בבית ילדותו של טד יש ריח תמידי של בישולים. גם עכשיו, כשאני נכנסת פנימה, אני מריחה תבשיל כזה או אחר. גברת באטלר רוכנת מעל סיר מעלה אדים כך שהיא לא שמה לב לנוכחותי. אביו של טד, מר באטלר, לוחץ את ידי בכניסה ומכניס אותי פנימה. הם לא אנשים פטפטנים או חברותיים במיוחד. סימן לכך הוא העובדה שהם בכלל לא טרחו להזכיר את שמם הפרטי. הם כנראה מעדיפים את זה ככה, כך שדברים יתנהלו באופן רשמי. הם טיפוסים קרירים, בניגוד לבנם, החם והאוהב.

אני מטפסת במעלה המדרגות אל כיוון חדר ילדותו של טד לאחר שאני מברכת את אימו בשלום קצר. אני דופקת קצרות בדלת ו"כן?" חזק אך מוטרד נשלח לכיווני במהרה. אני פותחת את הדלת ונתקלת במחזה לא נעים; טד, שוכב בתנוחת עובר על מיטתו. החדר הפוך. אתמול, כשביקרתי אותו, החדר היה מסודר – כיוון שאני, באופן מפתיע לחלוטין, סידרתי אותו. רציתי קצת לעזור לשפר את המצב. אבל מסתבר שברגע שרגלי דרכה מחוץ לחדר, הכל חזר לקדמותו.

הסדינים במיטה מבולגנים. ערימת צלחות מונחת על גבי השולחן, וזה דווקא סימן טוב – סימן לכך שהוא אוכל. כוס זכוכית שבורה על הרצפה תופסת את מבטי. אני נאנחת עמוקות ושולחת מבט מאשים אל עבר טד. כנראה שהאווירה של חדרו הישן גורמת לו לחשוב שהוא באמת נער. אבל הוא לא. הוא בחור בוגר, וקשה לי לראות אותו מתנהג ככה.

"מה עשית כל היום?" אני שואלת.

הוא מרים אליי עיניים עצובות. "נחשי."

"טד." אני נושמת עמוק. "אתה לא יכול להמשיך ככה לנצח!"

והאמת היא שאני לא מצליחה להבין באופן מושלם מה בדיוק קרה לו פתאום. אני מבינה. אני מבינה שהתפרץ לו אל תוך החנות בריון שגרם להתפטרות של שתי העובדות היחידות שלו, שהיו מפוחדות מכדי להמשיך לעבוד במקום בו יש בריונים. אני מבינה שהשותף שלו החליט, באופן מפתיע ובתזמון רע מאוד, לעזוב את הדירה ולעבור לגור עם החברה החדשה שלו. אני מבינה את כל השינויים האלו. אבל הכל יכול להסתדר. הרי, הבריון לא גנב בסוף כסף. הוא לא פגע בטד. עובדות חדשות הוא יכול להשיג תוך שניות, ואיתן גם שותף חדש לדירה. הוא יכול לנסות. חוץ מזה, יש גם נקודת אור אחת. הקולקצייה החדשה של החנות צלחה. זו הסיבה שבגללה החדר שלי הפך לגינת פרחים אחת גדולה.

"את לא תביני, זואי. זה יותר גדול ממה שאת חושבת. זה יותר נורא." הוא ממלמל בכעס אל תוך הכרית שלו.

"איך בדיוק, טד? תסביר לי איך? אלא אם כן אתה מחסיר ממני פרטים." אני לא יכולה שלא לחשוד בו. קשה לי להאמין שבחור כמו טד יישבר ככה בגלל הדברים הללו. חייב להיות דבר נוסף. חייב להיות דבר נוסף שהוא מפחד לספר לי.

"אני לא, זואי!" הוא מתרומם מהמיטה. "אני לא! לעזאזל, כמה פעמים אני צריך להגיד לך?"

אני מתקדמת אליו. אני מתיישבת על ברכיי מולו ומניחה שתי כפות ידיים לצידי פניו. "אל תכעס. אני רק מנסה לעזור." אני אומרת. קל לרכך את טד. מיד הוא עוצם את עיניו בכאב ומהנהן בהסכמה.

"מצטער. אני לא אתפרץ עלייך שוב." הוא מבטיח.

"זה לא משנה, טד. זה לא קשור עכשיו. תראה איך החדר שלך נראה!" אני מסמנת ביד סביבי.

"תקומי מהרצפה." הוא מורה. "יש שברי זכוכית. את יכולה להפצע."

אני מתרוממת ומתיישבת לצידו על המיטה. "מתי תחזור לדירה שלך?"

"מתי שאני אוכל להרים את עצמי מהמיטה המזוינת."

אני צוחקת קלות. אני יודעת שהוא שרוי בדיכאון, אבל הוא לא יכול להסחף אל תוך התחושה הזו של סוף העולם הגיע. בחיים, הכל עניין של פרופורציות. טד צריך להתנחם בדברים האופטימיים. כלומר, הייתי רוצה שהוא יבין שאני לצידו. הייתי רוצה שהוא יבין שהוא לא לבד.

אני לא יודעת מה להגיד, אז אני פונה לעבר המחשב שלו. אני נכנסת אל תוך היוטיוב ומנגנת את אחד השירים האהובים עליי של לנה: Video games. כשאני מסובבת חזרה את מבטי, טד מחייך. אני מחייכת חזרה באוטומטיות, אלא שאז אני שמה לב שמדובר בחיוך עגמומי.

"זואי," הוא נושם עמוק, מתכונן לקראת השאלה שעומד לשאול אותי. "פעם הרגשת לבד? פעם היית לבד?"

"זאת אומרת," אני משחקת באצבעותיי, לא מבינה בדיוק לאן הוא חותר. "תמיד הייתה לי חברה אחת לפחות לצדי. אז לא בדיוק הייתי לבד. אבל אולי הרגשתי לפעמים בודדה כשלא הזמינו אותי ל –"

"לא." הוא קוטע אותי. "פעם הרגשת לבד? כל כך לבד, שזה צרב בגרון שלך בכל פעם שנזכרת בפרט הזה? כל כך לבד, שזה כל מה שיכולת להרגיש? פעם הבנת שאת כל כך בודדה, אבל ידעת שאין פתרון? אין דרך מוצא? פעם הבנת שהברירה היחידה שלך היא להיות לבד?"

"מה?" אני ממצמצת בעיניי. "טד, אני לא מבינה –"

"אין לי חברים, זואי. בכלל." הוא אומר. "אף פעם לא היו לי. אף פעם לא הצלחתי להשיג חברים. החדר הזה, שאת רואה כאן, היה המקדש המחורבן שלי."

"אבל מה עם אריק? מה עם –"

"אריק אף פעם לא היה חבר שלי. הוא היה השותף לדירה שלי, וזה הכל. הבעיה הייתה בי. אף פעם לא הצלחתי להתחבר לאף אחד. אנשים חשבו שאני מוגזם מדי. אנשים לא הבינו אותי."

"אני מבינה אותך, טד. אני מצליחה –"

"את ממלאה בי מקום מסוים, זואי. אבל זה שונה. אני כל כך בודד, זואי. לעזאזל. בשעות הפנויות שלך את מבלה עם קלואי, את מבלה עם ניק. יש לך עם מי לדבר כשקורה משהו. יש לך אנשים שדואגים לך. לי אין חברים כאלו. אף פעם לא היו לי."

"אבל אני לא מבינה למה העלת את זה פתאום?"

"עזבי." הוא נאנח. "כמובן שאת לא מבינה."

"טד –"

"אבל אני שמח! אני שמח שאת לא מבינה. אני רק רוצה שיהיה לך טוב." הוא מביט בי.

אני משפילה את מבטי. אף פעם לא הייתי מוצלחת במיוחד בלעודד אנשים. אני יודעת שרע לטד. כלומר, לא קשה להבחין בזה. מבט קצר סביב החדר יאשש את החשש הזה במהרה. אבל אני לא בדיוק יודעת מה לעשות. מה להגיד. מה יהיה נכון מצדי להגיד. הוא צודק. אף פעם לא הייתי בדיוק לבד. אף פעם לא באמת הרגשתי לבד. וזה כואב. זה כואב לדעת שבן אדם שחשוב לך מרגיש ככה.

בדרך כלל אני אנוכית. קל לי להודות בכך ביני לבין עצמי. זאת אומרת, צרות של אחרים מפריעות לי רק לכמה רגעים בודדים, ומיד אני חוזרת לחשוב על הצרות שלי עצמי. אבל טד העלה בי דאגה מסוימת. דאגה כלפי קבוצה מסוימת של אנשים. אנשים כמוהו, שמרגישים בודדים.

וקשה לי להאמין. קשה לי להאמין שיש אנשים כל כך בודדים. כל כך בודדים. איך זה הוגן? איך אפשר לחיות לבד? איך אפשר להיות מוקף רק בעצמך כל היום? אני לא רוצה להאמין לזה. אני לא רוצה להאמין לזה שיש אנשים שאין להם אף אחד.

אני משעינה את ראשי על כתפו של טד. הוא בתגובה מתרכך. הוא מחבק אותי ביד אחת, מושך אותי לצידו. אני עוטפת אותו בחזרה. אנחנו סבך אחד גדול של ידיים, של אהבה. "אל תרגיש ככה. אני לצידך. תמיד."

"אבל זה לא נכון. נכון?" הוא ממלמל. "אנשים באים ואנשים הולכים. וגם את לא תשארי פה בקשיים. אני יודע את זה."

אני מרימה את ראשי. "מה אתה מנסה להגיד לי, טד? אתה רוצה להזהיר אותי מפני משהו?"

"אני רק אומר שאני אשאר איתך לנצח. לא משנה מה. אבל אני לא יודע אם את תעשי את אותו הדבר."

אני שותקת. אני לא רוצה להגיב לדבריו. הוא פגוע. הוא בעמדה כזו שכל דבר קורה נגדו. הוא בדיכאון. הוא מפזר סביבי את כל האשמות האלו, את כל המרירות הזו. אבל אני לא אעזוב אותו. הוא בוחן אותי; אבל זה לא מה שיגרום לי לברוח. אני אשאר איתו. גם בקשיים.

אני לא עוזבת אותו גם כשמחשיך. אנחנו צופים בשקיעה ביחד, דרך החלון הפתוח לרווחה. קופסאת דובדבנים חצי גמורה עומדת על אדן החלון עוד מאתמול בערב. אנחנו יושבים אחד מול השני ומאכילים זה את זו בדובדבנים לצלילי שיריה של לנה דל ריי. אני אוהבת את העובדה שיש לנו קטע. אני אוהבת את העובדה שאנחנו עושים סקס על מיטה מבולגנת, בנוף החדר המלוכלך, בתוך כל הדיכאון, העצב, המרירות, הדובדבנים, הלנה דל-ריי, ריח התבשילים מלמטה, החשיכה. כאילו כלום לא מפריע לנו. כאילו שום דבר לא משנה לנו. בכל זאת אנחנו ביחד. למרות איתן, למרות שטד הוא אחר, למרות שהוא בדיכאון, למרות שהכל קרס תחת רגליו, למרות שאני פחדתי מאהבה, למרות קלואי, למרות ניק. למרות הכל. אנחנו אוהבים למרות הכל.

וכשטד כבר מתחיל לחייך, לחייך באמת, אני עוזבת. אם זה היה תלוי בי, הייתי נשארת. הייתי נשארת לנצח. אבל תמיד יש את הדבר הזה; תמיד יש את ההורים שמחכים. תמיד יש את התכניות שקבעת.

בנסיעה באוטובוס אל עבר שדרת ברודווי אני עדיין חושבת על טד. הוא מרכז המחשבות שלי, וזו באמת סוג של... אובססיה קטנה.

אני יורדת בתחנה אל מול חנות הפרחים של טד. החנות סגורה וחשוכה. טד לא הגיע אליה כבר במשך שבוע. אמא שלו טיפלה בה לבינתיים, אבל הוא לא יכל להמשיך ככה זמן רב. כבר בזמן ששהיתי אצלו שמעתי את התלונות של אימו לגבי החנות.

הרוח מבדרת את שיערי בזמן שאני מתקדמת לעבר בית קפה קטן ברחוב. דרך חלון הראווה אני מצליחה לראות את קלואי. היא יושבת בשילוב ידיים בשולחן זוגי קטן. אני נכנסת פנימה ומגיעה אליה. כשאני מתיישבת בכיסא שלי למולה, היא מרימה את ראשה.

"הזמנתי לך את המילקשייק שאת אוהבת. תות-בננה על בסיס חלב?" היא שואלת וזוקפת גבה.

אני מהנהנת. "כל הכבוד, קלו."

"את יודעת, בזמן שישבתי פה חשבתי לעצמי. כמה זמן לא נפגשנו סתם ככה ביחד?" היא מחייכת, נמרחת עם מרפקיה על גבי השולחן.

"אם את הולכת להיות קיטשית ולהעלות זכרונות עבר ונוסטלגיות, אני מודיעה לך מעכשיו – ביי!" אני אומרת והיא בתגובה מתפרצת בצחוק.

"לא, נו. סתם חשבתי. זה באמת נכון, הסטיגמה הזו על חברוּת בזמן שיש בני זוג."

אני מגלגלת את עיניי. "אנחנו מצליחות להסתדר יפה לדעתי."

"אני, אולי." היא אומרת. "את לא! תראי אותך, נעלמת לי אפילו בפלאפון!"

"כן, טוב. עברה תקופה קשה על טד השבוע."

בתגובה היא נוחרת. אנחנו מרימות את עינינו לעבר המלצרית שמגישה לנו את השייקים, וחוזרות להביט אחת בשנייה מיד לאחר מכן. אני משחקת עם הקשית, מערבבת את השייק שלי ונושמת עמוק. "זה באמת נכון. אני צריכה להיות לצידו כרגע."

היא מצמידה את שפתיה אל קשית השייק הבריאותי שלה, אך ממשיכה לצפות בי. "טוב, כן. אם את רוצה להיות בת זוג טובה אז כן. אבל מה בדיוק קרה?" היא שואלת לבסוף.

"כל מיניי דברים. שינויים." האמת היא שאני מתחרטת על כך שהעלתי את הנושא, כי בכל פעם שאני מספרת לקלואי משהו על טד, היא מיד מתחילה לחשוד. אני לא יודעת למה, אבל משהו בניהם לא מסתדר. קלואי פשוט מסרבת לסמוך עליו. לסמוך עליי. אבל זה בסדר, אני מניחה. כל החברות המגוננות הן ככה בהתחלה. קלואי יכולה להיות טיפה מציקה, ובאמת רבנו לא פעם אחת בגלל זה. אבל אנחנו נתגבר על כל מכשול. היא תלמד לאהוב את טד.

"כמו מה?"

אני מהססת. "כמו... נניח, שהעובדות שלו התפטרו. וגם שהשותף שלו עזב את הדירה. והוא קצת... בדיכאון. הוא מרגיש בודד."

"זואי." היא כמעט וצוחקת. "זה לא נשמע לך טיפה... מוזר? תעשי לי טובה! כולם מתרחקים ממנו פתאום? גם העובדות שלו וגם השותף שלו? אולי קרה משהו." כשאני לא מגיבה, היא ממשיכה. "את חייבת להפסיק להיות כזו נאיבית!" היא צווחת.

אני בולעת את השייק שלי ומושכת בכתפיי. "אני לא. באמת יש סיבה לכל זה."

"נו?" היא בוהה בי בסקרנות.

"נכנס בריון לחנות שלו. אני יודעת שזה נשמע מופרך, אבל... זה קרה. אני ראיתי את הבלגן בחנות. והוא גם קצת פגע בטד. השפה שלו הייתה פצועה. זו הסיבה שבגללה העובדות הצעירות שלו עזבו. הן פחדו, ואני לא מאשימה אותן." אני מסבירה. "ולגבי השותף שלו. טוב, האמת היא שלא חיבבתי אותו, אז אני חושבת שזה לטובה. אבל הוא עזב כי הוא עבר לגור עם בת הזוג שלו."

קלואי עושה פרצוף. "בסדר."

"בסדר?"

"לא יודעת, זואי! אני לא יודעת מה להגיד לך! אני מצטערת שאני לא יכולה פשוט... לחבב אותו. אבל אני לא סומכת עליו. אני פשוט לא מצליחה לסמוך עליו." היא מושכת בשיערותיה. "זה משגע אותי. כאילו, אני רוצה להזהיר אותך, אבל אין לי ממה – כי טד לא בדיוק עשה משהו..."

"נכון, קלואי." אני חושקת שיניים. "הוא לא עשה כלום, אז פשוט תעזבי את זה. את פרנואידית בלי סיבה."

"טוב. טוב. צודקת, סליחה."

קלואי לא מזכירה את טד בהמשך השיחה. אנחנו מפטפטות על ניק ועל המרצה שלנו לפסיכולוגיה. אנחנו מרכלות על קבוצת הבנות שרבה עם קלואי לפני יומיים בקפיטריה. אנחנו מתלוננות על המבחן הקשה אתמול. אנחנו מוצאות שערה בשייק של קלואי. קלואי צורחת על המלצרית הצעירה והמסכנה. אנחנו בורחות מבית הקפה בלי להשאיר טיפ. אנחנו רצות ברחבי הרחוב כשגשם מטפטף על בגדינו. אנחנו צורחות כמו משוגעות. אנחנו קופצות על שלוליות ומנופפות לשלום לאנשים שאנחנו כלל לא מכירות. ואלו אנחנו, קלואי ואני, כשהכל טהור; נקי מתככים, נקי מריבים. אנחנו כיף. אנחנו חברוּת.

קלואי מחזירה אותי הביתה, וכשאנחנו נפרדות, היא מדביקה נשיקה ללחי שלי.

ואולי אני בכל זאת לא צריכה לכעוס על קלואי. היא לא אויב, היא חברה. וחברות דואגות אחת לשנייה. טד הוא בחור זר עבורה, ואני לא יכולה להאשים אותה – טד באמת יכול להתפרש כבחור... אחר. קיצוני. אבל זה מה שאני אוהבת בו. כלומר, אני אוהבת בו הכל.

אולי אני צריכה לסמוך על קלואי, אבל גם לסמוך על טד.

———————-
בבקשה, בבקשה, אם אתם קוראים את זה – תשאירו תגובה! אתם לא מבינים כמה כיף זה לקבל תגובה.

יום טוב ❤️