שביל זיעה שנוטף במורד גבי החשוף מסיח את דעתי. אני עוצר את התנועה החזרתית שלי מעל גופה הקטן של זואי ולוקח רגע ארוך כדי להעריך את המראה שניצב לפניי; עיניה המלאכיות עצומות בעונג, שפתיה פסוקות לרווחה ונשימותיה כבדות תחת גופי. ציפורניה ננעצות בגבי בזמן שהיא חווה צמרמורות עונג שמבשרות על סיום האקט. אני כורע לצידה. שנינו שוכבים על המיטה, החזה שלנו עולה ויורד בקצב אחיד.

לא נשארנו נאמנים לעצמנו. ההבטחה הזו של חד פעמי לא החזיקה מעמד. חזרנו זה לזו מהר ככל שיכולנו.

וזה מה שאנחנו עכשיו. סטוץ מזויין. סקס חסר משמעות. אני מודה על כל רגע עם זואי, אבל אני לא יכול להגיד שאני מרוצה מהמצב. זה לא מספיק לי, לעזאזל. אין בנינו כלום מלבד נשימות קטועות, זיעה והתאחדות גופים. פעם האקט הזה היה הכל. עכשיו הוא רק חלק קטן. אני צריך להיות אסיר-תודה כי לפחות יש לי את זה. לפחות זואי מאפשרת לי להתראות איתה בקביעות. לפחות זה קורה איתה. ואני לא אשקר – אני לא סובל. בכלל לא סובל. אבל עדיין, משהו חסר. משהו מזוין חסר לי. אני עלול להשתגע.

אני טומן את ראשי בתוך שיערה הבהיר, הפרוע, הלח מזיעה. ידי עוברת באיטיות במורד גבה הלבן והקמור. המגע גורם לה להתהפך על צידה. כשפניה פוגשות בפניי, כחול צלול נשלח לכיווני. זה נראה כאילו היא מתכוונת לחייך, אבל לבסוף היא מוותרת על הפעולה הפשוטה ובוחרת לבהות אל תוך עומק נשמתי. היא נאנחת עמוקות. "זה היה טוב, נכון?" היא שואלת לבסוף. אני מעריך כל דבר בה; מציפורניי הרגליים הצבועות בלק אדום ועד לקול הנמרח. מהמצח המזיע ועד לאישיות השקטה. ויש בה עוד הרבה מעבר. אני יודע את זה. זה יכול להפנט אותי.

אני מהנהן באיטיות. זה היה טוב. איך יכול להיות שלא? כל דבר איתה הוא טוב. כל דבר מחורבן איתה הוא טוב.

אצבעותיי עוטפות את צווארה בזמן שעיניי מרפרפות על גבי פרצופה המשורטט. בזמן שהיא איתי, אני משתדל ליצור איתה כמה שיותר מגע עד לפעם הבאה. אני לא בדיוק יודע מתי היא תתרחש, בגלל זה אני מעדיף למצות את הרגע עד כמה שאפשר.

היא צוחקת והצחוק שלה מפתיע אותי. "מה יש לך מהצוואר שלי?" היא מחייכת חיוך גדול וזה משמח אותי. "שמתי לב לאובססיה הקטנה שלך, שלא תחשוב אחרת." היא אומרת.

"אני אוהב את הצוואר שלך. הוא קטן."

"זו סיבה טובה לחנוק אותי?"

"אני חונק אותך?"

היא מגלגלת את עיניה. "לא... אני רק צוחקת איתך."

הכל שם. הכל נמצא שם, חוץ מהאישור שלה. לפעמים, כשאני איתה, שוכב על המיטה, אני יודע שהיא נזכרת. נזכרת בכל דבר פגום שעשיתי; נזכרת במעקב שלי. נזכרת בגניבה. נזכרת בכל שקר, בכל פעם שפגעתי באמון שלה. היא לא סולחת לי. היא נוטרת לי טינה. היא לא תהיה איתי באופן שלם, לא עד שתוכל לסלוח לי בלב שלם. לא עד שאוכיח את עצמי. לא עד שתשכח מזה. תשכחי מזה כבר, זואי. לעזאזל.

אנחנו תמונה נהדרת לתלות על הקיר מעל המיטה. צעירים, עירומים, מזיעים. אנחנו כל כך יפים ביחד. אנחנו כל כך טובים ביחד. רגלה של זואי משתלבת בצורה מושלמת בין רגליי. יד אחת שלה מונחת על החזה שלי. יד אחת שלי מונחת על הצוואר שלה. השיער שלה הספיק לצמוח. הוא גולש כמעט עד לחזה שלה. הוא פזור סביבנו. אנחנו תמונה יפה ביחד. אנחנו יצירת אומנות. אבל זו יצירה שלא תמשך לנצח, כי זואי תלך בסוף. היא תמיד הולכת בסוף, ואני תמיד מחכה עד לפעם הבאה.

אין בנינו מוטיבים חוזרים יותר, או לעת-עתה. אין לנו את לנה דל ריי, אין לנו דובדבנים פזורים על המיטה, אין לנו את מסך הטלוויזיה הדלוק על שקרניות קטנות. יש לנו גופים עירומים. יש לנו מיטה עם סדינים שצריך להחליף. לפעמים אני לא מחליף. לפעמים אני מאושר עם ההחלטה הזו.

זואי קוטעת את השתיקה. היא מתיישבת על ברכיה למולי. "יש לי מבחן עוד שעה." היא מעקמת את שפתיה בחוסר שביעות רצון.

אני מתרומם גם כן ונשען על הקיר מאחוריי. "את יכולה לפספס אותו? נעשה סיבוב שני."

היא צוחקת. "כן, בטח."

"אז את הולכת?"

"כן." היא מתקדמת לעברי. כשפניה קרובות לשלי, היא מדביקה נשיקה על המצח שלי ויורדת בזהירות מהמיטה. אני עוקב במבטי אחריה בזמן שהיא מרימה מהרצפה את מכנסי הטייץ שלה ומלבישה אותם לרגליה. לאחר מכן היא מחפשת בעיניה אחר הגופיה הקטנה שלה. אני יודע איפה היא נמצאת אבל לא עוזר לה. לבסוף היא מוצאת אותה בעצמה, תלויה על אחת המגירות. היא משתחלת אל תוך הגופייה. אין לה צורך בחזייה. אני מחבב את האומץ שלה ללכת ללא חזייה.

"זהו." היא מכריזה בזמן שהיא דוחסת את הליפסטיק והמפתחות שהספיקו ליפול מתוך התיק שלה אל פנים התיק. היא מרימה אותו מהרצפה, ולאחר מכן מישירה אליי מבט. "זהו. אני חייבת לעוף." היא נאנחת בייאוש.

"מה עם נעליים?" אני מחייך טיפה. אני אוהב את החיפזון שלה ואת העובדה שהיא מעופפת בעקבותו.

"אה! כן. נעליים." היא צוחקת וסוטרת בקלילות לראשה. אני לא אוהב את זה אבל אני לא מעיר לה. בפעמים הקודמות, כשהבעתי סימני דאגה ואהבה כלפיה, היא כעסה עליי. אז עכשיו אני לא עושה כלום. עכשיו אני כבר לא מעיר לה או מספר לה כמה התגעגעתי.

היא מסיימת לנעול את נעליה. הלב שלי פועם בחוזקה ברגע שהיא מתקרבת אל עבר דלת החדר. אני לא יודע מתי אראה אותה שוב. היא שולטת על התזמון. היא שולטת על מערכת היחסים הזו עכשיו. אי הידיעה משגעת אותי, אבל אני מקפיד לשמור על איפוק. זה חלק מהשינוי שלי; להיות ללא זואי ולקבל את זה. אני אף פעם לא יודע מתי תהיה הפעם הבאה, ולכן בכל פעם שהיא עוזבת הלב שלי מתחיל לדפוק בתוך גופי, כמעט מאיים לפרוץ החוצה.

"אני אלווה אותך." אני אומר כשהיא לוחצת על הידית. זואי אוהבת לסגור את דלת החדר בזמן שהיא מבלה בו. אני לא בדיוק יודע למה, אבל אני לא שואל שאלות. אני מקבל את המצב הנתון כמו שהוא.

אנחנו עושים את דרכינו אל דלת הדירה. אני פותח אותה בשבילה והיא יוצאת בצעד מהיר. "בהצלחה במבחן." אני אומר.

"תודה, טד." היא מחייכת והיא קורנת כמו השמש. אפשר לראות על מבטה שגם היא מתגעגעת. אני יודע את זה אבל היא לא מאפשרת לעצמה להרפות. היא לא מאפשרת לעצמה להתמסר שוב, להתמסר אליי.

הדלת נסגרת אחריה בחבטה צורמת. אני נשאר לעמוד באותו מקום עוד כמה דקות. רק עוד כמה דקות. לאחר מכן אני ניגש אל המטבח. אני כמעט בוחר בבקבוק וודקה, אלא שאז, בהחלטה חפוזה, אני בוחר בבקבוק המים. אני מרוקן כמה כוסות בייאוש ואז נשכב על הספה החומה בסלון. עיניי ננעצות בתקרת הדירה. אני מדוכדך, אבל מצבי הרבה יותר טוב עכשיו מאשר שהיה פעם. בפעם הראשונה שזואי עזבה את הדירה, נשארתי לבכות מאחורי הדלת במשך שעה. וגם בחרתי בבקבוק הוודקה. הפעם אני לא נכנע.

אני מסיט את מבטי לכיוון השולחן הקטן במרכז הסלון, כשאני מבחין ברטט שמגיע ממנו. הרטט הוא של המכשיר הנייד שלי. על הצג מתנוסס בגאווה השם 'אל'. אני לוקח נשימה עמוקה ומרים את המכשיר מהשולחן.

"נו?" אל שואלת ברגע שאני עונה לשיחה.

"מה נו?" אני משיב בבלבול.

"היא הלכה?"

"את מכשפה?" אני מתרומם משכיבה. "איך ידעת שהיא הלכה עכשיו?"

היא צוחקת. "לא, אני לא מכשפה. אבל מה שכן – התקשרתי עשרות פעמים מקודם, ורק ועכשיו ענית. אז הנחתי שהיא הלכה."

"אה." אני ממלמל.

"אז מתי היא חוזרת בפעם הבאה?"

"לכי לעזאזל, אל." אני אומר, כיוון שהיא בסך הכל מתגרה בי. ככל שעובר הזמן, אני מעריך יותר ויותר את אל ואת הנוכחות שלה לצדי. פעם חשבתי שהאינטרסים שלה תמוהים. היום אני יודע שהיא בסך הכל חברה טובה. כל מי שטוען שלא יכול להיות קשר ידידות בין גבר לאישה יכול לקפוץ לי. מדובר באנשים ללא סטנדרטים שמסוגלים להדלק על כל אישה שהם רואים, לראות כל אחת במובן המיני. אני לא רואה את אל ככה. היא המלאך השומר שלי. היא באמת המלאך השומר שלי. אני לא אומר לה את זה, אבל לדעתי היא כבר יודעת.

"די, תפסיק להתבכיין. היא עוד תחזור. היא תמיד חוזרת." היא ממשיכה. "אז, אתה בא לאימון?"

"זו הייתה המטרה שלך?"

"טוב, כן..."

"אולי מאוחר יותר." אני משיב.

"נו, בחייך. משעמם לי עכשיו!"

"את לא בחנות?"

"אני כן, אבל..."

"אז תלכי לעבוד." אני אומר.

היא משיבה לאחר צחוק קצר שמגיע מכיוונה. "טוב, טוב. דיברת עם אריק?"

היא מזכירה לי את המטלה הבאה שלי. טוב, כן, לעזאזל – זו לא אמורה להיות מטלה, אבל זו כן מטלה. אני פחדן מזוין. אני מפחד ליצור קשר עם אריק. אל מכריחה אותי. היא מכריחה אותי לבקש סליחה, אבל אני לא באמת יודע מה הטעם. בפעם האחרונה שביקשתי סליחה ממישהו, סיארה נפנפה אותי בכעס. אני לא רוצה לדמיין מה תהיה התגובה של אריק כשאתקשר אליו.

"טד?" אל מדברת כשהיא לא מקבלת תשובה. "זה חלק מהטיהור שלך. זוכר?"

"אני שונא כשאת מדברת אליי כמו אל ילד קטן." אני מתפרץ. "אני לא פושע מזדיין."

"טוב, מה שעשית לאריק זה סוג של פשע. ואתה לגמרי יצאת ממנו נקי, אז כדאי שתתחיל להוקיר תודה." אל לא קלה. היא מציבה את האמת בפנים ללא היסוס. אני מהדק את אחיזתי בפלאפון ונאנח עמוקות.

"אני אתקשר אליו."

"החלטה נבונה." היא אומרת. "טוב, נדבר כבר באימון. תספר לי איך היה."

"ביי." אני ממלמל.

"ביי!"

אני יושב במשך כמה דקות מול המכשיר הסלולרי שלי ומתלבט. המספר של אריק עדיין שמור לי בפלאפון, ולכן כל אשר עליי לעשות הוא ללחוץ על לחצן ה'חייג'. לבסוף, לאחר זמן קצר של השתהות, אני מחליט להפסיק להתמהמה ומרים את הפלאפון.

"טד?" קולו המופתע של אריק מגיח לאחר כמה צלצולים בודדים.

"היי, אריק."

"היי, ט-טד! וואו. לא ציפיתי שהצלצול יהיה ממך." הוא מודה.

"טוב, כן..." אני מגרד בעורפי. "לפעמים יש הפתעות בחיים." אני נאנח. "תשמע, אריק. רציתי לדבר איתך לגבי... מה שקרה."

אריק מגחך. "הגיע היום."

"כן, האמת היא שדי פחדתי מהתגובה שלך." אני עוצר לרגע. אני שוקל את המילים, בוחר אותן בקפידה. "אני לא יודע מה עבר עליי באותו יום. זה לא תירוץ, אבל במבט לאחור, אני באמת מתנצל על איך שפעלתי. זו לא התנהגות נורמלית ואני עובד על זה."

"זה בסדר, גבר. הכל נשכח."

"אתה לא חייב לשכוח לי את זה. אתה גם לא חייב לסלוח. רק רציתי ליידע אותך שאני באמת מצטער. אתה חסר בדירה." אני נהיה רגשני. אני לא אוהב את זה, אבל ככה צריך לעבוד עם אנשים; זו השפה שצריך להשתמש בה איתם. זה קונה אותם מיד. את כולם.

"באמת, טד. זה עבר. אני לא חושב על זה, אבל אני שמח שהתקשרת." הוא מסביר. "האמת היא שהתקשרת בתזמון טוב."

"למה?" אני שואל.

"הצעתי לסאם נישואים." הוא אומר ולרגע אני בכלל שוכח מי זו סאם. ואז אני נזכר. סאם, הבחורה הממושקפת. סאם שנראיתה כמו לא יותר מסתם סטוץ. הוא הציע לסאם נישואים. ההכרזה הזו מוציאה אותי מדעתי, מערערת את כל האיזון הפנימי שלי. אני לא יודע למה אני מגיב ככה, אבל הלב שלי מתחיל לפעום בחוזקה. העובדה שאריק השיג מערכת יחסים יציבה לפניי הורגת אותי. אריק – אריק חסר האחראיות. אריק הילדותי. הוא, הוא הציע נישואים לסאם.

"תפסיק." אני מגלגל את עיניי. "אתה משקר, נכון?" אני מתפלל, מקווה בכל לבי.

"לא, אני רציני! כמה מגניב זה?" הוא צועק. "כל כך רציתי לספר לך, אחי. אתה לא מבין. היית מאמין שבחורה תגיד לי כן?" התשובה היא לא. לא הייתי מאמין, גם בחלומות הלילה הכי פרועים שלי.

אני לוקח נשימה עמוקה. "טוב, חדשות טובות. מזל טוב."

"כן, אף פעם לא היית נלהב מדי..." הוא צוחק.

"לא! אני מתכוון, מזל טוב. באמת. אני שמח בשבילך." אני משקר.

"טוב, עכשיו אני כבר יודע. לפני כן שקלתי את זה. אבל עכשיו אני יודע שאתה תוזמן לחתונה."

אני מחייך באילוץ, על אף שהוא לא יכול להבחין בזה במילא. "איזה כיף."

"כן, וגם תגיד לבחורה שלך, הדוגמנית הקטנה, שהיא מוזמנת. טוב, כשיגיע הרגע. לא עכשיו." הוא אומר, נלהב מדי.

החיוך שלי מיד הופך לעגמומי. "כן, אני אגיד לה..." אני שוב משקר.

"מה איתה, אגב? בפעם האחרונה שראיתי אותה היא נראיתה מבוהלת."

אני מכווץ את גבותיי בבלבול. "מבוהלת? מתי ראית אותה?"

"כשבאתי לקחת את החפצים שלי מהדירה. סיפרתי לה מה קרה, גבר, אבל אני מקווה שזה בסדר מבחינתך. הבנתי שלא הספקת לספר לה, ולא רציתי להסתיר ממנה דברים. היא נראיתה טיפה מבוהלת, אבל אני מניח שאתם בסדר עכשיו?" הוא מסביר ולעזאזל. הוא זה שהרס הכל עם זואי. הכל באשמתו. אבל לא, אסור לי לכעוס עליו. זואי הייתה צריכה לדעת. אני האשם העיקרי בסיפור. ולמרות זאת, אני לא יכול שלא להרגיש עקצוץ של זעם בתוך בטני.

"כן. אנחנו בסדר גמור." אני אומר לבסוף, וזה השקר השלישי שלי.

"מצוין! טוב, אחי, באמת היה נפלא לשמוע ממך. אני שמח שככה יישרנו בנינו את ההדורים, אבל, אה – אני... אני חייב לזוז."

"אה, כן. בטח."

"כן, טוב, אז שוב – שמחתי לדבר איתך."

"גם אני, אריק. תיצור קשר." אני אומר, על אף שאני מקווה שלא יקשיב לבקשה הזו.

"כן. ברור. ביי גבר."

לאחר שאני נפרד ממנו לשלום, אני מנתק את השיחה ומפיל את הפלאפון הרחק ממני. אני נועץ את ראשי בתוך הספה, דופק את אגרופיי על הריפוד הבלוי. לעזאזל. לעזאזל. לעזאזל. לעזאזל. אל יכולה להבטיח שהכל יסתדר בסוף כמה שהיא רק רוצה, אבל הנתונים העכשווים ניצבים לפניי בהתנשאות מכאיבה; כי אריק הציע לסאם נישואים, וזואי רואה בי עכשיו שום דבר חוץ מסטוץ מזוין. אני לא יודע מתי היא תהיה מוכנה לחזור אליי.

אני לא יודע אם היא בכלל תהיה מוכנה לחזור אליי אי-פעם.

————————

            מחשבות?