נ.מ. ליאו

אירגנתי את מסיבת הרווקים הכי טובה אי פעם. לקחתי את אחד האוטובוסים הישנים והמקולקלים של מחנה יופיטר, תיקנתי אותו וריססתי את כולו בגרפיטי. ריינה לא תמכה ברעיון, אבל בסופו של דבר שיכנעתי אותה. התכנון היה שאני, פרסי, ג'ייסון, ניקו, וויל ופראנק ניסע באוטובוס למזח במרחק של בערך שלוש שעות מהמחנה, שם תחכה לנו יאכטה (באדיבות מחנה יופיטר, כמובן.) שעליה נשוט למחנה החצויים, מה שיקח יומיים. בלילה השני, כשנגיע חזרה למחנה, יחכה לנו מופע זיקוקים. הכל תוכנן עד הפרט האחרון. רק נשאר לחכות לחתן.

נ.מ. פרסי

"אין מצב." אמרתי כשראיתי את האוטובוס שליאו סידר למסיבה שלי. כל האוטובוס היה מרוסס בציור נרקיסיסטי של הבנים מצוות ארגו 2, כולל את ניקו ו-וויל, עומדים כמו בפוסטר לסרט גיבורי על. 

"בהחלט יש מצב."

"אתה ציירת את זה?"

"וויל צייר, אני צבעתי." ליאו אמר ו-וויל, שעמד לידו, הנהן.

"וויל, לא ידעתי שאתה יכול לצייר."

"אתה יודע שאני שרטטתי את השמלה של אנבת', זה היה טיפה בעיתי אם לא הייתי יודע לצייר."

"טוב, אז לפחות תשאיר כמה כישרונות לאחרים, לא שאני צריך כאלו, אני מדהים כמו שאני." ליאו אמר וחייך.

"זה לא אני. זה אבא. חייב את כל הקרדיטים לעצמו." וויל אמר והצביע על השמש.

"אז... יוצאים?" פראנק שאל. 

"אני נוהג!" וויל הכריז וכולם הסתכלו עליו, "הוצאתי רישיון שבוע שעבר."

"אחי, בלי להעליב, אתה בטוח מה אתה עושה?" ליאו שאל.

"אני אשגיח עליו." ניקו הציע.

"בוודאי, ניתן לילד שאין לו רישיון להשגיח על ילד שיש לו רישיון רק שבוע,"  ג'ייסון אמר וניקו התקרב ללחוש לו משהו באוזן, "האמת, למה לא? זאת מסיבת רווקים, המטרה היא לעשות דברים מטומטמים שכנראה יסכנו את החיים שלנו." 

נכנסנו לאוטובוס. שמתי לב למשהו מוזר. התא של הנהג היה מופרד משאר האוטובוס. וויל וניקו היו זוג. תעשו את החישוב לבד. 

נ.מ. ניקו

התישבתי במושב שליד הנהג. וויל התחיל לנסות להתניע את המכונית ללא הצלחה.

"סוף סוף משהו שאתה לא טוב בו. נהיגה."

"איך..מושכים...את-הדבר-הזה! מצחיק מאוד סאנשיין. אז... אני מניח שאתה לא באמת רצית להשגיח עליי."

"אממ... לא בדיוק... א-אני רציתי לשאול... אתה יודע, זה אף פעם לא היה רשמי... אממ... א-אתה רוצה להיות החבר שלי?"

"אין דבר שאני רוצה יותר מזה," וויל אמר ונישק לי את הלחי, "למרות שהרסת לי את התיכנון. רציתי לשאול אותך במופע הזיקוקים שליאו אירגן."

"אתה יודע... אתה עדיין יכול לעשות את זה."

"האמת... לא צריך. עכשיו אני סוף סוף יודע את התשובה שלך, ואין מצב שאני נותן לך הזדמנות להתחרט."

נ.מ. ג'ייסון

"לוקח לקרן השמש הזה לפחות שעה להתניע." פרסי, שהיה הנהג הכי מנוסה מכולנו אמר.

"מה הוא עושה שם?" פראנק שאל.

"רגע. מה... הם עושים שם?" ליאו אמר, נזכר שוויל לא נמצא שם לבד.  הוא הלך הכי מהר שהוא יכול ופתח את המחיצה שהפרידה בין מושב הנהג לשאר האוטובוס. 

אני די בטוח שאתם מסתקרנים לדעת מה קרה, אבל אני חושב שאתם צריכים לדעת משהו. מה ניקו לחש לי קודם. הוא לחש לי שהוא רוצה להציע חברות לוויל, אבל לא מוכן לעשות מזה עניין. לא היה לו אומץ לעשות את זה ליד כולם. 

חזרה לסיפור. בפעם הראשונה בחיי, ראיתי את ניקו מחייך חיוך ענקי. הוא היה כל כך גדול, כך שאפילו השפתיים של וויל לא יכלו להסתיר אותו. וויל שם לב לליאו, שעמד מחוץ לחדר והתנתק מניקו.

"אממ... אני לא חושב שהצגתי אותך," ניקו פנה לוויל, "זה וויל סולאס. החבר שלי."

נ.מ. פראנק

החלטנו שניתן לוויל וניקו את הזמן להיות רומנטיים בלי האחריות של הנהיגה על הכתפיים שלהם, ולכן לקחנו סיכון אפילו יותר גדול והחלטנו שפרסי ינהג. למרות הניסיון שלו, פרסי פשוט לא ידע לנהוג. בעיקר במכוניות שעברו שיפוץ של ליאו, שהתקין בהן בכוונה המון כפתורים גדולים וכחולים, במיוחד כדי שפרסי ילחץ עליהם.

סטינו מהדרך לפחות שלוש פעמים, אבל בסוף הגענו ליאכטה. כפריאטור של מחנה יופיטר, הכרתי את כל הרכבים, אבל ליאו שינה את היאכטה הקלאסית לגמרי. היא הייתה מלאה בפופים וערסלים בכל מקום. במרכז הסיפון הייתה בריכה ענקית עם מזרני ים בכל צורה שתוכלו לחשוב עליה. כשירדנו לבטן הספינה, היו שם מיטות לכולנו, שירותים, מקלחת ומטבח. בקיצור, המקום הזה היה הדירה המושלמת למישהו כמו פרסי.

"זה המקום. מה חשבתם על השיפוץ שלי?" ליאו שאל.

"זה מדהים! אני יכול לגור כאן?" פרסי התלהב.

"אז... מה עושים?" ג'ייסון שאל.

"קודם כל... מוזיקה." כמו משום מקום, הופיעה עמדת דיג'יי. ליאו שם משקפי ריתוך, שהיו התחליף שלו למשקפי שמש והתחיל להשמיע מוזיקה. פרסי היה הראשון להתחיל לרקוד. לאט לאט, כולם הצטרפו אליו. חוץ מוויל וניקו. נראה שהם חווים עכשיו את הויכוח הראשון שלהם כזוג רשמי. זה מה שהייתי חושב, אם לא ראיתי את וויל קורץ לניקו.

"ליאו, תעצור את המוזיקה," וויל דרש, "ניקו הוא עכשיו רשמית החבר שלי, ועד שהוא לא מסיים עם העניין הזה, אני לא יכול להיות רגוע."

"וויל, אמרתי לך, אין לי שום רגשות -"

"יש לך. עכשיו לך ותתוודה עליהם!"

"טוב!" ניקו התקדם לכיוון פרסי. כולם נראו לחוצים. פרידה זה הדבר האחרון שמישהו רוצה שיקרה במסיבת רווקים, במיוחד אם היא בגלל החתן. 

"ניקו... "

"פרסי... א-אני... א-אתה.... אתה כל כך...  לא הטיפוס שלי." ניקו אמר ודחף את פרסי לבריכה.

נ.מ. ליאו

שכחתי את הבעיה העיקרית בעמדת הדיג'יי. המיקרופון. צחקתי ישר למיקרופון וכולם שמעו אותי. וויל וניקו רצו למתוח את פרסי, ובגלל שאחד באפריל היה מוקדש כולו להצעת הנישואין של פרסי, אז הצעתי להם למתוח את פרסי במסיבת הרווקים שלו, ואמרתי להם בדיוק מה לעשות. 

"אז... אתם נפרדים?" פראנק התמים שאל.

"אין מצב." ניקו אמר וחיבק את וויל. כמובן שלקחתי את ההזדמנות בשתי ידיים וניגנתי שיר סלואו. וויל הכריח את ניקו לרקוד. במקרה, ג'ייסון בדיוק הוציא את פרסי מהמים, מה שחייב אותם לרקוד. 

"פראנק!" קראתי לו לעמדת הדיג'יי. 

"מה?"

"סתם... לא רציתי שתישאר לבד."

"אממ... תודה... אבל אין מצב שאני רוקד איתך סלואו." הוא אמר. שמחתי שפראנק ואני סוף סוף התחברנו. הוא בחור טוב. אם הוא סלח לי על זה שהתאהבתי בחברה שלו, הוא בחור טוב. הבנים המשיכו לרקוד במשך הרבה זמן. באמצע ריקוד הסלואו הצעתי חילופי זוגות. בתגובה, ניקו חיבק את וויל אפילו חזק יותר. אני די בטוח שהוא לא שתה כלום, אבל היי, אם הוא מחבק את וויל, באמת שאי אפשר לדעת...

נ.מ. פרסי

"תשתה את זה." ליאו אמר והצביע על כוס עם יין אדום.

"ממש לא.  אמא שלי תהרוג אותי."

"תשתה. את. זה." 

"ליאו, אתה לא חייב לדחוף את פרסי לשתות אם הוא לא רוצה-"

"בסדר! אני אעשה את זה." אמרתי. כולם חייכו כשלגמתי מהכוס.

"איך זה?" ליאו שאל וחייך.

"זה מיץ פטל." אמרתי וכולם התפקעו מצחוק. 

"האספקה של מחנה יופיטר מתחילה להיגמר בלי דקוטה. זה יקר שם כמעט כמו יין." פראנק הוסיף.

"רגע, מישהו יודע מה השעה?" ג'ייסון, המבוגר האחראי שאל.

"אממ... ארבע בבוקר." עניתי.

"פרסי, החתונה בעוד שבוע. אתה צריך לישון כמו שצריך."

"בסדר, סופרמן. אני אשגר אותנו למיטות." 

"מה זאת אומרת?" שאלתי. ליאו רק חייך ולחץ על כפתור בשלט. הרצפה נפתחה בלי הודעה מוקדמת, ונחתנו על טרמפולינה.

"ברוכים הבאים לבטן הספינה."

נ.מ. ג'ייסון

כולם כבר נרדמו, אבל שמעתי מישהו ממלמל לעצמו. זה היה הקול של... פרסי? 

"פרסי?"

"ג'ייסון?"

"אתה ער?"

"כן."

"מה קרה?"

"אממ... מה אם זאת הייתה טעות? להתחתן בדיוק ביום ההולדת ה18 שלי? מה אם זה מוקדם מידי? מה אם אני אפרד מאנבת'? מה אם אני אפשל בנדרים? מה אם-"

"פרסי, תסמוך עליי. עשית את ההחלטה הנכונה. אנבת' אוהבת אותך, אתה אוהב אותה. אתם הזוג הכי מדהים שראיתי. באמת."

"ת-תודה..." פרסי אמר ועדיין נשמע חושש. אז עשיתי את הדבר היחיד שאני יכול לעשות. התחלתי מלחמת כריות. כל מחנה החצויים תמיד מדברים על השאלה 'מי ינצח בקרב? פרסי או ג'ייסון?' אז במלחמת כריות... התשובה הייתה ליאו. בסופו של דבר, כולם קמו וליאו ניצח את כולם בהפרש גדול, למרות שאני די בטוח שהוא רימה. מאף כרית לא יוצאים פיגיונות וסכינים. 

כולנו התעייפנו וישנו עד הערב . ליאו תכנן את המסלול כך שהוא יגיע למחנה החצויים. כשקמנו, ראינו זיקוקים יפהפיים בשמיים של מחנה החצויים. אנבת' קפצה על פרסי משום מקום ונישקה אותו.

"מאיפה הצלקות?"

"מלחמת כריות. ליאו ניצח."

"נשמע מצויין."

"איך הייתה המסיבה שלך?"

"מדהימה."

"את מאמינה לזה?"

"למה?"

"בעוד שבוע אנחנו נהיה נשואים."

"בוודאי שאני מאמינה... זה נועד לקרות."