נ.מ. פייפר

עצרתי את השעון המעורר שלי, ואת כל חמישים השעונים שהכנתי אחריו. היה קצת קשה לי להאמין שהכל נגמר. אין יותר הכנות. אין יותר להתחנן לליאו שלא ינגן את שיר החתונה מ"גנוב על המיניונים" כשיר הסלואו של פרסי ואנבת'. אין יותר לקבל הודעה מוויל בארבע לפנות בוקר על זה שהוא לא בטוח שהשמלה תהיה מושלמת, או שהוא לא בטוח שהוא מנגן את האקורד F הכי טוב שהוא יכול. אין יותר התקפי חרדה של פרסי, או אנבת'. היום זה היום. ההכנות האחרונות כבר בשיאן והערב זה יקרה. פרסי ואנבת' יהיו זוג נשוי. 

לקחתי את המזוודה שארזתי אתמול שהכילה איפור, נעליים נוחות, מכנסיים וחולצת מחנה להחלפה, חטיפים, טישו, רמקול נייד ובערך כל הציוד שמארגנת חתונה מקצועית צריכה. ג'ייסון חיכה לי מחוץ לבית שלי במכונית שחורה של מחנה יופיטר.

"לא יכולת להביא מכונית לבנה? בכל זאת, חתונה."

"ריינה לקחה את הלבנה."

"אז תביא אדומה. שחורה נראית לי קצת... עצובה."

"את מעדיפה ש-שנעוף?"

"לא." אמרתי. דברים נעשו קצת מורכבים ביני ובין ג'ייסון. הוא מאוד מרוחק לאחרונה. זה נשמע כאילו הוא מסתיר ממני משהו. הוא משקר. אנחנו כבר בקושי נפגשים. זה כמעט נראה כאילו הוא נמנע בכוונה מהפגישות שלנו.

"אז... נישאר במכונית השחורה." הוא אמר ופתח לי את הדלת למושב ליד הנהג. סירבתי ופתחתי את הדלת למושב האחורי.

נ.מ. ליאו

"כן... קצת שמאלה... מושלם!" אמרתי. התחלתי להרכיב את החופה, שהייתה סוג של במה עגולה שמעליה בד לבן, צמחים, פרחים ומנורות קטנטנות, שנראו כאילו פיות מקשטות את הכל. טייסון, בזכות הגובה שלו, נבחר. לעזור לי לקשור ולבנות את הכל. השביל לחופה... לא היה קיים. פרסי ואנבת' ילכו על המים משני כיוונים שונים ויפגשו בחופה, שדרך אגב, גם הייתה על המים.

החלטנו שחדר האוכל יקושט בדומה לחופה, בלבן, זרי פרחים ומנורות. שינינו את סדר הישיבה, באופן חד פעמי, כך שכל אחד יוכל לשבת עם מי שהוא רוצה. פרסי ואנבת' ישבו בשולחן שבדרך כלל שמור לכירון ולמר ד'.

אחרי שלוש שעות, ארבעים ושלוש דקות ושבע עשרה שניות של עבודה, הכל היה מוכן ומקושט. כל המחנה כוסה בלבן ונראה כאילו איכלסו אותו פיות. טייסון היה מאוד מרוצה מהעבודה שלנו.

"פיות! פיות קטנטנות!" הוא אמר והתרוצץ בשמחה ברחבי המחנה. 

"בהחלט." אמרתי בזמן שתיקנתי את אחת המנורות הקטנות שטייסון קרא להן פיות.

"יפה!" ג'ייסון אמר. הוא ופייפר בדיוק הגיעו למחנה. 

"אתה חושב שהם יאהבו את זה?"

"אין סיבה שלא." 

נ.מ. וויל

"פייפר!" קראתי כשראיתי אותה יוצאת מהמכונית של מחנה יופיטר, "הבאת את האיפור?"

"זה מה שמשנה לך?!"

"כן! "

"לא 'שלום פייפר', 'איך הייתה הנסיעה פייפר'?!" היא אמרה ורצה מהמכונית לכיווני.

"לא. זה דחוף. האורחים יגיעו עוד חמש שעות ואנבת' צריכה להיות מאופרת ועוד לא תיאמנו הרמוניות עם הגיטרה בשיר הכניסה לחופה ונפרמו שני תפרים בשמלה -"

"וויל, תירגע."

"אני רגוע !!!"

"וויל. תירגע." ניקו הופיע מאחוריו.

"ניקו! כבר מדדת את החליפה שלך?"

"כן. היא יושבת מצויין."

"מעולה. השמלה עדיין אצל אנבת', נכון?"

"כן. היא שלחה לי תמונה שלה לובשת אותה. ידעתי שאני יכולה לסמוך עלייך. כל הציוד כאן. אנחנו צריכים מישהו שיסיע אותנו לבית של פרסי."

"אני הולך לשם," פרסי התקדם לעברנו, "אני יכול לנהוג."

"אתה בטוח, פרסי? אתה מתחתן היום."

"ואני נוסע לראות את הכלה שלי בשמלת החתונה שלה. יש משהו יותר חשוב מזה?"

"אתה צודק." אמרתי. ניקו כמעט התיישב ליד פרסי, אבל עצרתי אותו. 

"אנחנו יושבים מאחור." משכתי אותו. בתגובה, הוא נישק אותי על הלחי.

"בוודאי שאנחנו יושבים מאחור." הוא אמר וחייך. פרסי ופייפר הסתכלו עלינו במבט של 'הם גדלים מהר כל כך.' ובאמת גדלנו. ניקו היה שמח יותר. בריא יותר. טוב יותר. הוא לא פתח לחשיכה את הדלת. אני השתניתי מאז הפעם הראשונה שנפגשנו. אני רגוע יותר. אני חכם יותר. אני יותר... אני. 

גם פרסי עבר שינוי מאז שהוא התארס. ראיתי את האהבה הגדולה בינו לבין אנבת' כבר לפני שנתיים. בקרב על מנהטן. פרסי לא עזב את החדר עד שריפאתי את אנבת'. הוא לא נתן לה לסכן את עצמה. הוא הגן עליה, והיא עליו.

נ.מ. פראנק

"איך אני נראית?" הייזל אמרה והסתכלה על המראה, לבושה בשמלת השושבינה שלה.

"את יפהפיה. את תמיד יפהפיה." אמרתי וחייכתי. 

"גם אתה נראה לא רע." היא חייכה אליי. בלי אפילו לשים לב, התחלנו לרקוד לצלילי מוסיקה לא קיימת. אולי לקצב פעימות הלב שלנו, שפעמו עכשיו בתזמון מושלם. הייזל הסתובבה בשמלה שלה ונראתה כמו מלאכית. אני הייתי טיפה יותר מגושם. זה מה שפרסי ואנבת' מרגישים? אהבה כל כך גדולה, שאי אפשר לחיות בלעדיה? 

נ.מ. ניקו

"זאת הייתה השעה וחצי הגרועה בחיי." אמרתי כשהגענו לבית של פרסי. וויל ניסה להקיא לתוך פח. כן, פרסי היה נהג עד כדי כך גרוע. 

"אתה. תישאר עם אמא שלך. אני, וויל וניקו נלך לסדר את אנבת'." פייפר אמרה ו-וויל, היא ואני הלכנו לחדר של פרסי, שעכשיו נהפך לחדר של פרסי ואנבת'.

"את נראית מדהים!" פייפר אמרה כשראתה את אנבת' בשמלת הכלה שלה.

"איכשהו, הדבר הזה נוח." 

"השתדלתי..." וויל אמר. הוא הוציא חוט ומחט ותפר מחדש שני תפרים פרומים.

"היא מדהימה. אני אוהבת אותה."

"ניקו, תתחיל עם השיער." וויל אמר ועזר לאנבת' להתיישב. התחלתי לסרק לאנבת' את השיער ו-וויל התחיל לאפר אותה.

"חבל שתהיו רחוקים. ניקו יהיה איתי בחופה ואתה תנגן עם פייפר, נכון?"

"הוא לא חייב להיות רחוק ממני. אני... טוב, זה די מביך, אבל אני יודע לנגן בחליל צד." אמרתי. באיטליה, אני וביאנקה למדנו לנגן.

"אתה מנגן איתי." וויל אמר.

"טוב... אבל אני לא לובש חולצה לבנה!"

"בסדר. כל צבע מחמיא לך."

נ.מ. פרסי

חיכיתי לאנבת' מחוץ לחדר שלי, כבר לבוש בחליפה . וויל וניקו איפרו אותה וסידרו לה את השיער במשך בערך שעה.

"היא מוכנה." וויל אמר ועזר לאנבת' לצאת מהחדר בשמלה הענקית שלה. היא נראתה מושלמת. פשוט מושלמת. חסרת כל פגם. אבל היא תמיד נראתה ככה. גם בלי כל האיפור או התסרוקת. היא לא נראתה מושלמת, היא הייתה מושלמת. אני לא מכחיש ולא מאשר שבכיתי.

"א-אנבת'..."

"פרסי..." ובזה נגמרה השיחה. יכולתי לשמוע את הלב שלה פועם, והיא את שלי. נישקתי אותה, ואני חושב שזה גזל לנו זמן יקר.

"אני אוהב אותך, חכמולוגית."

"אני אוהבת אותך, מוח אצה." היא אמרה. באותו הרגע, חשבתי כמה בעייתי היה להציע לה. הבעיה היא שאי אפשר להציע יותר מפעם אחת.