אני שועט בדרכים ואני בטוח שבשלב הזה אפילו המצח שלי מזיע. אני מאחר והכל בגלל השותף הדפוק שלי. אני חייב לעוף מהדירה הזו אם הוא הולך לחרבן את החיים שלי בכל פעם מחדש והכל בגלל חליפה מזוינת. "חליפה כחולה או חליפה אדומה?" הוא התעקש שאענה לו כי הוא מאחר. הוא מאחר. עכשיו אני מאחר ומה עשינו בזה בכלל?

במשך חצי שעה שלמה ישבנו כדי לבחור לו חליפה. הוא אמר שהוא חייב להראות טוב כי הוא הולך לחתונה של אחות של ההיא שהוא יוצא איתה, אלוהים יודע איך קוראים לה, אותי אישית זה לא מעניין, וזה חשוב לו, כי הפעם זה רציני. בחרתי באדומה. הוא היה נראה בה כמו קונדום מזוין.

אני כמעט קרוב ואני שונא את העובדה שאת הזר של זואי לא הכנתי בעצמי. העובדת החדשה הכינה ואני בטוח שהיא הצליחה להרוס את הזר איכשהו למרות שהבהרתי בפניה חמישים פעמים; שושן צחור. ורד אדום. שושן צחור. ורד אדום. הכל צריך להיות מושלם אבל עכשיו כלום לא יהיה מושלם כי זואי אמורה להיות בחנות בעוד חמש דקות והיא מהמקדימות. אני עושה טעות אחר טעות במערכת היחסים הזו ואיך, לעזאזל, אמרתי לה שאני אוהב אותה? עכשיו אני הקריפ הזה וזה הניסיון האחרון שלי איתה ואני הולך לחרבן הכל כי אני מאחר. אני מאחר ולא אני הכנתי את הזר והכל גרוע. הכל פשוט גרוע.

התכוונתי להוציא קולקציית זרים ולקרוא להם על שמה – "הזר של זואי", אבל אני לא אעשה את זה, לא עכשיו לפחות, כי אני צריך ללמוד לשמור על איפוק עם זואי. אסור שהיא תבהל ממני פעם נוספת. אני הולך על חבל דק הפעם ואני צריך לשמור על ריחוק, איפוק, אדישות. מה שקנה את סיארה עלול לקנות את זואי ואולי כל הבנות הן אותו הדבר. חשבתי שאני מבין בבנות אבל כנראה שלא. כנראה שלא. אני לחוץ ואני מגיע לחנות והנערה שם אבל זואי לא ופאק, פאק, אני בסדר. הכל בסדר.

"טוב שהגעת. בדיוק סיימתי." הנערה אומרת והיא צודקת. טוב שהגעתי. היא הולכת למחסן ומוציאה את הזר והוא נראה טוב. היא עשתה עבודה טובה וזו כנראה הפעם היחידה שארגיש שאני יכול לסמוך עליה. אני רוצה לחבק אותה אבל אני לא יכול להסתכן בהטרדה מינית. לא עכשיו. לא אף פעם.

"וואו." אני אומר. "כל הכבוד, ליזי."

"באמת?" היא מחייכת ועכשיו אני יודע; הפרגון שלי הוא הפרגון היחידי שהיא קיבלה במשך כל החודש הזה. זה מעורר רחמים ועכשיו אני באמת רוצה לחבק אותה אבל אני אצ'פר אותה בדרך אחרת.

"כן. באמת. את תקבלי בונוס החודש." אני מבטיח לה והיא מוחאת כפיים.

"תודה טד! נחמד מצדך."

אני משחרר אותה וכשהיא מגיעה לדלת היא טופחת לי על השכם ומודה לי פעם נוספת. זה בטח היום הכי טוב שלה. אני מרוצה אבל אני מודאג כי זואי מאחרת והיא אמורה להיות מהמקדימות. עברו כבר עשר דקות והיא לא מגיעה. הרגל שלי רועדת. התלבשתי יפה לכבוד זואי ואסור לה להבריז לי. אסור לה להתחרט. בדיוק כשאני מתכוון לחטוף התקף עצבים על הקופה מגיע צלצול מהפעמון. אני צועק "סגור!" אבל אז אני שומע צחוק קטן וזה הצחוק של זואי. מרוב שהייתי עסוק בזואי שכחתי שזואי אמורה להגיע הנה, לחנות, ואני מרים את הראש ומבטינו מצטלבים ואז...

ואז.

ואז אני רואה אותה. אני לא יודע איך לתאר את זה ממש, אבל זה כמו להסתכל לשמש בעיניים. זה צורב. זה מהפנט. זה מדהים. זה כל כך יפה, כל כך יפה, שקשה להביט בזה, קשה להאמין שזה, זה, קיים. זה שלי. עכשיו. אני לא חושב שאי פעם אצליח לשחרר ממנה ואני רוצה להיקבר בתוך השמלה הקטנה הלבנה שלה. היא כלה מזוינת ויש פה אמירה. אנחנו נתחתן. היא רוצה את זה, עכשיו אני יודע.

"הגזמתי?" היא שואלת ולא, אני הגזמתי ואני מצטער על זה, זואי. אני מבטיח להיות אחר עכשיו. מאופק יותר.

"את נראית מצויין." וזו הדרך שלי להיות מאופק, כי אם הייתי אומר את האמת היא הייתה נבהלת. היא השמש. היא השמש. היא השמש. אני לא מבין איך לנה דל ריי היא ההשראה שלה, כי היא הרבה יותר טובה ממנה או מכל אדם אחר והיא ההשראה שלי.

היא מושכת בכתפיים. היא מצטנעת, אבל זה בסדר, כי אני יודע שהיא יודעת עד כמה היא יפה. היא מודעת לזה. היא משתמשת בזה. "קלואי אמרה שהגזמתי. אולי שמלה לבנה זה יותר מדי לדייט ראשון." היא אומרת ואנחנו צוחקים וזה לא 'יותר מדי', זה בול. "קלואי היא..." היא באה להסביר והיא שוכחת דברים בקלות.

"החברה הכי טובה שלך. דיברנו על זה." אני מזכיר לה.

היא מתקרבת אליי והיא לא גאה בעצמה על כך ששכחה. היא מנידה בראשה בחוסר אמון. היא חמודה. "זכיתי בזיכרון הכי קצר שיש." היא מחייכת ואני מחייך ואני נזכר שהיא עדיין לא קיבלה את הזר שלה.

"אה! יש לי משהו בשבילך." אני אומר ואני שוכח איפה הזר נמצא. אני מתכופף והיא מחכה והוא מתחת לדלפק. היא לא אומרת כלום. "אני לא יודע מה דעתך על פרחים, אבל..."

"כן, לא ציפיתי אחרת, אתה יודע, בגלל מקום הפגישה שלנו." היא אומרת והיא עוקצת אותי.

"באתי להגיד שהבאתי לך צמיד." אני משקר ואני בוחן את התגובה שלה והיא צוחקת כי זה טפשי.

"אה." היא ממלמלת. "אה!"

"לא, אני רק משחק איתך. היום את מקבלת זר. לא צמיד." אני אומר ואני מוציא את הזר מהדלפק והוא יפה והיא צריכה להעריך אותו. הזר הזה הוא היא. זה בדיוק היא. הזר של זואי. הצבעים, התכונות; הכל נבחר בקפידה, הכל שולב בקפידה, בשביל להיות הזר של זואי.

"זה..." היא מלטפת את עלי הכותרת. "זה מקסים. אני אוהבת את זה."

נצחתי. הזר הולם אותה ואני רוצה, אני צריך, לצלם אותה עם הזר הזה. אני מפחד שהבקשה הזו תחרוג מגבולות הטעם הטוב וזה מסובך עכשיו כי אני לא יודע איך להתנהג איתה יותר.

"את רוצה תמונה?" אני שואל וזו הדרך שלי לצאת טוב ולהשיג תמונה. כל בחורה רוצה שיצלמו אותה. כל בחורה לא תפספס הזדמנות לתמונה. "את נראית טוב ככה, עם הזר."

היא מסתכלת עליי והיא מופתעת מההצעה אבל אני לא צריך לדאוג כי היא מופתעת לטובה. "בטח. למה לא?" היא אומרת והיא שולפת את מכשיר הסלולרי שלה והיא טועה. לא, זואי. התמונה הזו תהיה אצל שנינו, ולכן אני אצלם אותך מהמכשיר הסלולרי שלי.

"תכניסי את הפלאפון שלך בחזרה." אני מורה עליה והיא מצייתת בבלבול ואני אוהב אותה כי היא לא שואלת שאלות אלא פשוט מבצעת. "האיכות שלי יותר טובה." אני מסביר והיא מהנהנת והיא מחייכת כי אני חושב על הכל.

אני מוציא את הפלאפון שלי מהכיס והיא לא עושה פוזה, אלא פשוט עומדת במן בושה שלא אופיינית לנשים כשהן מצטלמות, ומחייכת. היא מרימה את הזר עד לגובה החזה ויש משהו מאוד לא טבעי באיך שהיא מצטלמת. אני עוצר הכל. "את לא מצטלמת בדרך כלל?" אני שואל ואני לא רוצה לפגוע בה אבל ניכר על הפרצוף שלה שאני כן, ושיט, שיט, שיט.

"רואים עליי?"

"את פשוט... לא כמו הבנות האחרות. זה יפה. זה מאוד יפה. תמשיכי ככה." אני מעודד אותה והיא לא צריכה להיות נבוכה לידי.

"אני לא יודעת איך להצטלם. תכוון אותי." היא אומרת ואני מניד בראשי.

"אני לא רוצה לכוון אותך. אני רוצה שתהיי כמו שאת חושבת."

היא מהנהנת והיא עומדת שם לפני דלת החנות בחיוך רחב ורגליים שלובות. יש לה חיוך יפה. אני משיג בערך עשר תמונות כאלו ואני שולח לה אותן ועכשיו הן נמצאות אצל שנינו.

"מה אנחנו עושים עכשיו?" היא שואלת. אין לה סבלנות.

"נשארים פה. חשבת שעושים משהו?"

"אה. לא, פשוט..." זה מתוק וזה מצחיק אותי ואני לא יכול לעבוד עליה. לא נעים לה והיא הבחורה הכי חמודה שהכרתי.

"אני צוחק. צאי למכונית. זו הפתעה." אני אומר. היא יוצאת דרך הדלת עם הזר שלה ואני יוצא אחריה ואני נועל את החנות והפעמונים עושים רעש כשאנחנו יוצאים ולי יש פעמונים בראש.

זואי זוכרת את המכונית שלי, פיאט אדומה ישנה, והיא אוהבת רטרו, כמוני. היא נעמדת מול הדלת הימנית והיא מחכה לרגע שאפתח את המכונית, אז אני פותח אותה. היא נכנסת מיד והיא טורקת את הדלת חזק מדי והיא עלולה להרוס לי את המכונית כי היא במילא לא מחזיקה, אבל לי זה לא אכפת. שתהרוס לי את המכונית. שתהרוס לי את הדירה גם, אם היא רוצה.

אני נכנס פנימה כמה שניות אחריה וסוגר את הדלת ועכשיו זה רק שנינו בפיאט הדוממת שלי. אנחנו שותקים. אנחנו נושמים. זואי מרחרחת סביבה במופגן וצוחקת. "ריח של דובדבנים." היא אומרת והיא צודקת, כי מהרגע שאכלנו ביחד דובדבנים, אני לא מפסיק לאכול דובדבנים במכונית.

"כן." זה כל מה שאני אומר, ואסור לי לחשוף את האובססיה החדשה שלי לדובדבנים, אליה.

"לאן הולכים?" היא שואלת שוב ואני צריך לחפש דרך להשתיק אותה אז אני מפעיל את הפלייליסט של לנה דל ריי. "אנחנו יכולים פשוט להשאר במכונית, לאכול דובדבנים ולשמוע את לנה, שוב ושוב." היא אומרת וזה רעיון מעולה והיא חכמה וזה בדיוק מה שאני רוצה לעשות כל יום, כל היום, אבל אי אפשר עכשיו, כי עכשיו, עכשיו יש לנו תכניות.

"אל תדאגי. נעשה את זה ביום אחר." אני מבטיח לה וזה מספק אותה.

נסיעה של שעה מובילה אותנו אל אחד מאיזורי הבילוי הפופולרים ביותר בניו יורק. זו הסיבה לכך שיש תור שמגיע כמעט עד לכביש בכניסה לבאולינג, הבאולינג שאליו אני לוקח את זואי לדייט. היא יוצאת מהמכונית וההפתעה הראשונה שלה קשורה לעובדה שהמקום מפוצץ עד אפס מקום, אבל אז היא מבינה איפה אנחנו נמצאים. היא מבינה שהיא נמצאת בבאולינג. אני לא מצליח לקרוא את התגובה שלה אבל אני יודע שהיא אוהבת באולינג כי בעמוד הפייסבוק שלה היא פרסמה לפני שנתיים פוסט שהולך ככה – "פעם ראשונה שלי בבאולינג מזה שנתיים. כל כך כיף לי פה! הבנתי עד כמה אני אוהבת באולינג." וזה, למעשה, הפוסט האחרון שהיא פרסמה בחשבון הפייסבוק שלה. חבל שהיא לא מפרסמת עוד ואולי היא נהייתה יותר מופנמת, יותר סגורה.

"באולינג?" היא שואלת וסוף-סוף היא מביעה רגש כלשהו, אבל אני לא בטוח עד כמה הוא חיובי. איך יכול להיות שטעיתי? עברתי על כל עמוד הפייסבוק שלה במטרה להבין מה היא הכי רוצה בעולם, מה היא הכי אוהבת, וזו, זו הייתה האופציה הטובה ביותר.

"כן." אני אומר ואני מפחד לשאול מה דעתה.

"איזה כיף!" היא אומרת ואני נושם לרווחה והגוף שלי מתעורר מחדש. איזה כיף. אפילו לא אכפת לי מהתור הזה ואלוהים יודע למה הוא כזה ארוך. לאנשים אין דבר טוב יותר לעשות בשבת בערב? אבל זה בסדר, זה בסדר כל עוד זואי לצדי, זה בסדר כל עוד זואי מרוצה, ואני אחכה את התור הזה במשך יום שלם אם זואי תהיה איתי.

ואנחנו מחכים. אנחנו מחכים במשך שעה ואז מגיע תורנו, סוף כל סוף, וזואי אומרת בדלפק שהשם שלה הוא זו-זו ומעכשיו היא גם זו-זו בשבילי. אני משתעשע וקורא לה זו-זו כל הדרך עד למסלול הבאולינג הפרטי שלנו והשם הזה, זו-זו, מתנוסס על המסך בגאווה. זה מצחיק את שנינו אז אנחנו צוחקים. אנחנו צעירים ואנחנו יפים ואנחנו יותר טובים מכל זוג אחר בבאולינג. זו-זו – אני כל כך אוהב את זה – מבקשת להיות ראשונה והייתי נותן לה להיות ראשונה גם מבלי שתצטרך לבקש. היא לוקחת כדור כבד ורואים שהיא לא באמת מבינה בבאולינג אז אני עוזר לה ומביא לה כדור קל יותר. היא צוחקת ומתנצלת ואני אומר לה "פשוט תתחילי" והיא קורצת לי. היא קורצת לי.

זה סיפור האהבה שלנו. אנחנו בדייט השני שלנו ואנחנו מתקדמים כל כך יפה. זואי מנסה כמה תנוחות כדי להשיג את הסטרייק המבוקש, אבל היא לא מבינה שכל החכמה בבאולינג היא פשוט לזרוק את הכדור, פשוט לזרוק אותו לעזאזל. מצד שני, זה טוב שהיא מתעכבת, כי פה אני נכנס לתמונה. אני מתקרב אליה והשיער שלה לח, אני מרגיש אותו על הפנים, והיא שותקת עכשיו אז אני מכוון את היד שלה ואנחנו מתכופפים ואני נמצא במקום אחר עכשיו, אני נמצא בגן-עדן. זואי פולטת "ככה?" ואני רוצה להגיד לה "לא ככה, חכי עוד כמה רגעים", אבל אני צריך להיות מאופק, מאופק, מאופק, אז אני אומר לה פשוט "כן" והיא זורקת את הכדור.

היא מסתובבת אליי. היא עוצמת את העיניים. הכדור מתגלגל ומתגלגל והיא פוגעת רק בכדור אחד. זה חבל וזה מצחיק אותי וזו-זו היא לא שחקנית הבאולינג הכי טובה במקום.

"ניסיון יפה." אני משתעשע איתה והיא מוציאה לשון ואני אוהב את הלשון שלה.

"הפעם האחרונה שבה הייתי בבאולינג הייתה לפני שנתיים, אז אתה תצטרך לסלוח לי." היא אומרת ואני קראתי את הפוסט שלך, זואי. אבל אני רוצה לדעת עוד.

"עם מי הלכת?"

"קלואי. אתה כבר מכיר אותה." כן, אני מכיר אותה, אבל אני רוצה לדעת עוד. אני רוצה להכיר אותה באמת. אני רוצה לדעת מה החברה הכי טובה של זואי חושבת עליי. אני רוצה לעשות עליה רושם טוב, כדי שהיא תלחץ על זואי להיות איתי, גם במשברים.

אני קוטע את השיחה הקצרה שלנו כי מגיע התור שלי ואני עושה סטרייק ואלוהים איתי. אנחנו עובדים ביחד, עבודת צוות, כדי להרשים את זואי, ואנחנו מצליחים.

משחק הבאולינג הקטן שלנו מתקדם וכמובן שאני מנצח את זואי אבל לא נראה שזה משנה לה. והיא צודקת. המשחק הזה הוא לא מה שחשוב. אנחנו זה מה שחשוב.

כשאנחנו יוצאים מהאולם אל רחובות ניו-יורק כבר מאוחר בלילה. "אוף, חבל. אני צריכה לקום מוקדם מחר." זואי אומרת. זה באמת חבל כי אם היא לא הייתה קמה מוקדם מחר היינו נשארים במכונית שלי עד הבוקר. אבל אני לא רוצה להזיק לה. אני לא רוצה לגזול מזו-זו שלי את שעות השינה שלה.

"אני אחזיר אותך הביתה. כבר מאוחר."

"בסדר, אבל אני דורשת פעם הבאה משחק אחר שאני אנצח בו."

אני פותח לה את דלת הרכב והיא גולשת פנימה. לפני שאני סוגר בחזרה את הדלת אני רוכן קדימה, פנימה, ואנחנו קרובים יותר מתמיד. "בשביל זה תצטרכי להגיד לי במה את טובה." וזה מצחיק, כי הדבר שהיא הכי טובה בו הוא לשבות את לבי, וזה ברור שאם המשחק יהיה על הלב שלי, היא תנצח.

"מממ," היא אומרת ואני רוצה שהיא תהמהם אל תוך הפה שלי. אני מסיט קווצת שיער מהפנים שלה והיא מרימה אליי עיניים והיא עייפה; היא עייפה והיא מאוהבת. היא חייבת להיות. "אני אחשוב על זה מאוחר יותר. המוח שלי לא עובד עכשיו."

"בגללי?" אני אומר והיא מגלגלת את עיניה ואני סוגר את הדלת שלה. אני עושה את העיקוף עד למושב הנהג ואני נכנס פנימה והיא מניחה את ראשה על החלון ועוצמת את עיניה. "זו-זו," אני מעיר אותה. "איך היה לך?"

"מושלם..." היא מורחת את המילה. היא לא חושבת. היא מנסה לרצות אותי ואני לא מוכן לזה.

"אני רציני, זואי. איך היה לך היום, איתי?"

היא פוקחת את עיניה והיא מביטה בי והיא מתביישת. "היה לי כיף. אני... מחבבת אותך, טד."

היא מחבבת אותי. אני מחבב אותה. בקרוב מאוד זה יהפוך לאהבה חסרת מעצורים ושנינו לא נוכל להשוות את זה לשום דבר אחר.

ואני לא יכול לחכות.

אני לא יכול לחכות לרגע שבו זה ייקרה.

——————-

הבטחתי לפצות, לא?

מה אתם חושבים על ההתקדמות בין טד לזואי???