יום הצילומים התחיל מוקדם מאוד, וראשו של איתי היה מלא במחשבות. באותו רגע הוא לא עמד לצלם סצנה, אבל הוא כבר סידר והכין את עצמו לקראת הסצנה הבאה. הסצנה הקרובה כללה את רועי ואביב, והלב שלו התהפך רק מהמחשבה עליה – זו הייתה סצנה בוטה וחזקה מאוד. הוא תהה לעצמו איך היה מגיב בעצמו במקום אחת הדמויות, והמחשבה הזו לבדה גרמה לסומק לעלות על לחייו.

אביב עמד על הסט, לבוש בחלוק, והתקרב לאיתי שנראה סמוק ומתוק כהרגלו – מראה משעשע אבל גם שובה לב במיוחד. "בוקר טוב, יפיוף!" הוא זרק לעברו, קרץ, והלך להתיישב על המיטה בחדר.

ידיו שמטו את החלוק לגמרי בזמן שהמצלמות כוונו אליו, והוא שכב על צדו בפוזה מפתה, גופו חשוף לחלוטין מול העדשה.

רועי הספיק להחליף חיוך קצר עם חברו הטוב לפני שהבמאי קרא "אקשן". הוא נכנס לחדר, העיף מבט לעבר אביב, והרגיש סומק קל עולה על לחייו – אביב שכב שם עירום לגמרי, חשוף כל כך. הקלסר שבידו נשמט, והדפים התפזרו על הרצפה. "מה לעזאזל, גל?!" הוא קרא בהלם מוחלט.

אביב התרגש לשחק את הסצנה הזו כשהוא חשוף כל כך מול רועי. הלב שלו דפק במהירות כשהביט בו. הוא עמד שם, וראשו הסתחרר ממחשבות. "אני... חשבתי שזה מה שרצית, המפקד." סומק עיטר את לחיו והוא מיהר לסגור את רגליו והתחיל להתלבש במהירות.

זו לא הייתה סצנה קשה לשחק עבור רועי, כי הוא באמת הרגיש נבוך מהסיטואציה. "איך יכולת לחשוב דבר כזה?" הוא התנשם, הניח יד על חזהו, והתחיל לאסוף את הדפים מהרצפה.

"טוב... קראת לי לחדר שלך," מלמל אביב, עיניו הגדולות ננעצו ברועי. בלבו הוא חשב לעצמו שרועי היה פשוט בחור מושך מדי.

רועי הביט בו וקימט את מצחו. "רציתי להביא לך דפים בשביל מור"קים..." הוא השתתק לרגע, ואז קולו התקשח. "טוב, יאללה, תזיז את התחת שלך מפה. חסר לך שתספר על זה למישהו, גל."

אביב הנהן, ונתן למבוכה ולעצב להופיע על פניו. "סליחה, המפקד... אני... סליחה," הוא מלמל, נשמע חסר מילים.

רועי נאנח, חזהו עלה וירד בנשימה עמוקה. הוא הניח יד על השולחן וניסה להירגע. "אל תעשה דברים כאלה שוב," הוא אמר בקול נמוך וקשה. "אני המפקד שלך. יאללה, עוף מפה למגורים תוך עשר שניות." הוא הסתובב מעט, מבטו נדד לדלת, והחום עדיין ניכר בלחייו.

אביב עמד שם עוד שנייה, הדגיש את המבוכה על פניו, ואז הסתובב במהירות וצעדיו הכבדים נשמעו כשיצא מהחדר, הסומק עדיין דבוק לפניו.

איתי נאלץ לשחק עכשיו בסצנה שבה ראה את אביב. הוא עמד קפוא במקום כשקלט אותו יוצא מחדרו של המפקד. "גל, מה עשית פה?" שאל עידו, קולו רך אך רעד קלות. הוא התקרב, ומבטו ננעץ באביב.

אביב שפשף את עורפו וניסה לשחק את המבוכה בצורה מושלמת. "עידו, זה... סתם דבר מביך," הוא מלמל, והסומק התפשט עד אוזניו. הוא ניסה לחייך, אבל החיוך יצא עקום.

"מביך?" קולו של איתי נשבר מעט. "תגיד לי מה קרה." הוא התקרב עוד צעד והרגיש את נשימתו קרובה לפניו.

אביב נשך את שפתו. לשחק דחייה הרגיש לו כואב, והוא הזדהה עם התחושה הזו. "הייתי בחדר של המפקד," הוא אמר לבסוף בהיסוס קל. "שכבתי עירום לגמרי במיטה שלו." הוא הרים מבט מהיר לאיתי וראה את עיניו נפערות.

"מה?" לחש איתי. למרות שראה את הסצנה מקרוב, משום מה לא אהב את זה שאביב שכב עירום מול חברו הטוב ביותר. סומק קל עלה על לחייו בלי ששלט בזה, אבל זה התאים מאוד לסצנה.

"כן," המשיך אביב, עיניו מלאות במבוכה. "הוא קרא לי לבוא לחדר שלו אז חשבתי שהוא... לא יודע, רצה אותי. אני דלוק עליו, כמו שאתה יודע, אז ניסיתי להפתיע אותו. אבל הוא צעק עליי והעיף אותי משם." הוא צחק צחוק קטן ומבויש.

איתי עמד שם בשתיקה מוחלטת. עכשיו הוא נאלץ להוציא רגשות של אהבה, כי הדמות שלו, עידו, אהבה את גל. לשמוע אותו מדבר ככה על רועי, למרות שזה היה משחק, עיצבן אותו קצת. "אתה השתגעת לגמרי," אמר בקול חלש, וידו לחצה על חזהו כאילו ניסה להחזיק את הלב שלו במקום.

"קצת," הסכים אביב ומשך בכתפיו. "טוב, זה היה רעיון טיפשי. אני אסתדר." הוא ניסה להישמע קליל, אבל לחייו היו סמוקות מהדחייה הנחרצת. זה הרגיש כאילו רועי באמת דחה אותו.

עיני הדבש של איתי הביטו בו. הוא שתק לכמה רגעים, חסר מילים, לפני שפתח את פיו שוב. "אני לא מאמין שעשית את זה... אני... אני צריך ללכת," הוא מלמל בקול שבור, וברח משם במהירות בלי להסתכל לאחור. דמעות איימו לזלוג, אבל הוא לא נתן להן ליפול.

אביב נשאר לעמוד שם לבד, מבטו מבולבל. "עידו?" קרא, אבל קולו היה חלש מדי. המבוכה עדיין הציפה אותו, והוא לא הבין מה קרה לידו.

"קאט!" קרא הבמאי ומחא כפיים על צילום הסצנה המהיר. "צאו להפסקה קצרה לפני הסצנה הבאה!" הכריז בקולו לפני שנעלם מהשטח.

☆✮★

כמה דקות עברו מאז הסצנה הקודמת, והצילומים המשיכו. איתי ואביב נכנסו לסצנה חדשה שבה עידו וגל היו הדמויות המרכזיות. עידו הפקיר את הנשק שלו בטעות במהלך אימון. הוא השאיר אותו ליד התיק שלו, עסוק מדי בלריב עם המפקד שלהם על משהו שקרה קודם. גל ראה את ההזדמנות, לקח את הנשק והחביא אותו, מתכנן להשתמש בזה כדי לגרום לו לדבר איתו שוב. חברו שהתעלם ממנו מאז אותו מקרה מביך, וגל רצה תשובות.

בסצנה איתי חיפש את הנשק בחדרו ולא מצא אותו. הוא התחיל להילחץ, לבו דפק במהירות כשחשב שהפקיר אותו שוב. ואז אביב נכנס לחדר, עמד בפתח עם חיוך קל והחזיק את הנשק בידו. "מחפש את זה?" שאל אביב בתור גל, קולו רך אבל עם התגרות קלה.

איתי הסתובב במהירות, עיניו נפערו. "הבהלת אותי! חשבתי שהנשק שלי... אלוהים, גל!" אמר והניח יד על חזהו, נשם עמוק וניסה להירגע.

אביב התקרב צעד אחד, עיניו נעוצות באיתי. "הפסקת לדבר איתי," קולו היה שקט והחיוך נעלם מפניו. "מה קורה איתך?"

איתי עמד שם, הוא היה צריך לשחק כאילו שהיה המום, ולא ידע מה להגיד. "גל..." קולו רעד קלות ברגע שקרא בשמו. הוא נשם עמוק ואמר, "אתה לא רואה שאני רוצה אותך?" עיני הדבש שלו הביטו בו, הוא התקרב במהירות והניח נשיקה קלה על שפתיו מבלי לחשוב כלל, סמוק לגמרי.

עיניו התכולות של אביב נפערו לרגע מהוידוי, זה היה כל כך מגרה לשמוע את השחקן השני מדבר ככה, נהנה מאוד ממה שצריך היה לעשות בהמשך הסצנה. אביב התנפל על שפתיו בתשוקה, דחף אותו על המיטה והדביק אותו אליה, נשק לו שוב ושוב לצווארו ולשפתיו בלהט שלא הסתיר.

"השפתיים שלך כל כך חמות..." אמר איתי, קולו רעד כשאביב היה מעליו כי השפתיים שלו באמת היו מאוד חמות ונעימות וזה השאיר אותו חסר מילים.

אביב הביט בו, מעלה סומק קל על לחיו כדי לגרום לזה להיראות אמין. "עידו... לא ידעתי, אני מצטער," קולו נשמע מופתע ורך.

איתי שכב על המיטה כמה שניות אחרי שהבמאי קרא "קאט". הלב שלו פעם כל כך חזק שהרגיש שהוא עמד לצאת מהחזה. הנשיקות עם אביב היו נעימות יותר מכל נשיקה שחלק עם נשים בחייו, וזה הפחיד אותו. הוא לא הצליח למצוא בזה היגיון. עיניו פגשו את אלה של רועי, שעמד ליד המצלמה והביט בו במבט שלא הצליח לפענח.

"אלוהים, אני לא מאמין שצפית בזה מאחורי המצלמה!" קרא איתי אחרי שהתרומם מהמיטה והיה קרוב יותר לחברו הטוב, הוא ניסה להישמע קליל אבל הסומק על לחייו הסגיר אותו.

רועי חייך קלות, התקרב אליו. "טוב... ממש האמנתי לך בסצנה. אתה שחקן מעולה." עיניו בחנו את שפתיו של איתי, שהיו עדיין אדומות מהנשיקות, והוא הרגיש מסוחרר קלות ומבולבל מאוד.

"טוב, אביב גורם לזה להיות קל..." אמר איתי, משתדל להישמע נינוח. "אתה יודע, הוא נראה ממש טוב, וזה לא מרגיש כל כך רע... לחלוק איתו נשיקות." קולו התוודה במבוכה רבה.

"כן?" רועי הרים גבה, קולו היה סקרן אבל גם משועשע, מצד אחד שונא לשמוע את זה אך מצד שני היה קשה לא להתגרות בחברו הטוב ביותר. "אתה אוהב להתנשק איתו? נראה לי שהוא ישמח לשמוע..."

"מה?!" איתי הרגיש את הלחיים שלו בוערות. "זה לא מה שהתכוונתי! רועי, אתה כזה רע!" הלב שלו פעם מהר מהמילים שחברו הטוב אמר.

רועי צחק והרים את גבותיו. "אני יודע, אבל אתם באמת נראים ממש טוב ביחד." כאב לו אחרי שאמר את זה, זה היה נכון, הם נראו טוב ביחד, קצת יותר מדי טוב לטעמו.

"אתה רק מנסה להביך אותי!" איתי צחק ונתן לו מכה חזקה על החזה. "איי, למה החזה שלך כזה שרירי? לעזאזל!" הוא סינן ושירבב את שפתיו, לא מרוצה מהכאב בידו עכשיו.

רועי צחק מהמכה שקיבל והביט בו ברכות. "טוב, הוא מוכן למכות שאתה רוצה להנחית עליו," אמר בשעשוע, הוא כל כך התגעגע לרגעים הקטנים האלה איתו.

איתי צחק בקול, מבטו ננעץ בעיניו של רועי. משהו ביניהם השתנה באותו רגע, הוא לא ידע להגדיר מה, אבל הוא רצה אותו קרוב יותר. "רוצה שנצא לשתות משהו ביחד?" שאל פתאום, לא בטוח מאיפה השאלה הזאת הגיעה בכלל.

"אה... כן, יאללה," ענה רועי, מופתע אבל מחייך, אחרי הכל זה נשמע כמו רעיון ממש טוב לבלות איתו עוד קצת זמן, זמן שרק שניהם יוכלו להיות ביחד.

מאוחר יותר, אחרי כמה שוטים של טקילה, רועי השתכר קצת והניח את ראשו על כתפו של איתי. הוא צחקק בלי הפסקה, העביר את ידיו על פניו של איתי. "אוי, גל, אני רוצה אותך, השפתיים שלך כל כך חמות!"

"אלוהים ישמור, תשתוק כבר!" איתי צחק והסמיק מאוד, נתן לו עוד מכה חזקה על החזה. "מתי היה לך זמן להתאמן אם אתה אבא טרי?" הוא סינן כי כבר הספיק לשכוח כמה כאב לו בפעם הקודמת שנתן לו מכה על החזה ככה.

רועי, שתמיד חיבב את המכות האלה מחברו הטוב, העביר יד בשיערו הקצר והכהה. "באמת שכנעת אותי בסצנה שלכם... ואני משתדל להתאמן ארבע פעמים בשבוע." הוא ענה והנהן קצת, ועשה פלקס קטן עם השריר שלו כדי להראות כמה הוא גאה באימונים שלו.

איתי הביט בו, עיניו גדולות וסומק עז על פניו. "טוב, זה משחק... והשפתיים של אביב... אני חושב עליו כעל בחורה יפה, בוא נודה בזה, הוא ממש יפה." קולו העדין אמר במבוכה רבה, אך אביב באמת היה בחור יפהפה.

רועי צחק בקול. "כן, טוב, הוא בחור נאה. גם אתה כזה, אתה יודע." קולו מילמל, מרגיש תחושת צמרמורת קלה ונעימה חולפת בגופו מהמחשבה הזאת שחלפה בראשו.

איתי הביט בו חסר מילים, ואז שתה עוד שוט של טקילה. "גם אתה, המפקד," אמר בקול שיכור עם חיוך גדול, רועי היה פשוט חתיך בצורה לא נורמלית בכלל, היה קשה להפסיק להסתכל עליו. "תגיד, אשתך לא מחכה לך?" קולו שאל בסקרנות לפתע.

זה חימם את ליבו לשמוע שחברו חשב שהוא נאה. "אמרתי לה שפגשתי אותך... היא אמרה לי ליהנות. וגאיה כבר ישנה," ענה רועי, קולו רך, המחשבה על הילדה היפה שלו גרמה לו לחייך, הוא כל כך אהב את הבת שלו.

"גאיה? ככה קוראים לבת שלך?" לחש איתי בסקרנות והמשיך לשתות בלי שליטה. הוא חשב שקשה לו להתמודד עם זה שהתנשק עם אביב בלהט קודם, וזה שיחק לו בראש שהוא לא ידע איך להרגיש.

"כן. וואי, תאי, אתה חייב להפסיק..." אמר רועי, נשמע מודאג. "שתית כבר איזה שישה שוטים של טקילה, אתה בסדר?" עיניו הירוקות הסתכלו על חברו הטוב בעדינות.

"זה פשוט קשה... לנשק גבר ככה..." מלמל איתי במבוכה קלה. "זה לא אמור להרגיש נעים..." קולו היה מלא בספק.

"זה הרגיש נעים?" שאל רועי, והרגיש כאילו חטף אגרוף לחזה בלי לדעת למה, זה לא היה נעים לשמוע שחברו נהנה מהנשיקה.

"כן, לעזאזל... זה הרגיש ממש נעים," התוודה איתי, הסמיק עוד יותר. "אני חייב לנשק בחורה!" הוא קם פתאום, הלך לרחבת הריקודים ורקד עם בחורה עם שיער חום ועיניים ירוקות, כמו של רועי. הלב שלו פעם מהר כשחשב על רועי לפתע. הוא סגר את המרחק ביניהם ונשק לה נשיקה חמה וארוכה, והיא לא התנגדה בכלל.

רועי עמד שם, עיניו הירוקות נעוצות בחברו הטוב שצפה בו מתנשק עם מישהי אקראית שהייתה יפהפייה ללא ספק. הוא חשב שהנשיקה עם אביב באמת בלבלה אותו. כשאיתי התנתק ממנה ונראה מסוחרר, רועי הלך אליו, תפס אותו בעדינות. "תאי, נראה לי זה הזמן ללכת הביתה," אמר ברכות, משעין אותו עליו כשיצאו יחד לרחוב בשקט.

"אז איפה אתה גר?" שאל רועי כי לא היה לו מושג מה הכתובת של חברו הטוב.

עיני הדבש של איתי הביטו בו בבלבול. המוח שלו שיתף פעולה בקושי, והוא חפן את לחיו של רועי עם חיוך גדול על הפנים. "אני לא זוכר... איפה אתה גר?"

רועי צחק קלות, המגע של איתי היה חם וגרם לו להרגיש מוזר. הם הלכו יחד ברחובות התוססים של תל אביב, עיר שלא דמתה כלל למקום שבו גדלו. אחרי כמה בלוקים הגיעו לדירתו של רועי, ברחוב צדדי ושקט יותר.

הוא נכנס איתו לדירה, וראה את ענבר, אשתו, יושבת ליד הטלוויזיה, כאילו חיכתה לו ערה. "היי, הוא פשוט שיכור מדי... סליחה שהבאתי אותו לכאן," אמר רועי במבוכה, בחן את פניה של ענבר וחשב שגאיה בטח כבר ישנה מזמן.

ענבר לא ציפתה שבעלה יחזור עם חברו הטוב, אבל היא ניערה את ראשה. "זה בסדר... הוא יכול לישון בחדר האורחים," אמרה בעדינות, שמה לב שחברו של רועי באמת מושך מאוד. היא שמעה עליו הרבה, ידעה כמה מקום היה לו בלבו של בעלה.

רועי חייך אליה ברכות. "אין עלייך," אמר בקצרה, הוביל את איתי – שכבר נרדם כמעט על כתפו – לחדר האורחים וחלץ את נעליו. הוא חזר לסלון, נשק לענבר על השפתיים בעדינות. "בואי נלך לישון," אמר לה והוביל אותה לחדרם.

☆✮★✮☆

אני יודעת לקח לי מאה שנה לפרסם את הפרק, ואני לא בטוחה אם אני מרוצה לגביו אבל חשבתי שאולי כן כדאי לפרסם בכל זאת...כי מישהי פה ביקשה ממני🌸 במיוחד בשבילך את יודעת מי את

מה חשבתם? שתפו שתפו שתפו, חשוב לי מאוד כרגע כי נתקעתי קצת בכתיבה... תעזרו לי להמשיך לכתוב את ההמשך❤️
אל תשכחו ללחוץ על הכוכב לתמיכה!!![להצביע]

עדכון נוסף על הרגל והחיים שלי - אני הולכת עכשיו כמו שצריך והתחלתי אפילו לעבוד בדצמבר, מרגישה שזה יותר טוב, היה לי ניתוח להוצאת ברגים לאחרונה אבל הרופא אמר לי שהטווח ממש לא טוב וממש ביאס אותי... בכל מקרה מקווה לטוב ואני לפחות הולכת טוב מחכה לעדכן שאני קופצת ורוקדת ורצה בעתיד🙏

אמן שיהיה לנו שבוע שקט, רגוע... עם בשורות טובות...

ﾒ𝟶ﾒ𝟶,
✿גוצ'י גירל★