זה יום רביעי קייצי. את השמיים הכחולים מעטרים כמה עננים בודדים. השמש הגדולה שוטפת את שדרת ברודווי באור, ובעיקר בחום בלתי נסבל. על השדרה מתהלכים בחורים מתוקתקים ולצידם בחורות גבוהות על עקבים. אני נמצאת איפשהו בין כל החליפות והנעליים היקרות. כשאני מגיעה ליעד שלי, אני נעצרת. אני מרימה את ראשי אל דלת הזכוכית שמקושטת במגוון פרחים ססגוני. ידיי רועדות ומזיעות. אני מנגבת אותן על גבי מכנס הג'ינס שלי ומושיטה אחת אל עבר הידית בהיסוס. עבר קצת יותר מחודש מאז שהייתי בגינת הפרחים בפעם האחרונה. עבר חודש שלם מאז שראיתי את טד בפעם האחרונה. אף אחד לא יודע שאני נמצאת כאן היום. את ההחלטה הזו קיבלתי בעצמי, לאחר לילה שלם של ייסורים. התחבטתי במשך ימים ארוכים לגבי המהלך הזה, אבל בלילה האחרון כבר הפסקתי להתחבט. הייתי נחושה להגיע הנה. הייתי נחושה לשמוע תשובות. ומעבר לתשובות, גם השתוקקתי לראות את טד.

זה אמנם פתטי מצדי, אבל התגעגעתי אליו יותר ממה שאפשר לדמיין. התגעגעתי לריח הפרחים, לדובדבנים, לבינג' שקרניות קטנות, לאומלטים של הבוקר. התגעגעתי אלינו. עדיין כעסתי על טד, עדיין הייתי מאוכזבת – אבל זה לעולם לא ביטל את האהבה שלי אליו.

אני לוחצת על הידית ברגע אחד שמלוּוה בקמצוץ אומץ. הדלת נפתחת והפעמונים מצלצלים באוטומטיות, מבשרים על נוכחותי. החנות ריקה מלקוחות. מאחורי הדלפק עומדת אל. היא משרבטת ציור על פתק קטן, אבל לאחר כמה שניות מרימה אליי את ראשה. כשעינינו נפגשות קורה משהו. הפתעה. היא מניחה את העט בצד, ידיה מגששות אחר משהו. "ז-זואי?" היא מחייכת. לא חשבתי שהיא תקבל אותי בחיבה, אבל זה מה שהיא עושה.

"היי אל..." אני ממלמלת בקול חנוק. כל הסיטואציה הזו כל כך מאיימת. "איפ... איפה טד?"

היא ממצמצת בעיניה. "הוא במחסן. לקרוא לו?"

"זה בסדר. אני יכולה לבד."

"כרצונך." אל מרימה את ידיה, מאפשרת לי להתקדם לכיוון המחסן. הצעדים שלי הם איטיים ומחושבים. אני כמעט מגיעה לדלת המחסן הגדולה כשהיא נפתחת מעצמה. טד משפיל את ראשו ולכן הוא לא מבחין בי כשהוא מתקדם לכיווני, אל הדלפק.

"אל, תשמעי, את צריכה לעשות רישומים של –" הוא אומר, מרים את מבטו, ואז מבחין בי. הוא עוצר את הליכתו בבת אחת. הוא בולע רוק. הוא מתמקד רק בי עכשיו.

"כן, רציתי להזהיר אותך לפני. יש לך הפתעה." אל מעירה מאחורה, אבל שנינו לא מסתובבים להביט בה. היא אוויר בשבילנו כרגע.

אני הראשונה שמדברת. "טד, חשבתי... רציתי לדבר איתך."

ידו של טד רועדת. נראה כי הוא מתכוון להושיט אותה אליי, בכוונה לחבק אותי או להניח את ידו על כתפי. אבל הוא לא נוגע בי. הוא רק מהנהן באיטיות. "בטח. זואי. בטח. איפה נדבר? אפשר פה, במחסן –"

"חשבתי אולי קצת יותר בפרטיות." אני ממהרת להסביר.

"כן. נלך לדירה שלי?"

"אה – כן."

כל ההתנהלות בנינו כל כך זרה – כאילו זה עתה הכרנו. הייתי רוצה להחזיר את המצב לקדמותו, אבל אי-אפשר. טד הרס אותנו. הוא הרס את מערכת היחסים שלנו.

כשאנחנו מתקדמים אל מחוץ לחנות, אל קורצת לטד. אני מבחינה בזה. אני לא בדיוק יודעת מה העניין שלה עם טד. תמיד חשבתי שהיא רק מעוניינת בו במובן הרומנטי. מעוניינת לקחת אותו ממני. אבל עכשיו, כשאני לא בתמונה, הם עדיין לא ביחד במובן הזה. חוץ מזה, נראה שהיא מפרגנת לטד. נראה כי היא מחבבת אותי. אבל אני לא מתעסקת באל עכשיו, כיוון שאני עוקבת אחרי טד אל הרכב שלו. הגעתי אל החנות במונית, ולכן כשטד מציע לחזור ברכב שלו, אין לי ברירה אחרת אלא להסכים.

אנחנו כמעט ולא מדברים בזמן הנסיעה. טד שואל לשלומי, ואני משיבה בסיכום קצר; הכל בסדר. למען האמת, הכל לא בדיוק בסדר. אבל זה מה שעושים כששואלים אותך לשלומך. משקרים.

אנחנו מגיעים אל הדירה שלו תוך זמן קצר. אני מתמקמת על הספה המוכרת, הספה החומה הבלויה. כלום לא השתנה מאז שעזבתי. טד מציע לי שתייה, ושוב אין לו דבר במקרר מלבד בקבוק מים. אבל הפעם אני לא כאן בשביל להתמהמה, אז אני מסרבת להצעה שלו. טד חי כאן לבד עכשיו. ברור לי שקשה לו, אבל אין לי דבר לעשות בנידון.

אני בולעת את הרוק. בשביל השיחה הזו אני צריכה אומץ. אני לא יכולה להיות עצמי; זואי הביישנית, השקטה. אני צריכה להיות נחושה. אמיצה. עצמאית. לכן, כשאני פותחת את פי, אני משחקת. אני בתפקיד.

"טד, אני באתי בשביל לקבל כמה הסברים שאתה חייב לי." אני אומרת מבלי להשתמש בפתיחה.

טד משלב את ידיו. הוא נבוך. "בטח."

"אני צריכה שתגיד לי את האמת, טד. פעם אחת." אני יודעת שאני נמצאת צעד אחד מלבכות; הקול שלי חנוק ורגליי רועדות. אני ממשיכה בכל זאת. "תגיד לי את האמת. תספר לי על כל דבר חריג שעשית מהרגע שהכרת אותי בפעם הראשונה. אל תחסיר פרט. זה הדבר ההגון היחידי שאתה יכול לעשות בשבילי עכשיו, טד. אתה יודע את זה."

"אני יודע את זה. אני מבטיח לך, זואי. אני לא אשקר לך יותר בחיים." עיניו נוצצות, נשלחות לכיווני.

"אז תעזור לי, טד. תעזור לי הפעם."

הוא נושם עמוק. "אני אתחיל מהתחלה. היום שבו פגשתי אותך." הוא מחכה כמה שניות ואני שולחת לעברו את עיניי. הוא פותח את פיו שנית. "באותו יום, בת הזוג שלי באותה תקופה נפרדה ממני. זה לא הזיז לי. הייתי די... לא רגיש כלפי העניין. פשוט יצאתי מהדירה שלה והתחלתי להתקדם. הגעתי לפארק לא מוכר, ושם מצאתי אותך." הוא מתעסק באצבעותיו. "אני נשבע לך, זואי. כשראיתי אותך זה היה שונה. אני יודע, זה יכול להשמע דביק מדי – אבל את באמת היית בולטת ברקע. היופי שלך בלט שם, באותו פארק. בכל מקרה, זו לא הייתה אהבה ממבט ראשון. זו הייתה משיכה, משיכה עצומה, ממבט ראשון. לא רציתי לוותר על זה, אז ניגשתי אלייך. ואז, כשדיברנו, הבנתי שאני מתחבר גם אלייך, אל צורת הדיבור שלך, אל השקט שלך. רציתי את כל כולך. כל כך. הייתי מוכן לעשות הכל, זואי. הכל. אני עדיין מוכן, אבל –" הוא עוצר כדי לקחת נשימה עמוקה. "בכל אופן, בזמן שדיברנו, הפלאפון שלך היה פתוח על המספר של איתן. הגנבתי את הנייד שלי וצילמתי את המספר. רציתי להרחיק את איתן ממך. רציתי שתהיי שלי."

"טד, אתה היית בדיוק אחרי פרידה!" אני זועקת.

"אני יודע. אני יודע. אבל... לא אהבתי אותה, את סיארה, במילא. לא אהבתי אותה. זה לא הפריע לי." הוא אומר. "וכשראיתי אותך... ידעתי שאולי את יכולה להיות התרופה. תרופה למערכת יחסים נטולת אהבה, נטולת תשוקה. את היית כמו... מטרה אמיתית." הוא ממשיך. "אז אחרי שהגעת לחנות שלי מיוזמתך, הבנתי שאני צריך לעשות צעד. הבנתי שיש פה משהו. יש פה פוטנציאל למשהו גדול. השתמשתי במספר של איתן שצילמתי, וסיפרתי לו ש... טוב, את כבר יודעת את הסיפור. איכשהו עלית עליי. חשבתי שתהיי בסדר עם זה, חשבתי שתביני אותי. אני באמת אוהב אותך, זואי. באמת." הוא אומר.

אני עוצמת את עיניי. "תמשיך."

"עקבתי אחריכם." הוא אומר, ונראה שזה דורש ממנו אומץ רב. הלב שלי פועם בחוזקה, חושש לקראת ההמשך. "עקבתי אחריכם בפארק, בדייט. לא יכולתי לשבת בדירה בשילוב ידיים. רציתי לדעת מה הולך שם. רציתי לדעת איך לפעול איתך, ובשביל זה הייתי צריך לדעת איך איתן פועל – במה הוא מפשל. אז הלכתי לפארק. הצצתי מכל מיניי כיוונים. אני מודה. זה... זה יותר מדי." הוא מבחין במבט שאני עוטה. "אני מצטער, זואי. אני יודע. אני יודע. אני פגום, בסדר?"

"טד, פשוט תמשיך." אני מבקשת.

"ואז, אחרי שהלכת, התקשרתי אלייך. את כבר יודעת את ההמשך. אני... לא באמת עשיתי אחרי זה דברים מאחורי הגב שלך, כי את כבר בערך היית... בידיים שלי. אבל... אבל אני הגעתי לאוניברסיטה שלך. במכוון. רציתי לראות אותך אחרי יום לימודים, ושיקרתי שהייתי בסביבה כדי לא להלחיץ אותך. גם שיקרתי שסיפרת לי איפה את לומדת. את לעולם לא סיפרת לי. אני גיליתי על זה לבד." הוא אומר. "ואז גנבתי את הפתקים שלך. זה היה חזק ממני, זואי. רציתי לדעת. הייתי חייב לדעת מה כתוב בהם. אני מצטער. אני באמת מצטער."

"מה עם אריק? מה עם הפציעות שלו?" אני ממקדת אותו.

"הכל קרה בגללי. זה היה השקר האחרון שלי. הוא אמר לי שאת בטח שונאת אותי, הוא אמר לי שכולם שונאים אותי. לא יכולתי לעמוד בזה. זה היה כאילו משהו... השתלט עליי. פעל במקומי. פשוט התנפלתי עליו בלי רחמים. למזלי הבנות היו שם. הן הפרידו בנינו. הן טיפלו באריק. מאז לא יצרתי איתו קשר... לא רציתי... לא רציתי להבהיל אותו." הוא אומר, וכך הוא מסיים.

אני נושמת עמוק. הרבה מחשבות מתרוצצות במוחי. אני לא יודעת כיצד להגיב למידע החדש שנמסר אליי. טד שיקר לי הרבה יותר ממה שחשבתי. הוא שיקר לי, אבל הוא גם היה מוכן להודות בכל השקרים. הוא הבטיח שישתנה. אני יודעת שלא אוכל לחזור אל טד. לא בזמן הקרוב, לפחות. הוא עשה דברים נוראיים, אבל אני אוהבת אותו. אוהבת אותו כל כך. ידי רועדת ברגע שהיא נשלחת אל עבר ידו. זה הרצון שלה.

טד נרתע מהמגע, אבל כשהוא מביט בידי, שריריו נרפים. "זואי, אני..."

"די, טד. די. אני כבר שמעתי הכל."

אנחנו קרובים. רגלי נוגעת בברכו החשופה, ונשימותינו משתלבות זו בזו. השקט ששורר בחדר מרתק אותי. אי אפשר להתווכח עם העובדה שביני לבין טד יש תשוקה – תשוקה עצומה. ידי מגששת אל עבר הצוואר שלו, כמעט בעל כורחי. עיניו מדלגות אל עבר שפתיי. שנינו כל כך מבוהלים. המשיכה בנינו היא כמעט בלתי ניתנת לעצירה.

"התגעגעתי אלייך." טד לוחש. אני לא פוצה את פי. הוא עוטף את צווארי עם כף ידו ומשכיב אותי אחורנית. הספה חורקת ברגע שגופי מוטח בה. טד עולה מעליי. "זואי, אני התגעגעתי אלייך." הוא חוזר.

"אני גם, טד. אבל אנחנו לא – אנחנו לא..." אני בולעת את רוקי בקושי.

"אנחנו מה, זואי?" הוא כמעט מתחנן.

"אנחנו לא יכולים לחזור, טד. לא עכשיו. אני לא בטוחה ש... סלחתי."

רעמת שיערו נופלת קדימה. עיניו סוקרות את פניי כשהוא משיב. "זואי..."

אני יודעת מה אני רוצה. אני לא רוצה לחזור אל טד, אבל אני כן רוצה אותו. עכשיו. כרגע, כשהוא עוד בידיים שלי. אז אני מושכת אותו מחולצתו אליי. הוא מופתע מהמהלך, אבל הוא מבין את המשמעות. הוא מניח את שפתיו על שלי. אנחנו מתנשקים נשיקה ארוכה, מלאת תאווה. הוא יורד למטה, במורד צווארי. הוא מגיע אל הגופייה שלי. ידיו אוחזות בקצוות הגופייה, עוזרות לי להפטר ממנה. ידי מגששת אל עבר מכנסיו. אני פותחת את הרוכסן שלו, מפשיטה ממנו את המכנס. הוא עוצר.

"את בטוחה, זואי? לפני רגע אמרת ש..."

"כן. אני בטוחה."

עיניו עצובות אבל הוא מספק את הרצון היחיד שלי כרגע בכל זאת. הכל קורה במהירות. הפעם אנחנו לא עושים אהבה – אנחנו שוכבים. משפת גופו, אפשר להבין שטד רוצה את זה. הוא רוצה את זה, אבל הוא גם רוצה משהו אחר. משהו שאני לא יכולה לספק לו כרגע.

כשאנחנו מסיימים, טד נשכב לצדי על הספה. הוא מלטף את שיערי. עיניי בוחנות את פניו השלוות, הכמעט רדומות. "זה היה החודש הכי מריר בחיים שלי." הוא אומר. "אני באמת התגעגעתי אלייך, זואי."

"גם אני." אני ממלמלת. הוא מחבק אותי בזרועו, אבל משהו מעיק עליי. אנחנו שוב חוזרים למצב כזה, מצב זוגי. אני לא יכולה להרשות לזה לקרות. הלב שלי פועם בחוזקה. זיעה מעטרת את גופי העירום. אני רוצה לבכות מרוב געגוע, אפילו שהוא כאן לצדי. אני מתגעגעת, כי אני יודעת שאני לא אוכל להיות עם טד כרגע. לפעמים צריך להעז; להחליט החלטות שנוגדות את הרצון הטבעי. לפעמים הרצון הוא לא בריא.

כשאני קולטת באיזה מצב אני נתונה, אני מתעשתת. "אני צריכה ללכת." אני מתרוממת במהרה.

טד לא משיב כשאני אוספת את בגדיי. הוא עוקב אחריי בעיניו כשאני מתלבשת למולו. אני יודעת שברגע שאצא מהדלת, אשאיר אותו כאן – בבדידות שלו.

ובכל זאת אני לוקחת את ההחלטה.

"זה היה חד פעמי, נכון?" טד שואל.

"כן. כן טד. אנחנו לא יכולים להרשות לעצמנו –"

"בסדר, אני מבין את זה. חד פעמי."

"חד פעמי." אני חותמת, וכך, עם ההכרזה הזו – יוצאת מהדלת.