היי :)
שמתי כאן את השיר Again, לא כי הוא מופיע בפרק (הוא לא), אלא סתם כי הרגשתי שהוא מתאים לאווירה הכללית של הסיפור וגם כי חלק מהמילים יכולות להתאים למצב שטד וזואי נמצאים בו. ובלי שום קשר זה גם שיר יפה, אז אני ממליצה לשמוע תוך כדי קריאת הפרק.

מקווה שתהנו!

———————-

הדבר הראשון שאני רואה כשאני נכנס אל תוך הדירה הוא את זואי. היא עוצרת את הליכתה ומביטה בי בעיניים פעורות. היא נראית כמו בלגן אחד גדול, עם הפיג'מה מהבוקר והשיער הפרוע. משהו בעמידה שלה מבשר רעות ואני יודע, אני יודע, שמשהו מסריח קורה. אני לא טיפש; עוד מהבוקר היא נשמעה לי אחרת. העובדה שהיא לא כתבה לי שום הודעה במהלך כל היום חירפנה אותי בזמן העבודה. ממש כססתי אצבעות. אל לא הבינה למה אני כל כך לחוץ אבל זה בסדר. אף אחד לא יבין מה אני מרגיש כלפי זואי. אף אחד לא מבין כמה אני לא יכול לפקשש את זה איתה. לעזאזל, אני יכול לפקשש את זה עם כל אחת אחרת, לא איתה. אבל הבוקר היה שונה. הבוקר ידעתי שפיקששתי את זה איכשהו, אבל לא ידעתי בדיוק איך.

לעזאזל.

"הכל בסדר?" אני שואל בקול רועד ואני צריך להשמע כאילו הכל בשליטה אבל אני לא יכול; לעזאזל, אני לא יכול. היא כועסת עליי. היא כועסת עליי כי הידיים שלה מאוגרפות והיא נועצת בי מבט זועם, מלא באש.

"הכל נראה לך בסדר?" היא שואלת וזה מתעתע. מצד אחד היא נשמעת רגועה, אבל מצד שני שפת הגוף שלה מצביעה על דבר אחר לחלוטין.

"ל-לא יודע... בגלל זה אני שואל, זואי. מה קורה?"

היא לא מסתכלת עליי כשהיא מדברת. "אתה שיקרת לי. אתה שיקרת לי כל הזמן הזה." היא צודקת. באמת זרקתי כמה שקרים פה ושם, אבל איך זה רלוונטי?

"זואי, אני לא מבין..."

"זה בסדר. אני אעזור לך להבין." היא מרימה אליי מבט. הלב שלי דופק בחוזקה. אני לא יכול לפקשש את זה. לא יכול להיות שזה קורה לי. הכל היה כל כך טוב. זין. זין. זין. מה קרה פתאום שהכל השתנה? "גיליתי כמה דברים. גיליתי שהתקשרת אל איתן מאחורי הגב שלי. גיליתי שניסית להרוס את הדייט שלנו. גיליתי שדרכו, הצלחת להגיע אליי." היא אומרת בפה חשוק. "גיליתי שאתה הבריון מהחנות. אתה זה שהבריח את העובדות שלך. אתה זה שגרם לחבלות בפרצוף של אריק." אני לא פולט דבר והיא ממשיכה. "ולקינוח, אתה גנבת את הפתקים שלי, למרות שבפירוש, טד, אני אמרתי לך שלא."

"אתה שקרן, טד. אתה שקרן!" היא צועקת בפרעות. זיעה ממלאה את גופי. אין סיכוי. שום סיכוי מזוין שזה קורה לי. כאב עז מפלח את גופי ואני רוצה לחבק אותה, אני רוצה לחבק את זואי, אבל אני לא יכול כי היא מתעבת אותי. אריק צדק. הוא צדק. זואי לא אוהבת אותי. היא אהבה אותי כי היא לא הכירה אותי. היא אהבה אותי כי שיקרתי. אבל היא לא באמת אוהבת אותי, אותי, אותי.

אני מניח יד על פרצופי. אני מסתתר מפניה כמו פחדן ואין לי דבר מזוין אחד להגיד להגנתי. "נכון. אני עשיתי את כל הדברים האלו."

"מי אתה, טד באטלר?" היא שואגת. "מי אתה?"

"זואי, את צריכה להרגע, אני מבטיח לך –"

"מה אתה מבטיח לי? מה? מבטיח לי שאתה שום דבר ממה שחשבתי שאתה?" היא מטיחה בי. "זו ההבטחה היחידה שאתה יכול להבטיח לי!"

"זואי, בבקשה. בבקשה. אני מתחנן בפנייך. תקשיבי לי." אני מתקדם אליה אבל היא מתרחקת ממני. זה הורג אותי. אני מרגיש כמו מפלצת.

"אין לך מה להגיד במילא."

"זואי, איך גילית את זה?"

היא צוחקת במרירות. "זה מה שמשנה לך? איך גיליתי את זה?" היא צודקת. אני דפוק. אבל איך? איך היא גילתה את כל הדברים האלו פתאום? "כנראה שלא הסתרת אותם מספיק טוב." היא מסבירה.

אני יודע שטעיתי, אבל זואי לא יכולה להתרחק ממני. היא צריכה להבין את זה. אני יודע כמה דפוק אני יכול להיות. אני יודע. אבל היא צריכה להשאר איתי, למרות כל המגרעות. היא צריכה להבין אותי. היא צריכה לאהוב אותי. ואני אשתנה. אני אשתנה בשבילה. אני מבטיח. אני מבטיח, זואי. בבקשה. רק תני לי הזדמנות אחת אחרונה.

"אני עושה מאמצים, זואי. אני רוצה להשתנות." אני מתקרב אליה ולמרבה ההפתעה היא לא מתרחקת. היא נותרת במקומה. בזהירות אני מושיט את ידיי לעברה וכורך את זרועותיי סביבה, אבל ברגע שזה קורה היא מתעוררת מבהייה ממושכת ושמה לב לפוזיציה שבה אנחנו נתונים.

"לא, טד!" היא נאבקת בי. אני לא רוצה לשחרר אותה. אני לא יכול. היא חובטת בי באגרופיה וזזה ללא הפסקה על מנת להשתחרר מאחיזתי. לבסוף אני משחרר אותה. "אני רוצה ללכת מכאן." היא אומרת.

"למה את עושה לי את זה, זואי? את יודעת כמה אני אוהב אותך. את יודעת."

"אני יודעת, טד. זו בדיוק הסיבה." היא נאנחת. "זה לא בשבילי. צדקת – אתה שונה. אנשים לא מבינים אותך, כי אתה אובססיבי מדי. אתה לא בריא."

"אני אשתנה." אני ממלמל, בקושי מקשיב לדבריה. "אני אשתנה."

היא מנידה בראשה באי אמון. היא רצה לכיוון החדר שלי, שלנו. אני לא הולך אחריה. אני נשאר במקומי. אני בוכה. אני בוכה כי אני יודע שזה הסוף. היא לא תחזור אליי אחרי מה שגילתה. כל דבר שאעשה לא יגרום לה לחזור אליי. זה הסוף שלנו. אני לא מצליח להאמין. איך יכולתי לפשל ככה?

"למה היית צריך לגנוב ממני את הפתקים?" היא שואלת בזמן שהיא חולפת על פניי עם ערימה של בגדים בידיה.

"אני אעזור לך." אני אומר בקול רועד.

"למה היית צריך לעשות את זה? למה היית צריך לפעול מאחורי הגב ככה? למה היית צריך להרביץ לאריק? אתה לא יודע לשלוט בכעסים שלך? אתה לא יודע לשלוט בעצמך? ברצונות שלך?" היא יורה לכיווני את כל השאלות האלו וכואב לי הראש. אני הולך אחריה ועוזר לה לקחת את יתר הדברים מהחדר. היא מנסה להזיז אותי, להעיף אותי מדרכה, אבל זה המעט שאני יכול לעשות כרגע. אני לא יכול לעשות כרגע כלום כדי להציל את המצב.

הלב שלי נשבר כשאני שם לב שדמעות זולגות במורד לחייה של זואי. "אני... אני צריכה מזוודה. לקחת את כל הדברים." היא אומרת.

"את באמת הולכת מפה?" אני עומד שם, מביט בה.

"כן. אני באמת הולכת מפה."

"את תחזרי?" אני מרגיש כמו ילד אבוד. אני מרגיש כל כך פתטי, אבל אני זקוק לה. היא לא יכולה להשאיר אותי כאן, ככה.

היא מרימה אליי מבט. "תביא לי מזוודה."

כשאני חוזר עם מזוודה, היא פותחת אותה בצעד מהיר ודוחסת הכל פנימה, ללא סדר. אני סוקר את המחזה. הדבר האחרון שהיא מכניסה למזוודה הוא פתקים. היא מפילה אותם ככה, והם מתפזרים במזוודה כמו גשם. היא לא מתיקה את עיניה ממני כשהיא מכניסה אותם פנימה. היא מושכת באף, בעוד דמעות בודדות זולגות מקצות עיניה. "פשוט לא מאמינה..." היא ממלמלת לעצמה. "למה דווקא אני?"

"כי אותך אני אוהב." אני מנסה. אני מנסה לחדור אל הרגשות שלה, אל האמפתיה שלה. אני מנסה להזיז בה משהו. היא צריכה להבין אותי.

"אתה צריך לטפל בעצמך." זואי אומרת. היא סוגרת את המזוודה ומרימה אותה, בזמן שהיא מרימה את עצמה מהרצפה.

הנעליים שלה שוכנות לצדי, אז אני מרים אותן ומושיט אותן לעברה. היא לוקחת אותן ממני במהירות. היא לא מסתכלת עליי בחזרה כשהיא נועלת את נעליה. היא מושכת את המזוודה לעבר הדלת ופותחת אותה בתנופה מהירה.

"זואי." אני עוצר אותה. היא מביטה בי. "סליחה. סליחה. בבקשה תסלחי לי. מה עוד אני יכול להגיד?"

"כלום."

היא כמעט יוצאת אבל משהו בתוכי זועק. אני נעמד מולה, מאחורי הדלת, לפני שזה קורה. אני לא יכול. אני לא יכול לאפשר לזה לקרות. אני חוסם את הדרך שלה החוצה. "כנסי פנימה, זואי."

"לא."

"זואי, כנסי בבקשה. תכנסי חזרה."

"עזוב אותי, טד! תעזוב אותי!" היא דוחפת אותי. אני זז אחורנית, והיא מתחילה לחבוט בי. "תעזוב אותי!" היא אומרת. אני עוטף אותה, והיא חובטת בי פעם אחר פעם אחר פעם. זה כואב לי. זה כואב לי כי היא שונאת אותי.

"זואי..."

היא משתגעת. היא צורחת ונושכת והודפת וחובטת. היא שולחת אגרופים אל החזה שלי, אל הבטן שלי. היא דוחפת אותי בזמן שאני מנסה לדחוף אותה אל תוך הדירה. "תלך ממני! תלך ממני! בבקשה!" אני לא מגיב. לבסוף אני מצליח להכניס אותה חזרה אל תוך הדירה. אני סוגר אחריי את הדלת ומביט בה. עיניה פעורות. היא נראית משוגעת. "אתה מפחיד אותי, טד. תן לי ללכת. בבקשה תן לי ללכת." זה כל מה שהיא הייתה צריכה להגיד כדי לגרום לי להרתע אחורנית. אני כמעט מועד. היא מנצלת את ההזדמנות ומעיפה אותי ממנה. היא פותחת את הדלת וכמעט רצה לבחוץ. אני מתנשם.

אני יושב ואני נשען על הדלת ואני בוכה, בכי תמרורים. כמו ילד קטן. כמו אידיוט.

אני תופס את ראשי בין ידיי. דמעות זולגות מעיניי בקצב מהיר, כמעט בלתי פוסק. הראש שלי מתחיל לכאוב ואני מושך את שיערות ראשי בחוזקה. הכאב הזה עדיף. הוא עדיף מכאב הלב שלי. אני לא מצליח לשלוט בזה – כאילו מישהו לחץ על לחצן המצוקה בגופי. תחושת חרדה ממלאה את גופי, מטפסת בגרוני. זה בלתי נשלט. אני לא יכול להפסיק את זה, גם אם אני ממש מנסה. אני לוקח כמה נשימות עמוקות, אבל אני לא ארגע בזמן הקרוב. אני לא ארגע בשבוע הקרוב, ואולי גם בשבוע שאחריו.

זואי עזבה אותי. ההבנה של הדבר תופסת אותי בלתי מוכן. חזרתי מיום מוצלח בעבודה, והיא עמדה כאן, חיכתה לתפוס אותי. היא חיכתה להאשים אותי. היא גילתה את כל הדברים האלו שעשיתי – אלוהים יודע איך – וזה נורא. זה נורא כי את כל הדברים האלו עשיתי בשבילה, בגלל האהבה אליה. אבל זה לא משנה. זה לא משנה כי כל הפעולות האלו התנקמו בי בסוף. כל מאמץ שעשיתי כדי להגיע אל ליבה היה לשווא. כל המאמצים הם אלו שפגעו בי בסוף כי זואי לא העריכה אותם. לא. היא לא העריכה אותם. היא שנאה אותם. היא הזדעזעה מהם. היא פחדה ממני. ממני. ממני. היא פחדה ממני.

אני מתרומם מהרצפה ותופס את בקבוק הוודקה הראשון שאני מבחין בו. האלכוהול הוא החבר שלי עכשיו. הוא יירכך את המכה. אני תופס את הבקבוק בשתי ידיי ולוקח שלוק אחד ארוך. אני מרגיש כמו נער מזוין שגילה לראשונה את טעם האלכוהול. זה מה שאני עכשיו; נער מזוין. נער מזוין שנפגע מהבחורה שכל כך רצה. נער שהשתוקק כל כך להשתכר. כל העצב מתנקז לתחושת עצבים כשהאלכוהול נכנס אל תוך גופי. הגוף שלי רועד ואני עדיין בוכה. אני עדיין עצוב. אני עדיין עצוב, אבל לתחושת העצבות נוספה תחושת הכעס, ואיתו מלווה רצון עז לשבור משהו.

צלצול נשמע מהכיס שלי. זה הפלאפון שלי. הלב שלי מזנק מהמחשבה על זואי, אבל כשהשם אל מופיע אל מול עיניי כל הציפייה נעלמת. אני עונה לשיחה במרירות. אני לא יכול לשלוט בזה. אני מרגיש כאילו חלק ממני נתלש מגופי בברוטליות. אני מרגיש כל כך חשוף.

"מה?" אני מטיח באל.

"היי, חבר. זו רק אני. מה כל העצבים?" היא מצחקקת. אני תופס בידי כד פרחים ריק וזורק אותו על הקיר ממול. הוא נוחת על הרצפה בקול ניפוץ חזק. שברי זכוכית מתפזרים על הרצפה אל מול עיניי. אל משתנקת בבהלה. "מה זה היה?" היא שואלת.

"מה את רוצה, אל?"

"טד, אולי תרגע? אני בסך הכל רציתי לשאול אם באלך... אם באלך לצאת איתי ועם כמה אנשים לבר?" היא שואלת בעדינות, כמעט מפחדת לשמוע את התשובה שלי. "אלו האנשים שיצאנו איתם אתמול." היא מסבירה.

"לא."

"מה קרה לך? הכל בסדר?"

"אני לא אוהב אותך, אל. אני לא אוהב אותך. אני אוהב את זואי. אני אוהב את זואי אבל היא לא אוהבת אותי." אני מתייפח. אני בכיין אבל לא אכפת לי. אני לא מנסה לעשות רושם על אל בכל מקרה. אני לא מנסה לעשות רושם על אף אחד. אף אחד לא מעניין אותי חוץ מזואי. אני יודע שזה לא אמור להיות ככה, אבל זה חלק מהשינוי שלי. זה חלק מהשינוי שרציתי לעשות, אבל זואי הרסה הכל. היא הלכה ועכשיו כבר אין טעם לעשות שינוי. אין טעם בכלל.

לאחר שתיקה ארוכה, אל פוצה את פיה. "אני אתעלם מהעובדה שאתה המניאק הכי גדול שקיים, ואשאל כמו חברה טובה, או כמו משהי שלפחות מנסה להיות חברה טובה; מה קרה?"

"זואי לא פה. היא הלכה."

"לאן היא הלכה?" אל שואלת.

"היא הלכה ממני לנצח. היא לא..." אני עוצם את עיניי בכאב. האמת קשה מדי. האמת היא שזואי לא תחזור. "תחזור. הכל בגללי."

"מה עשית לה, טד?"

"אני..." אני משתתק.

"אני מגיעה לדירה שלך. תשאר שם." אני לא מספיק לעצור את אל וכבר היא מנתקת את השיחה.

כעבור חצי שעה של בעיטות בקיר, צעקות ובכי בלתי פוסק, אל נכנסת לתוך הדירה מבלי לדפוק. היא מתפרצת פנימה. אפילו לא נעלתי את הדלת אחרי זואי. רציתי שהיא תחזור. אני עדיין רוצה.

אני לא מביט באל כשהיא נכנסת פנימה. אני שוכב על הגב, ראשי טמון בין כריות הספה. יש לי דופק בידיים. הן כואבות ושורפות כי בעזרתן פגעתי פעם אחר פעם בקיר הדירה. עכשיו אני מרגיש שליו. אני לא מרגיש כלום. כן, הלב שלי עדיין כואב. הגוף שלי עדיין צועק לי; הצילו. אבל אני לא משתולל. אני שוכב על גבי הספה, גופי לא מצליח להזיז את עצמו. אני אפילו לא מצליח להזיז את העיניים המזוינות שלי לעבר אל.

"אני פשוט המומה." היא אומרת מעליי. אני לא משיב לה. "עברה פה סופת טורנדו? למה הדירה שלך הפוכה ככה?" התשובה היא ברורה. הכל בגלל זואי. הכל בגללי.

"תלכי מפה." אני אומר בקול מעומעם.

"אלוהים, לא. אני לא עוזבת עד שאתה לא מסביר לי לפרטי פרטים מה קרה."

"מה אכפת לך בכלל?" אני שואל. "למה אכפת לך מכל זה?"

"אכפת לי ממך."

"לא אכפת לך ממני. לא יכול להיות שאכפת לך ממני. את רק מחפשת אקשן. משעמם לך בחיים." אני מסתובב, וסוף סוף מבטי פוגש את פניה של אל. היא נראית מזועזעת. היא עדיין לבושה באותם בגדים שלבשה לחנות; קרדיגן וגופיית בטן, עם מכנסי ג'ינס גבוהים. לחלוטין שונה מההופעה שלה בשיעורי ההאבקות. היא מנהלת שני חיים שונים, בן אדם אחד עם פיצול אישיות.

היא משחקת עם קצוות שיערותיה. "כמובן שאכפת לי ממך. אנחנו חברים, לא?"

"מה את אוהבת בי?" אני מתקיל אותה.

"טוב, אני אוהבת כל מיניי דברים." היא מחייכת, וכנראה שגם היא לא מבינה למה אנחנו מנהלים את השיחה הזו עכשיו. אולי היא טובה לי, כי היא עוזרת להשכיח את הכאב. להתמקד בדבר אחר, גם אם הוא חסר ערך לחלוטין. "אני אוהבת את הדביקות שלך בדברים מסוימים. נגיד, הדביקות שלך בקשר עם זואי. או הפרחים. או שיעורי ההאבקות. אני גם אוהבת את ההומור שלך, ואת העובדה שאתה לא סומך על כל אחד שאתה רואה. אתה לא טיפש. אתה בוחר לראות ישר את המגרעות של אדם אחר, לפני שאתה נותן לעצמך להתמסר אליו. זה חכם. אתה בן-אדם חכם. אתה... יש בך המון דברים, טד. אתה חושב שאני לא שמה לב?" היא צוחקת. "מההכרות הקצרה בנינו, אני כבר מרגישה שאני מכירה אותך יותר טוב משאר האנשים שאני מכירה." היא ממלמלת.

אולי זה לא חסר ערך לחלוטין. אל הופכת את כל הדברים הרעים בי, את כל התכונות המלוכלכות שחשבתי שאני צריך לנדף, לדברים חיוביים; היא רואה את האובססיביות שלי בתור דבקות. היא רואה את האנטי שלי נגד כל בן אדם חדש שאני פוגש בתור תכונה טובה; בתור תכונה שבזכותה אני לא סומך מיד על כל אחד, אלא חוקר אותו לפני. בודק אותו. היא רואה את הטיפשות שלי בתור חכמה. היא רואה אותי. זואי חשבה שהיא לא מכירה אותי ברגע שהיא גילתה על כל מה שעשיתי, אבל אל גורמת לי להבין. זואי הייתה עיוורת. זואי לא הסתכלה עליי באמת. האמת היא שהאשמה מוטלת על זואי, כי אם אל הייתה מגלה מה עשיתי, היא לא הייתה מתפלאת. היא רואה אותי. היא באמת רואה אותי.

"זואי גילתה על כמה דברים... שעשיתי בשביל להשיג אותה. בשביל להשיג את האהבה שלה."

"אילו דברים?" אל מתיישבת לצדי ויש תחושה שהיא באמת כאן כדי לעזור ולתמוך.

"היא גילתה שהתקשרתי מאחורי הגב שלה לבחור שהיא יצאה איתו באותו זמן כדי להפריד בניהם. היא גילתה שגנבתי לה פתקים מהחדר, פתקים שבהם היא כתבה כל מיניי מחשבות, הרגשות. היא גילתה שהרבצתי לשותף שלי ושיקרתי לה בנוגע לזה. אמרתי לה שהוא עזב את הדירה כי הוא עבר לגור עם חברה שלו, אבל האמת היא שהוא עזב את הדירה בגללי. הוא עזב את הדירה כי פגעתי בו."

"ט-טד..." היא מניחה יד על כתפי. "אני לא יכולה לעודד את ההתנהגות שלך. להיות בצד שלך. אני..." היא עוצרת לרגע, בוחרת מילים בקפידה. "אני מבינה את זואי. אבל אני גם כן מבינה את הצד שלך, בעיקר כי לפני כמה זמן הייתי שם בעצמי."

אני לא עונה לה, והיא ממשיכה לבד. "גם אני צברתי בתוכי המון כעס כלפי אנשים. בסוף זה התפוצץ. בסוף הפכתי להיות אלימה. כמה בנות מסכנות היו הקורבנות שלי, ותאמין לי, אני מצטערת על כל רגע כזה מהעבר שלי. אבל אתה עובד על זה. אנחנו עובדים על זה. ביחד."

אני מהנהן. טוב לדעת שיש מישהו לצידך. טוב לדעת שאתה לא לגמרי לבד. אפילו שהכאב הוא גדול, והאובדן הוא עצום אף יותר, אל לצדי. אל מבינה אותי. אני צריך את זואי, כן. אבל כרגע יש לי את אל, ואני מסתפק בזה.

"ולגבי הדברים האחרים. טוב, זה חלק ממך. לא? אתה עושה דברים כאלו." היא אומרת. "זה לא טוב. נכון. אתה לא צריך להגיע למצב שאתה משקר לחברה שלך, אבל... אני מבינה שלמדת את הלקח."

"אני אוהב אותה יותר מדי."

"אולי זו הבעיה, טד." אל משפילה את ראשה. "אולי ההפסקה מזואי תהיה טובה לך. היא תרפא אותך. אתה תלמד... לקחת דברים ב... פרופורציות."

"אני לא יכול!" אני מעיף את ידה של אל ממני. "אני לא יכול לאבד אותה לנצח."

אל מחזירה את ידה אל כתפי בצורה עיקשת. "אתה לא. אנחנו נחזיר אותה אליך. אבל אתה צריך קצת זמן לעצמך, בלי זואי. בלי מחשבות על זואי. בלי דרכים להחזיר את זואי אליך. רק אתה, ואתה, ואתה. אתה וההחלמה שלך."

אל מחבקת אותי. אל מרפאה אותי. אני מכיר את הבחורה הזו כמעט שבוע, ואני כבר מרגיש בטוח בין ידיה. יש בה משהו. אולי דרך אל אני אגיע להחלמה. אולי דרך אל אני אזכה שוב בליבה של זואי. אתחיל איתה מחדש. התחלה חדשה. נקייה.

הזוגיות שלנו הייתה מלוכלכת עד עכשיו בכל מיניי פעולות זדוניות שעשיתי. אבל הפיצוץ הזה הוא האיפוס בנינו. מעכשיו מתחילים מחדש.

———————-

תגובותתתתתתתת!

מה דעתכם על הפרק?

חג שמח וסופ"ש נעים :)