נ.מ ג'ייסון

אחרי נסיעה של 4 שעות אני, הייזל, פראנק וריינה הגענו למחנה החצויים. באגם חיכו לנו פייפר, ליאו, ניקו ו-וויל. מאוד שמחתי לראות את ניקו ככה. הוא סוף סוף היה מאושר. הוא ו-וויל התחילו לצאת בערך לפני שבועיים, אבל הייתה לי תחושה שזה יימשך להרבה הרבה יותר משבועיים. אפילו ניקו, מלך הצללים, היה צריך להתאמץ כדי להסתיר את החיוך שלו.

"ג'ייסון!" פייפר קראה לי. נישקתי אותה נשיקה זריזה. שמתי לב שהחיוך שעל פניו של ליאו נעלם. "אנחנו צריכים להתחיל להתכונן, פרסי רוצה שזאת תהיה הפתעה – אז אסור שיהיו יותר מידי רמזים לזה במחנה."

"האמת שכאן פרסי ואנבת' הפכו רשמית לזוג," ניקו אמר, "הם התנשקו מתחת למים."

"תראה מי יודע עליו כל כך הרבה!" וויל אמר.

"תסתום, סולאס."

"מצויין, אפשר לשחזר את הנשיקה." הצעתי.

"תזכרו, זה צריך להיות ספונטני לגמרי. אסור שאנבת' תדע כלום." פייפר אמרה ו-וויל התחיל לצחוק.

"משהו מצחיק אותך, סולאס?" שאלה ריינה בקול הפריאטור שהייתה שומרת לנזיפות חמורות בחיילים.

"לא יודע, זה מזכיר לי איזה משחק מטומטם."

"איזה משחק מטומטם?" שאלתי.

"מכירים לנשק, להרוג, להתחתן?"

"וויל, האמת שזה מושלם. פרסי יכול להגיד שמשעמם לו ולבקש לעשות את החלק שלו במציאות." באמת שלא הערכתי את הבחור. אם פייפר, בת אפרודיטה, אומרת שהוא צודק בעניינים רומנטיים, הוא צודק.

"אני חושב שכדאי שפרסי ידע משאר התוכנית. מישהו רוצה לקרוא לו?" פראנק שאל.

"אני אלך." ניקו אמר. הסתכלתי על ליאו במבט ה'שלא תעז' הכי טוב שלי. למזלי, הוא לא העז. ניקו קם והלך.

"חבל," הייזל אמרה, הוא עוד יפספס את הטייק אווי ממקדונלדס."

נ.מ. ניקו

אוי שיט. אני שונא את המשחק הזה. תמיד בוחרים להרוג אותי. בשיא הרצינות, אני מבין אותם. למה שמישהו אי פעם ירצה להיות לידי? כמובן, זה כנראה היה מתוך התחשבות, כי אני הרי היחיד שיודע להתמצא בטרטרוס. באמת, אנשים? זה התירוץ הכי טוב שלכם? אם לא שמתם לב, לא נהניתי שם. התמונות אף פעם לא יעזבו לי את הראש. המקום הזה מעיר את כל המפלצות. לא רק מפלצות רגילות, גם את המפלצת שאתה. הוא ממקסם את כל הפחדים והפגמים שלך. אתה הופך צמא לדם.

הדבר היחיד שיכול להחזיק אותך שם הוא, כמה קיטשי, אהבה. צריך להיות מישהו שאתה אוהב ושווה לך לחזור בשבילו. במקרה שלי, אז, זה היה פרסי. אל תדאגו, לגמרי התגברתי עליו. אבל אז, הוא היה הדבר היחיד שמנע ממני מלהישאר שם. היום, האדם הזה הוא וויל סולאס. הפעם, אני מקבל אהבה חזרה. אני מעריך אותו יותר על זה. הוא היה הכי פופולארי במחנה, ואני... טוב, לא כל כך.

הלכתי לכיוון ביתן 3. בזמן האחרון, פרסי סגר את עצמו בביתן כמעט 24/7. אף אחד לא הורשה להיכנס לשם, אחרת, החצוי החזק בכל הזמנים... לא, הוא לא יגלח לך את האף עם אנקלוסמוס. אפילו יותר גרוע. הוא יישבר. הוא ייבכה. פרסי ג'קסון, בן פוסידון, שבור. לחוץ. זאת לא תמונה שהרבה מאיתנו לא מסוגלים להתמודד איתה. הוא טוען שזה הלחץ של החתונה – אבל אני יודע שהוא משקר. כמובן, לחתונה יש חלק בזה, אבל זה לא רק החתונה. פרסאוס ג'קסון חצה את טרטרוס, מי כמוני יודע שזאת חוויה שיכולה לשגע אותך. אני מנסה לעזור לו, אבל זה כבר סיפור לפעם אחרת (הערת הכותבת: כן, אני אכתוב את הפאנפיק הזה. מתישהו ברשימת הרעיונות האינסופית שלי). עכשיו אנחנו מספרים את הסיפור השמח של החתונה של פרסי ואנבת'. בסדר.

דפקתי על הדלת 4 פעמים. פרסי כבר הכיר את הסימן. הוא פתח לי את הדלת.

"בוא, אנחנו צריכים אותך."

"ברור שאתם צריכים." הוא אמר וכמעט יכולתי לשמוע את הציניות של ליאו בקול שלו. "אז, מה עושים?"

"וויל הציע שנשחק 'לנשק, להרוג, להתחתן' ואתה תרצה לקחת את המשחק לשלב הבא."

"נשמע מצויין. אני... אני יכול לעשות את זה." הוא אמר... לא, הוא שאל.

"כן, אתה יכול. אני יודע שאתה יכול."