אני ניצבת אל מול דלת הכניסה לדירה של טד. יד אחת שלי אוחזת במאפין שהכנתי לכבוד יום-הולדתו, וידי השנייה מרחפת אל מול הדלת בזמן שמוחי משחזר את המילים; יום הולדת שמח, טד! לא. אני מנסה משהו חדש, והוא הולך ככה; מזל טוב, ילד גדול! גם לא. אני מחטטת בזכרוני על מנת למצוא משפטי ברכה מוצלחים יותר לימי הולדת, אבל שום דבר לא מופיע. בדיוק כשאני מחליטה לוותר ולבחור בגרסה הראשונית של 'יום הולדת שמח!', הדלת נפתחת בתנופה קלילה.

דמותו גבוהת המימדים של טד עומדת לפני. ניכר על פניו שהוא משועשע מדבר-מה. תחושה נעימה מתפשטת בגופי כשעינינו נפגשות ואני נזכרת כמה אני אוהבת אותו. כן. אוהבת אותו.

"מזל שמח! יום הולדת טוב ט –" סומק מטפס על לחיי כשאני מבחינה בטעות שעשיתי. טד נראה משועשע יותר מתמיד. "...הבאתי לך מאפין." אני נושמת עמוק ומושיטה לו את הקינוח שהכנתי לכבודו. איך אני תמיד מפשלת בדברים הפשוטים?

"חשבת כל כך הרבה על המשפט, ובסוף חרבשת אותו ככה? תתביישי, זו-זו." טד פולט לבסוף. "אה, ותודה על המאפין." הוא אומר לאחר שהוא סוגר אחריי את הדלת.

"אני לגמרי מתביישת. איך ידעת שחשבתי עליו?"

"הצצתי בעינית כששמעתי אותך מתקרבת לדלת. עמדת בחוץ, בלי צחוק, עשר דקות שלמות. אה, והשפתיים שלך זזות כשאת חושבת מה להגיד." הוא מיידע אותי, אם לא הייתי מספיק מובכת עד עכשיו.

אני נכנסת לדירה של טד ולפתע עולה בי מחשבה – מחשבה נעימה. אני מדמיינת את עצמי גרה עם טד בדירה. אני מדמיינת אותנו שכובים זה אל תוך זו, מקופלים על הספה בערבי שישי, צופים יחד בטלוויזיה. אני מדמיינת אותנו אופים יחד, מבשלים יחד, ישנים יחד. מתקלחים ביחד. אני מדמיינת את כל הדברים הללו בזמן שטד מניח את המאפין שלי על השולחן. אבל הכל נקטע ברגע אחד. הכל נקטע ברגע שבחור זר נכנס אל תוך טווח הראייה שלי מתוך המסדרון הקצר.

"טד!" הוא צועק, לא מבחין בי. "אני יוצא, בסדר? אל תשכח לנקות את הכלים!"

"בסדר אריק." טד ממלמל בחוסר סבלנות.

"רגע." אותו אריק עוצר במקומו רגע לפני הדלת. הוא מסתובב על עקביו ונועץ בי את עיניו באופן מופגן. אני מחייכת בביישנות, לא יודעת כיצד להתנהל מולו. "איך?" הוא מפנה את השאלה אל טד.

"מה איך?" טד שואל בעוד גבו מופנה אל אריק, כך שהוא אינו רואה את המבט המופתע שאריק עוטה על פניו.

"איך השגת אותה?" הוא מצביע בראשו עליי. נדמה כאילו אני לא נמצאת פיזית בחדר, אלא רק תמונה שאריק מביט בה בלי בושה.

הפעם טד מסתובב. הוא נשען על השולחן ומשלב את ידיו. אני יודעת שהוא לא מרוצה כשהוא פותח את פיו. "אריק, לא אמרת שאתה הולך?" הוא שואל בטון מיתמם, אך ניתן להבין על פי תנועות גופו כי הוא מתוח.

"מה השם שלך?" אריק מפנה את השאלה אליי בזמן שהוא לוחץ את ידית הדלת באיטיות.

"זואי." אני מצייצת.

"נעים מאוד, זואי היפה. ובהצלחה. עם... לסבול את טדי." הפעם הוא לוחץ את הידית עד הסוף והדלת נפתחת. הוא מנופף לי לשלום, ואני מחזירה בחיוך קטן. אני נאנחת בהקלה כשהוא יוצא והדלת נסגרת אחריו.

"זה היה השותף ה... נחמד שלי."

"כן. נראה בחור נחמד." אני אומרת, גוררת צחוק קצר מטד. ואז אני מחליפה נושא. "אז, איך עבר היום שלך?"

"ככה נראית מערכת היחסים שלנו עכשיו? איך עבר היום שלך?" טד שואל. הוא מתקרב אליי, ואנחנו נותרים צמודים זה אל זו. "דוחה." הוא מוסיף, ואני מצחקקת בשקט.

"זה חד פעמי. אני שואלת בגלל, אתה יודע, שזה יום ההולדת שלך." אני מזכירה לו.

"אה, כן. יום ההולדת שלי. זה היה מאוד נוכח היום."

"באמת? מה עשית?" אני מתעניינת, אבל הוא בתגובה מרכין אליי את ראשו ומגחך טיפה. בגיחוך שלו יש שמץ של מרמור.

"כלום. את הראשונה שאיחלה לי מזל טוב."

באופן אוטומטי נפלטת מהפה שלי קריאת הפתעה. "המשפחה שלך?" אני שואלת בתקווה שהוא רק שכח.

"ההורים שלי לא התקשרו. זה בסדר. הם אף פעם לא היו מעולים עם תאריכים. את תביני כשתכירי אותם." הוא מסביר, אבל אני מתמקדת במשפט אחד בלבד; את תביני כשתכירי אותם. הוא הציב עובדה. אני אכיר אותם. זה משרה בי שלווה, כאילו מקומי מובטח. נעים לדעת שמישהו בטוח בך עד כדי כך. נעים להבין שמישהו צופה עתיד איתך. "טוב, אבל מספיק עם הנושאים המדכאים האלו. נפתח שמפניה?" הוא שואל.

אני מניחה יד על ידו, ובאוטומטיות הוא משפיל מבט לאותו כיוון. "נחמד מצדך, אבל אני לא שותה."

"את חייבת לשתות. אחרת איפה אשים את סם האונס שלך?"

"אה," אני צוחקת. "אתה יכול להכניס את זה למים שלי."

הוא מניד בראשו. אני מסתכלת עליו בשאלה. הוא מתכופף, מצמיד את שפתיו אל אוזני ונושך את הקצה שלה. ואז הוא לוחש. "גברת זואי פוסטר. את תשתי היום שמפניה לכבודי. זה יום ההולדת שלי."

אני מתיישבת על השיש כשטד פותח שמפניה. הדירה ריקה ויש בנינו איזשהו מתח. ריגוש. בכל פעם שאני נפגשת עם טד אני צועדת עוד צעד על מנת להגיע להבנה החד משמעית שאני רוצה אותו. אבל הפעם נדמה לי שהבנתי. הבנתי סופית.

טד מתמקם בין רגליי ומושיט לי את הכוסית שלי. "לחיי." הוא אומר, אבל רגע לפני שאנחנו מרימים את הכוסות שלנו לחייו, הוא עוצר. "באמת חשבת שאיחלתי כרגע לחיי ברצינות? אלוהים, זואי. את צריכה את זה יותר ממני. לחייך." הוא מחייך אליי.

"לחיינו." אני מתקנת אותו, ועכשיו זה מושלם.

אנחנו מסתכלים זה בעיניו של זו בזמן שאנחנו מרוקנים את תכולת הכוס. יש משהו באוויר שגורם לשיערות שלי לסמור.

"תביא את המאפין ותדליק את הנר. אתה צריך לבקש משאלה." אני מורה לו, והוא מציית. אני צופה בו עושה את דרכו אל המאפין. לאחר כמה רגעים הוא מדליק את הנר ורוכן קדימה.

"אני יכול לבקש את המשאלה בקול?" הוא מרים אליי את עיניו ברגע האחרון.

"לא, טד. זה בינך לבין אלוהים עכשיו."

"אבל המשאלה מופנית אלייך. הבקשה שלי היא ממך. את האלוהים שלי הפעם."

אני מנענעת את ראשי באי-אמון, אבל אז אני מסכימה, כי אני מוצאת שהמשאלה שלו מסקרנת אותי יותר ממה שנורמלי. "בסדר, טד. מה המשאלה שלך?"

"המשאלה שלי היא שמרגע זה ואילך, זואי פוסטר תגדיר אותי כבן זוגה הרשמי. מתקבל, זו-זו?"

"טד." אני נושמת עמוק. המון מחשבות מתרוצצות במוחי אבל מילה אחת נפלטת מפי לבסוף. "כן."

חיוך ערמומי מתרחב על מבטו של טד, ובצעד חד ומהיר הוא מניף אותי מהשייש ותולה אותי על גבו, כאילו ואני מגבת. הוא מסתובב סביב עצמו וקורא "היא הסכימה!" פעם אחר פעם, כאילו זה עתה נישאנו זה לזו.

"סחרחורת." אני פולטת. "סחרחורת!"

הוא מוריד אותי מגבו ומניח אותי חזרה על הרצפה. "עכשיו את מבינה למה עירבתי בזה שמפניה?" הוא שואל.

"תחמן!" אני קוראת. "אפשר להתחרט?"

"לא, זואי." הוא מחייך בשלווה. "אי אפשר."

כמה דקות לאחר מכן, כשאנחנו מתמקמים על הספה, טד פוצה את פיו. "את מבינה מה עשיתי פה?" הוא שואל. גוון קולו עדיין נרגש ואני לא יכולה שלא להתמוגג מזה.

"מה?" עיניי מרפרפות על גבי פניו. אף פעם לא הבחנתי בכך, אבל נמשים מעטרים את אפו של טד. העובדה הזו גורמת לי לאהוב אותו אף יותר. אף פעם לא חשבתי שאמצא בחור כמוהו. עכשיו אני מבינה. הוא מתאים לי כמו כפפה ליד.

"עכשיו לא נצטרך לזכור שני תאריכים. שילבתי את יום ההולדת שלי עם יום הזוגיות שלנו."

"טד." אני אומרת. "כשאמרת לי ביום ההוא שאתה אוהב אותי... באיזו צורה זה נאמר?"

אני מוחקת על ידי השאלה שלי כל זכר של התרגשות ושמחה מפרצופו של טד. הוא מודאג. אני לא שואלת את זה ממקום שיפוטי. הפעם אני כן רוצה לשמוע את האמת. אני רוצה לשמוע מה הוא הרגיש כלפיי אז, כשאמר את זה.

"בכנות," הוא נועץ בי את עיניי הדבש שלו. "התכוונתי לזה. התרגשתי למצוא משהי כמוך, וזה פשוט יצא ממני. אבל אני לא רוצה להלחיץ אותך או להרתיע אותך. אני יודע שאת לא מרגישה את זה כמוני, וזה בסדר. אני... אני נוטה להרגיש דברים בצורה קיצונית. יותר מאחרים." וזו הפעם הראשונה שהוא כן איתי בצורה הזו. אני נצמדת אליו יותר, כדי להראות לו את תמיכתי בעניין. אני מניחה עליו את הראש ומחייכת לעצמי. אני לא יכולה להגיד שאני לא מרוצה, כי אני כן.

"איך אתה יודע? אולי אני יותר אובססיבית אליך מאשר שאתה אליי, ואתה לא יודע מזה."

הוא זוקף לעברי גבה מתגרה. "זואי." זה כל מה שהוא אומר.

"מה? אני רק אומרת –"

"זואי." הוא עוצר אותי. "אני לא רוצה להגיד יותר מזה."

אני נכנעת. אנחנו צופים בטלוויזיה באיזו תכנית שמשודרת בערוץ של אמטיוי. היא לא מעניינת במיוחד. כף היד של טד שמתפתלת בין יריכיי מעסיקה אותי, ואני צופה בה עושה את כל הדרך במעלה הירך שלי ובחזרה. שיערו של טד מדגדג את מצחי. אנחנו כל כך קרובים. אני מרגישה בטוחה לצידו. אני לא מרגישה נבוכה. כל דבר שהוא עושה מקפיץ אותי, מעורר אותי, מעסיק אותי – אם כי נראה שהמגע שלי לא מרגש אותו כפי שהמגע שלו מרגש אותי. זה ההבדל בנינו. הוא רגיל למערכות יחסים. הוא חווה אותן.

הוא הפעם הראשונה שלי. מכל מבחינה.

"זואי," הוא נושם עמוק. "זה יום ההולדת הכי טוב שלי."

"באמת?" אני צוחקת טיפה. "חשבתי שאני משעממת אותך."

"גם אם ממש תנסי, את לעולם לא תצליחי." הוא רוכן לעברי, אפו מתחכך בלחי שלי. "אני מעריך את העובדה שציפית את המאפין שלי בדובדבנים."

"כבר חשבתי שלא תגיד משהו לגבי זה." וזה נכון. באמת חשבתי על זה מראש. אני שמחה שהוא שם לב.

"זה הפרי שלנו, זואי. את קולטת?"

אני מחייכת, ושפתיי כמעט מתחככות בשלו. "אני קולטת." אני אומרת, ושפתינו מתנגשות. יש לו טעם של שמפניה. כנראה שגם לי. אנחנו זקוקים זה לזו. אנחנו נואשים. אני אוחזת בכתפיו כאילו חיי תלויים בזה, וטד אוחז במותניי, מנסה להרים אותי. אני נכנעת למגע שלו. אני מתרוממת ומתיישבת על רגליו, כפי שהוא רוצה. הוא עוטף אותי. אנחנו מתנשקים. מתנשקים. מתנשקים. זה יכול להמשך עד הבוקר. אני רוצה שזה יימשך עד הבוקר.

"זואי," הוא ממלמל. "את..." הוא מתנתק ממני. הוא בולע את רוקו. אני יודעת שהולכת להגיע שאלה גדולה בפעם הבאה שיפתח את פיו. "את בתולה?"

אני מהנהנת באיטיות, מבינה כבר לאן הוא חותר. אני... אני רוצה את זה. עכשיו. אני יודעת שזה רגע מתאים. אני יודעת שאם אתחרט עכשיו, אפחד אחר כך. זה הזמן שלי. שלנו.

"את רוצה..." עיניו חודרות אל תוך הנשמה שלי. הנפש שלי מרוסקת בגללו וזה מרגיש טוב. "את רוצה לא להיות בתולה, זואי? עכשיו?"

ושוב, אין בפי מילים. אין בי אפילו את היכולת להגיד רק "כן", אז אני מהנהנת. הוא נראה מופתע. הוא לא ציפה לזה. "זואי," הוא מתנשם. "את בטוחה?"

"כן, טד." אני מצליחה לומר.

מעתה ואילך הכל קורה במהירות, אך באיטיות; הלב שלי פועם במהירות, וזה בניגוד לפעולות של טד, האיטיות והזהירות. המבט שטד עוטה בזמן שאני מתפשטת יהיה חקוק בזכרוני לנצח. שנינו ערומים אחד מול השני, וזה מרגיש... אחרת. זו חוויה שונה מכל מה שהכרתי. תמיד תהיתי איך הבחור הראשון שאהיה איתו יגיב לעירום שלי, אבל זה... לזה לא ציפיתי. אנחנו לא מתקשרים במילים, ובכל זאת אני מבינה מה כל תנועת גוף של טד אומרת.

וזה קורה.

טד הוא הראשון שלי. מכל בחינה.

עכשיו, אני רוצה להגיד לו, הוא שילב שלושה אירועים שונים ביום אחד. עוד תאריך שלא אתקשה לזכור.

אני אוהבת אותו עכשיו, יותר מהכל, כשגופינו משתלבים, הופכים לגוף אחד פועם באמת. אנחנו לא שוכבים. אנחנו בכלל לא שוכבים.

אנחנו עושים אהבה.

——————-

תודה על ההתחשבות בפרק הקודם, אוהבתתתת :)