נ.מ פייפר

התקשרתי לכולם. כן, עברתי את כל החצויים, הסאטירים והדריאדות (והקיקלופ) שהייתה להם גישה למכשירים אלקטרוניים והודעתי להם על ההצעה . ג'ייסון יאסוף את ריינה וכל החצויים מנבואת השבעה שבמחנה יופיטר ויביא אותם איתו למחנה החצויים. תסמכו עליי, פונטיפקס מקסימוס הוא לא פונטיפקס מקסימוס בלי גישה למכוניות היוקרה של מחנה יופיטר. בינתיים, נשאר לי רק לחכות.

נ.מ. ליאו

חיכיתי לפייפס ליד האגם במחנה החצויים. הדריאדות שרו, הסאטירים ניגנו בחלילי הפאן שלהם והכל היה רגיל. אז למה הכל מרגיש כל כך מוזר?

זאת הפעם הראשונה מאז המסע שלנו על ארגו 2 שכולנו נפגשים. באמת שהרגשתי כמו התלמיד הלא מוצלח לפני פגישת מחזור. פראנק הפך לפריאטור, הייזל לקנטוריון הקורהוטה החמישית, ג'ייסון הוא פונטיפקס מקסימוס, פרסי ואנבת' עומדים להתחתן, פייפר היא מנהלת הטקס וראש ביתן אפרודיטה – אבל מה אני?

כולם התקדמו, השיגו דברים למרות שבקושי עבר חודש, ורק אני נשארתי באותו המקום. אפשר לומר שהידרדרתי. כשחושבים על החצויים מנבואת השבעה, חושבים על פרסי וג'ייסון – הלוחמים האמיצים והחזקים ביותר, או על האסטרטגית אנבת', או על הפיל במשרה חלקית פראנק, אבל למי אכפת מהמוסכניק המוזר הזה שמספר בדיחות לא מצחיקות כל הזמן? תגידו לי עכשיו, למי?

הקפצתי אבן על האגם. נו באמת. אם היו לי פה כלים הייתי יכול לבנות קטפולטה מיניאטורית. היא הייתה מקפיצה את האבן הרבה יותר רחוק. יש גבול למה שאנשים מסוגלים לעשות לבד, לכן הם בונים לעצמם עזרים.

בזמן שחשבתי על איך בדיוק לבנות את הקטפולטה, משהו או מישהו הופיע בצללים מאחוריי.

"היי," אמר לי קול. הסתובבתי וגיליתי את ניקו די אנג'לו, בן האדס.

"מהמצב?"

"אויש, תפסיק."

"להפסיק עם מה?"

"עם הכל. אין סיכוי שאתה כזה שמח. אני רואה הרבה הילות מוות מרחפות מסביבך. הן לא שלך, אבל אם תדחיק אותן, הן רק יתקרבו אליך יותר. כמו חלודה על מכונה. אם לא תטפל בה, המתכת פשוט תמשיך להחליד ולהחליד. אתה שבור, ליאו. זה בסדר. אני מכיר אנשים שבורים בעצמי. רק... אל תיתן לזה להיכנס עמוק מידי."

"היי! מטאפורות עמוקות על מכונות זה הקטע שלי!"

"אתה השפעה רעה עליי, ואלדס. אמא אומרת לי לא להתקרב לאנשים כמוך."

"כן... אמא."

תודה לך, מר די אנג'לו, על כך שעוררת את תחושות האשמה העמוקות ביותר שלי. אין לילה שאני לא חושב בו על אמא שלי. לא, לא, אין צורך ב'אוווו'. בלי 'אווו'. זה גורם לי להרגיש רע והמצב הזה ממש לא 'אווו'. תמיד חשבתי לעצמי, מה עם דודה רוזה צדקה? מה אם אני באמת בן השטן? מה אם מגיע לי להישרף, בדיוק כמו אמא שלי? מה אם אני אשם?

ניקו הקפיץ אבן על האגם. היא הגיעה רחוק יותר מהאבן שלי. "אנחנו צריכים לדבר יותר, ואלדס. אתה יודע... אנחנו לא כאלה שונים, אחרי הכל." הוא אמר ונעלם בצללים.

נ.מ. ג'ייסון

אח... החיים הטובים. לנהוג במרצדס של מחנה יופיטר, שלא הייתה מביישת את מרכבת השמש של אפולו. ריינה ישבה לידי והייזל ופראנק ישבו מאחור.

"אז... איך ביופיטר?" שאלתי. לא הייתי במחנה יופיטר הרבה זמן. כן, הייתי שם, אבל את רוב הזמן שלי ביליתי בתכנון מקדשים והתרוצצות בין המחנות.

"אממ... אני פריאטור עכשיו, אז..."

"סליחה, פריאטור ז'אנג. יש שינוי בתכנון המסלול?" אמרתי בשיא הרצינות. במחנה יופיטר לא מלמדים אותך את הכללים, מאלפים אותך. אתה גדל בלהקת זאבים, שמי שיעז להראות בה פחד או התנגדות ימצא את עצמו בסיר, מתכונן לקראת ארוחת הערב. בניגוד לחלק מהרומאים, לא הייתי מחשיב את עצמי כחייל רומאי נאמן. כמה מהחוקים שהצעתי עוררו סערות. אף חצוי מעולם לא היה פונטיפקס לפני. אבל מצד שני, לא הייתי מרדן. מרדנים היו מסיימים בהוצאה להורג. זה היה גבול מסוכן מאוד.

"לא, פונטיפקס גרייס, המסלול הנוכחי בהחלט בסדר." פראנק אמר ונראה נבוך.

"רק תעצור במקדונלדס." ריינה אמרה.

"איזה חמודה את שאת חושבת על ניקו!" הייזל אמרה בהתרגשות.

"האמת שחשבתי על עצמי... אבל בסדר, לא תזיק לו ארוחת ילדים."

וכך נהגתי לעבר מחנה החצויים עם פריאטור שהוא גם חצי פיל, קנטוריון עם דאגה מוגזמת לאח שלה ופריאטור רעבה מאוד. ואני? אני לא יודע. בינתיים, נראה לי שאני אשאר עם פונטיפקס. יש לי הרבה עבודה לעשות בתחום הזה.