, כשהוא הציע לי את ידו, חלפה בי תחושת בחילה של חוסר נאמנות. מי זה הבחור הזה ואיפה טד? בזמן שאנחנו מתיישבים בשולחן שלנו אני מסתכלת סביבי. אני יודעת שזה מטופש, אבל אני כאילו מצפה שטד יצוץ מאיזשהו מקום ויקח אותי מכאן. אני לא אמורה לצאת עם דייטים עם בחורים אחרים. זה כל כך דפוק.

טד נמצא במחשבות שלי כל הזמן. כשאני מלכלכת את שפתיי ברוטב של פסטה בולונז, טים לא מציע לנקות את הלכלוך כפי שטד תמיד היה עושה. אני לא מספרת לטים על לנה דל ריי, או על העובדה שהליפסטיק שלי בטעם דובדבן. הוא שואל אותי איזו מוזיקה אני שומעת, ואני אומרת שאני שומעת רק מוזיקה אלקטרונית. זה שקר מגוחך למדי, אבל אני לא יכולה פשוט לפזר סביבו פיסות מידע עליי. אני ארגיש מחוללת אם אפעל ככה. אלו דברים ששמורים לטד. לא לטים.

טים שאל אותי מה אני רוצה להזמין, אבל הוא לא הזמין עבורי את ההזמנה. טד תמיד הזמין עבורי את מה שרציתי. הוא היה הדובר שלי. זה לא היה עניין של שתלטנות, אלא רק לקיחת חסות. הגנה. זו הייתה תחושה נעימה.

טים עוקף אותי רק בכמה סנטימטרים בודדים. טד כל כך גבוה לעומתו. הכתפיים של טים צרות לעומת אלו של טד. טד חזק. טים חלש. אין לו את שרירי הידיים שיש לטד. אין לו לסתות חזקות, או עיניים אפלות מאהבה. יש לו עיניים טובות ושפתיים דקות. יש לו חיוך מנומס, ולא חיוך אמיתי כמו של טד. השיער שלו מגולח. אי אפשר יהיה לתפוס אותו, כפי שאני אוהבת לתפוס ברעמה המבולגנת של טד.

הוא מדבר על עצמו, אולי טיפה יותר מדי. הוא מתכוון להיות עורך דין, ויש לו כלב מסוג האסקי סיבירי, והוא גר בדירה משלו, והוא מבשל נהדר, והוא יכול לסדר אותי בכסף (את זה הוא אומר בעקיפין, אחרת זה היה ממש שוביניסטי מצידו), והוא חכם, ממש חכם, לא כמו החברים המטופשים שלו. יש לו דעה על כל דבר, כך הוא לפחות טוען. טד אמר לי פעם שהדבר הכי מכוער שבני אדם יכולים לעשות זה להעיד על עצמם. הוא גם אמר לי שאנשים חכמים באמת לא יודו בכך שהם חכמים. לטד יש דעה על כל דבר. טד חכם. טים רק טוען שהוא כזה, אבל איפה ההוכחות?

אני מהנהנת בנימוס לאורך כל השיחה. טים לא בדיוק מתעניין בי. הוא בא הנה עם מטרה – לספר את סיפור חייו. טד התעניין בי. לא הייתה לו כוונה אחת לדבר על עצמו, אבל הוא דיבר על עצמו, כי אני התעניינתי בו בחזרה. זו הייתה הדדיות. כאן אין הדדיות. יש מלחמה חד צדדית, והוא יורה עליי ללא הפסקה פיסות מידע, עד שלבסוף אמות. משיעמום.

אני מחייכת כשטים אומר שההמבורגר מעולה, ומשפילה מבט לכיוון מכשיר הפלאפון שלי כשהוא מזמזם על רגלי. הודעה נכנסת מתווספת לשלל הודעות נוספות על צג המכשיר. כשאני מתמקדת בה, אני מבינה שההודעה היא מטד. הלב שלי מזנק. טד לא כתב לי מאז שנפרדנו. הוא בחיים לא העז. אני הייתי זו שכתבה לו. עברו כבר חודשיים מאז שהתראינו בפעם האחרונה, ועכשיו אני נזכרת שעבר מלא זמן. מלא זמן שלא ראינו זה את זו. בדרך כלל היינו נפגשים לאחר שבועיים, או אפילו חודש. אבל עברו חודשיים.

אני קוראת את ההודעה.

אני יודע שאני לא אמור לכתוב לך, אבל פאק, זואי. אני צריך אותך. עברו כבר חודשיים.

לאחר ההודעה הזו, אני מקבלת הודעה חדשה ממנו.

את לא חייבת לענות.

אני בוהה בהודעה הזו. ידי רועדת על גבי מסך הפלאפון.

"הכל בסדר?" טים שואל.

אני מרימה אליו מבט. "כ-כן. קיבלתי הודעה מאמא שלי. אני חושבת שקרה משהו."

"מה? היא בסדר?"

"לא, כן – פשוט... היא קצת חולה לאחרונה." בבקשה, אלוהים, תסלח לי על התירוץ הנורא הזה. "אני חושבת שאני אזוז."

"בטח," טים מעיר. "בטח."

"אני..."

"אני אשלם על החשבון." טים מתפרץ. "תלכי. אל תדאגי. תעדכני אותי מה קורה כשתגיעי."

"תודה, טים." אני מחייכת בעצב. "אני מצטערת. באמת."

"לכי!" הוא קורא בחיוך רחב. "הכל בסדר."

אני מתרוממת מהמושב שלי ומנופפת אל טים לשלום. אני לוקחת את האוטובוס הראשון שאני רואה, ובדרכי אל דירתו של טד אני מחזירה לו הודעה; אני בדרך.

כאילו אני נמשכת אליו במגנט, אני מדלגת במהירות במדרגות האוטובוס ורצה אל הבניין של טד. אני לא יודעת מה עובר עליי. דחף לא מוסבר דוחק בי להגיע במהירות המירבית אל טד. ההודעה שלו החדירה בי אנרגיות חדשות. האמת היא שהתפתתי לשלוח לו מלא הודעות בחודשיים האחרונים. טד, אני מגיעה. טד, אתה פנוי? טד, אתה בעבודה? טד, אני בדרך אליך. אבל תמיד היה משהו שמנע ממני לעשות את זה. בדרך כלל זו הייתה קלואי.

אני עולה במעלית והדלת נפתחת מעצמה כשאני ניצבת למול דירתו של טד. הלב שלי מחסיר פעימה למראהו. הוא עומד שם, מולי. חזותו הגבוהה ניצבת לפניי. הוא מניח שתי ידיים חזקות על משקוף הדלת, ואפשר לראות שההאבקות משפיעה עליו. גם חיצונית, בונה את מצבו הגופני, וגם פנימית, בונה אישיות רגועה יותר.

"איפה היית?" הוא שואל, סוקר את הופעתי הזוהרת.

"אהה –" אני מתלבטת. אני לא משיבה, גם כשהוא זז הצידה על מנת לפנות לי מקום מעבר. אני נכנסת אל תוך הדירה שלו. הדירה נקייה, מצוחצחת. אני שונאת את העובדה שהוא חי פה לבד. הלוואי שהוא היה מוצא איזה שותף נחמד.

"אמממ?" הוא מחזיר לי בתשובה, לאחר שעובר יותר מדי זמן.

טד שיקר לי פעם, ולא פעם אחת. שנאתי את זה. אני לא אשקר לו. "הייתי בדייט." אני נושכת את שפתי. אני מפחדת מתגובתו. לא כי הוא מאיים עליי. לא כי אני קורבן, כפי שקלואי מתעקשת לטעון. אני מפחדת מתגובתו, כי אני לא רוצה שייפגע.

"עם מי?" הוא שואל, לא מביע שמץ של רגש.

"בן דוד של ניק. הכרתי אותו דרך קלואי." אני מסבירה.

"ככה השקעת לכבודו?" הוא סוקר אותי שוב בשילוב ידיים. עיניו גומעות את המראה שלי בשקיקה.

"רציתי להרגיש יפה."

הוא צוחק בתגובה. צחוק מלא, אמיתי. "יכולת לצאת בפיג'מה."

אני מחייכת טיפה. "אני לא נראית טוב ככה?"

"את..." הוא גומע רוק. "את סוחטת מחמאות. זה מה שאת."

אני לא משיבה, ולכן הוא לוקח את ההזדמנות לדבר שוב. "איך הוא היה?"

"מי?" אני שואלת.

"הבחור שיצאת איתו לדייט. בן דוד של ניק."

"אה." אני משחקת באצבעותיי. "לא יודעת. הוא היה... רגיל."

"שכבתם?"

"מה?" אני מרימה את מבטי בהפתעה.

"ש-כ-ב-ת-ם?" הוא שואל בחוסר סבלנות.

"לא, טד! לא!" אני זועקת. "ישבנו במסעדה. איפה יכולנו בדיוק...?"

"בשירותים, ברכב שלו..." הוא מונה על אצבעותיו את מספר המקומות.

"די, טד." אני מנענעת בראשי בחוסר אמון. "למה נראה לך? זה דייט ראשון."

"אה." הוא ממלמל. "הוא יותר טוב ממני?"

אני מגלגלת את עיניי. "אתה מתנהג כמו מטומטם."

הוא נאנח. "אני רק רוצה לדעת איפה אני עומד ביחס אליו." עיניו מסמלות לי נואשוּת. "את תמשיכי איתו?"

"לא, טד." אני אומרת בביטחון. "ברגע שכתבת לי הודעה קמתי מהשולחן וברחתי אליך. זה לא אומר לך משהו?"

חיוך קטן מבצבץ על פניו. כשהחיוך נמחק, הוא מדבר. "אני דואג לך."

"אתה לא אמור." אני אומרת.

"אני יודע שאני לא אמור." הוא נאנח. "אבל מה אני אעשה?"

"תפסיק, טד. ביקשתי ממך לא לדבר איתי על הדברים האלו."

"אה. נכון." הוא מביט בי במבט חלול. "בואי פשוט נשכב ונגמור עם זה."

"מה?" אני שואלת בבלבול.

הוא מתקדם אליי בנחישות. הוא מניח את שתי ידיו על סוף שמלתי, ובאיטיות מייגעת פושט אותה מעליי. הוא מתיישב על ברכיו למולי, מניח את שפתיו על הירך שלי. "הייתי צריך אותך." הוא ממלמל בנואשות, בזמן שהוא מדביק נשיקות לאורך כל גופי. אני משפילה אליו מבט, אבל הוא לא מביט בי בחזרה. אני מניחה יד רועדת על שיערו. "את לא מבינה כמה." הוא אומר.

אני נושמת נשימה מקוטעת כשהוא תופס את החזייה שלי ומוריד אותה ממני בצעד מהיר. "זה הופך אותי לאובססיבי?" הוא שואל.

"לא, טד... אני גם..."

"גם מה?" הוא מתחנן. "תגידי את זה."

"אני גם הייתי צריכה אותך."

הוא מתרומם ומניף אותי על כתפו. הוא מניח אותי על השייש במטבח, ואז מתחיל במלאכה; הוא נוגע בי בכל מקום. ככה הוא תמיד פועל כשאנחנו נפגשים. ידיו לא נחות לרגע בחיפוש אחר נקודה בגופי שאליה הוא לא הגיע. לא קיימת נקודה כזו. הוא הגיע אל כל מקום אפשרי. אנחנו עושים את זה על השייש, ואז על הספה, ואז על מכונת הכביסה. שם זה נגמר. הוא מלטף את שיערי בעדינות לאחר שאנחנו מסיימים. עיניי מרצדות לכל עבר, מתקשות להתמקד בחזרה על טד. אני מותשת. מותשת מלחשוב, מותשת מהרוטינה הזו.

"למה התכוונת כשאמרת – 'בואי פשוט נשכב ונגמור עם זה'?" אני שואלת אותו לבסוף.

הוא שותק לרגע. "את לא חושבת שאת... משתמשת בי?"

"אני?" אני שואלת בהפתעה מוחלטת. "ממש לא, טד. זה הדדי."

"כן. זה הדדי." הוא חוזר אחריי, מותיר אותי יותר מבולבלת. "תעזבי, זה לא חשוב בכלל."

"אני צריכה ללכת." אני אומרת. אני רוצה לברוח מפה.

הוא מגחך. "כן."

אני מביטה בו לעוד כמה רגעים. "טד, אתה זוכר שאתה זה שפעלת לא נכון, כן? לא אני."

"אני יודע."

"אתה הרסת את זה. אתה הרסת אותנו. לא אני."

"אני יודע."

"יופי, אז אני הולכת." אני קופצת ממכונת הכביסה. בדרך אני אוספת את השמלה והחזייה ולובשת אותן במהירות. טד עוד נשאר באותו חדר חשוך. אני לא יודעת אם הוא עומד ומביט בי, או שהוא בכלל משעין את ראשו על מכונת הכביסה ובוכה. הוא יכול גם לדפוק את ראשו בקיר ברגע זה, ואני לא אדע. אני לא מסתובבת אחורנית. כשאני מסיימת לאסוף את חפציי, אני פותחת את הדלת, ומבלי להפרד אני יוצאת החוצה, מותירה את טד שוב לבדו בדירה.